קשה לחשוב על נושא שמסוקר בתקשורת הישראלית בתכיפות רבה יותר מאשר צה"ל ומערכת הביטחון בכללה. סוגי ומושאי הסיקור התמסדו עם השנים והתקבעו אל תוך סוגות מובחנות לגוני גוונים, החל מראיון נופת הצופים החגיגי עם שר הביטחון בסוכת "קולה של אמא", בואכה כרוניקות הטרור והתגמול (ולהפך), ועד לתחקיר המזדמן על אודות נוהל "חניבעל", או ההיקף העצום של אדמות מדינה שנמסרו לידי מערכת הביטחון.
בתוך שלל הסוגות בולט, במיוחד בשנים האחרונות, הדיון התקשורתי ביחסים שבין החברה לצבא (סוגת "זוגיות במשבר", או שמא "זה לא אנחנו, זה הוא"), המתפרשת במרווח שבין הדיון האקדמי בדבר המעבר למודל של צבא מקצועי ועד לדיון הנוקדני בשירותו הצבאי המקוצר של איתי טיראן. אל כל הגודש הזה נוספו בחודשים האחרונים שתי עבודות עיתונאיות טלוויזיוניות מעניינות: הסדרה התיעודית "צבא העם", שיצרו חיים יבין וענת צום-אילון ושודרה על-ידי זכיינית ערוץ 2 רשת, והסרט התיעודי "אחרי", שיצר עפר שלח ושודר בערוץ 10.
חיים יבין, מתוך הסדרה "צבא העם"
הסדרה של יבין מתמשכת על פני שלושה פרקים ומתייחסת לשורה ארוכה של נושאים. לעתים נראה שליבין אין הרבה מה לחדש בסוגיות שהפכו בשנים האחרונות שחוקות לחלוטין, כמו כומתה בלויה שגוהצה יותר מדי פעמים (אם לשאול דימוי בלוי בפני עצמו). כך הוא מדקלם "לרגעים אני חושב שאנחנו לא מדינה שיש לה צבא, אלא צבא שיש לו מדינה", או ממקם את עצמו בלב שטף של צעירים חרדים היוצאים את שערי לשכת הגיוס ומנסה לנדב מי מהם לצורך ראיון חפוז.
מה שמציל את "צבא העם" מן הבנאליה הוא הבחירה במרואיינים צעירים, לא מוכרים ומרתקים: הדיון על הצבא כסולם למוביליות חברתית, למשל, אינו חדש, אולם המרואיינת הצעירה אסיה קבלאן, שגדלה במצוקה קשה, מצליחה להבהיר בדיוק ובחדות מה מושך אותה לשירות קרבי במג"ב. לעומתה, חייל ממוצא אתיופי (ששמו אינו מצוין בסדרה), הכלוא בכלא 6 בעוון עריקות, מבהיר ברהיטות את חוסר ההיגיון ביחסה של המערכת הצבאית לחיילים משכבות מצוקה. ולבסוף, המצלמה של יבין חושפת בפעם הראשונה, עבורי לפחות, את הקרביים של מכונת הגיור הצה"לית, בכמה סצינות טרגיות-קומיות מעולות.
הסרט של שלח קצר וממוקד יותר, ומתחקה אחר מסלול החיול והטירונות של פלוגת צנחנים אחת. במקביל להתמקדות בחיילי 2011 משלב שלח בסרט שיחות מצולמות עם רעיו לשירות מלפני 30 שנה, הדנים עימו בהבדלים שבין הצנחנים של אז לאלו של היום. במהלך הסרט מעלה שלח לדיון שאלות מוכרות כגון המעורבות ההורית בצה"ל והזליגה ההולכת ונמשכת של האליטות החילוניות מן היחידות הקרביות, ובמיוחד מן הגדודים נטולי התהילה. יחד עם זאת, הסרט מתמודד עם שאלות חשובות שלא תמיד נידונות בהרחבה בתקשורת, כמו למשל הקשר המרתק שבין ההפרטה הכוללת שעברה החברה הישראלית להפרטה של ההכשרה הצבאית הקרבית, מהתמקדות בפלוגה כגוף הומוגני להתמקדות ביחיד הלוחם.
כשהטאלנט עולה על ב'
"צבא העם" ו"אחרי" מעניינים וראויים לצפייה. מעבר לכך, הסרטים מאירים בצורה מרתקת את נקודת המפגש שבין הצבא, החברה והתקשורת הישראלית בעידן הטאלנט. מה שהבטיח את ההשקעה הכלכלית הנדרשת בסרטים הוא ככל הנראה הערך המוסף שמביאים איתם שני העיתונאים הספציפיים הללו אל המסך.
שלח כבר התייחס בהרחבה לשירותו הצבאי, לנפילת חברו לנשק ולפציעתו שלו במהלך מלחמת לבנון הראשונה ברומן הביכורים המופתי "גוף שני", שפירסם ב-1989. במקרה של "אחרי" השימוש בביוגרפיה הפרטית נעשה בצורה שונה ולצרכים אחרים. ייתכן שעבור שלח "אחרי" – בדומה ל"גוף שני", אבל במרחק של שני עשורים נוספים – מציע הזדמנות חוזרת לבחינה של הביוגרפיה הצבאית ולעריכת חשבון נפש אישי.
אלא שהעתקת הדיון בחוויה האישית מן הספר האינטימי וחודר הקרביים אל שידורי הערוץ המסחרי יוצרת אפקט שונה לחלוטין. כעת, השירות הצבאי של שלח מגויס למערכה כעוד אמצעי במהלך הדו-שלבי, הידוע, של בניית זהות הטלאנט הטלוויזיוני אל מול קהל הצופים/צרכנים: בתחילה "תראו, תראו. אני בדיוק כמוכם. גם אני שירתי בצבא. גם אני אכלתי לוף וגם אני מריץ דאחקות עם החברים מהטירונות", ובהמשך, או במקביל: "תראו, תראו. אני לגמרי לא כמוכם. חוויות השירות שלכם הן דאחקות בין החברים. אני טאלנט ובגלל זה הסיפור הצבאי שלי הוא החומר שממנו עושים פריים-טיים".
הערך המוסף שמביא איתו יבין לסדרה הוא כמובן כהונתו ארוכת השנים כ"מר טלוויזיה". הסדרה נפתחת בצילומי מצעד צה"ל 1968 – כזכור, השידור הראשון של הטלוויזיה הישראלית, שהפיק העיתונאי הצעיר חיים יבין. בכך מסמן יבין את עצמו כמי שהיה שם, ברגע הלידה המכונן של יחסי הטלוויזיה והצבא בישראל.
ב-1996 תיעד יבין את השירות הצבאי בסרטו "גולני", שעסק בכמה מן הנושאים שבהם עוסק "צבא העם", אם כי בנימה ביקורתית פחות ותוך התמסרות אוהדת לפולקלור הפלוגה הרובאית. כך מציג יבין את עצמו כעד המהימן ביותר לדיווח על היחסים המשתנים בין צה"ל לחברה בזכות השנים הארוכות שבהן תיווך (ועיצב) את המציאות החברתית לצופים בבית.
ההמחשה המובהקת ביותר לאופן שבו הטאלנט הטלוויזיוני יבין מסמן את מעמדו וסמכותו מצויה במספר הסצנות הרב ב"צבא העם" שבהן מצלמת הטלוויזיה מתעדת אותו אוחז במצלמה ומתעד את מרואייניו. רטוריקה עיתונאית אובייקטיבית קונבנציונלית חותרת בדרך כלל ליצור את הרושם כאילו הכתבה מתעדת את המציאות בדיוק כפי שהתרחשה, ללא כל תיווך. יבין בוחר באופציה ההפוכה ומדגיש את מהלך התיווך. הוא עושה זאת מכוח סמכות הטאלנט אריך-הנגן המזכיר לצופים: מה שאתם רואים על המסך אינו סתם "מציאות", אלא המציאות כפי שאני, חיים יבין, רואה אותה בשמכם ועבורכם.
מעורבות והזדהות
עפר שלח, מתוך הסרט "אחרי"
אסטרטגיות הדיווח שמאמצים שלח ויבין שונות ומשלימות, והבחירה בהן מסייעת להבהיר את ההד התקשורתי השונה שעוררו הסרטים. שלח הוא מה שמכונה בספרות המחקרית משתתף-צופה: כמעט כל התצפית שלו מתמקדת באתר תצפית אחד (בסיס הטירונים של חטיבת הצנחנים ושטחי האימונים) ובקבוצה אנושית אחת מובחנת (פלוגת טירוני אוגוסט 2011, גדוד 202). יותר מכך – שלח הופך ל"חבר מותנה" בקהילה שהוא צופה בה. לכל המרואיינים בסרט ברור ששלח אינו חייל מן המניין בפלוגה, ועדיין, הוא הופך במידה מסוימת לחלק אינטגרלי ממנה, בעת שהוא עובר את שרשרת החיול כאחרון הטירונים ולובש את ירכית הצנחנים (שנותרה לא פתורה גם כחלוף יותר מ-30 שנה).
בשיאו של הסרט צונח שלח יחד עם חיילי הפלוגה ואף ניצב בדלת המטוס, ראשון בטור הממתינים לזינוק – סממן מובהק להשתייכות שבטית ולגבריות צנחנית גאה. יבין הוא אנתרופולוג תקשורת מזן אחר. יבין ממצב את עצמו במה שמכונה בספרות המחקרית עמדת הצופה-המשתתף: הוא משוחח עם נחקרים/מרואיינים שונים בזירות תצפית שונות, כשכל אחד מן המרואיינים משמש אותו כדי לקדם את העלילה לפרק זמן מסוים. הוא אינו עוקב אחר קבוצה אחת לאורך כמה חודשים ובוודאי שאינו עוטה עליו את מדי צה"ל.
גם שלח וגם יבין משלבים בסרטים תצלומים של עצמם מימי השירות הצבאי. התצלומים מאששים את טענת היסוד של יבין ושל שלח באשר לשותפותם בחוויית היסוד הישראלית הזאת ובנוגע לזכותם לדון בנושא (שהרי בישראל מי ש"לא עשה צבא" מודר אוטומטית מן הזכות לדון בענייני ביטחון).
אלא ששלח, כאמור, נוטל את עניין המעורבות וההזדהות עוד צעד אחד קדימה, והבחירה הזאת מסייעת להסביר משהו מן התגובה השונה שעוררו שני הסרטים בקרב המבקרים מן התקשורת. קריאה מדוקדקת של הסרטים תראה שמבחינת המסרים העקרוניים אין ביניהם הבדלים גדולים: שתי העבודות העיתונאיות מתייחסות לסוגיות מעט שונות, ואולם הטון הכללי, המאשר את חשיבותו ומרכזיותו של צה"ל ומבקש להצביע על ליקויים כדי לתקן אותם, משותף לשתיהן. מה ששונה, כאמור, הוא העמדה שנוקט המספר ביחס לסיפור – ה"זום" של העדשה הנארטיבית.
הסדרה של יבין זכתה לרוב לסיקור אוהד, כמו למשל בכתבת שער מפרגנת ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות", בביקורת החיובית ברובה ב"הארץ" ובביקורת הנלהבת ב"עכבר העיר", שבה תיאר ניב שטנדל את יבין כ"עיתונאי עם יושרה" והכתיר את הסדרה כ"שיעור בדמוקרטיה". הסרט של שלח מתייחס, כאמור, לשאלות משמעותיות הנוגעות לדרכו של הצבא, הכשרת לוחמים לקראת עימותים עתידיים ותפקידה של הצבאיות בעיצוב הזהות הישראלית. כל זה אינו מסייע לו לזכות באהדתו של אורי ערן מ"עכבר העיר", הקובע כי שלח יצר "שיר הלל לצנחנים, שספק אם דובר צה"ל היה מעז לעשות כמותו". אצל אריאנה מלמד ב-ynet שלח כבר "מלקק" לצנחנים "עם דימויים ויזואליים ממוחזרים ונוסטלגיה בגרוש וחצי".
על-פי מלמד, הסרט של שלח לא סיפק את הסחורה משום ש"לא על כל הפשעים תכסה האהבה". כלומר, שלח נכשל במשימתו העיתונאית בשל האמפתיה שגילה למושאי הסיקור ובגלל האהבה, שהיא כפי הנראה סוג של פשע עיתונאי. שלח, על-פי מלמד, כשל בשל האופן שבו הוא מתייחס בגאווה לשירותו הצבאי (הרלבנטי לנושא הסיקור), ובעיקר בגלל המדים והצניחה.
מעניין אם מלמד היתה מתייחסת באותה חמיצות לעיתונאי המשלב בסיקור שלו התייחסות לנסיון חיים רלבנטי מסוג אחר (הגירה מארץ זרה, ניתוח מעקפים, פעילות במחסום Watch), או שההסתייגות שלה מעירוב האישי בעיתונאי נשמרת לתחומי השירות הצבאי.
ד"ר אורן מאיירס הוא מרצה בכיר בחוג לתקשורת, אוניברסיטת חיפה