"הולכת שולל במגרון", זעקה כותרת מאמרה של קרני אלדד ב"הארץ" אתמול (שלישי), ביחס להונאה כביכול שהונתה המדינה את תושבי המאחז הלא-חוקי הגדול בשטחים. מדובר בכותרת הולמת ביותר למאמר, אך בהקשר אחר: הולכת השולל היא דווקא מצד הכותבת כלפי קוראי העיתון. מדובר גם בהזדמנות מצוינת לדיון במהותה של פובליציסטיקה.
זה, בתמצית, הסיפור שמגוללת אלדד במאמרה: שלושה פלסטינים עתרו להריסת שלושה בתים חדשים שנבנו במגרון, בטענה שמדובר בקרקע פרטית שלהם. מעט לאחר הגשת העתירה הם הודו ש"התבלבלו" ושהם אינם הבעלים. למרות זאת בוצעה ההריסה בשרירות לב. בכלל, מתיישבי המאחז כולו סובלים מ"תמימותם" ומולכים שולל על-ידי המממשלה תאבת ההרס, "ואם אהוד ברק רוצה להפגין את כוחו וגבורתו – הוא יעשה זאת למרות הצדק, למרות הדין, למרות העובדות".
דלת. ירושלים, 2004 (צילום ארכיון)
הצדק סובייקטיבי, אבל הנה כמה מטענותיה של אלדד, ולצדן הדין והעובדות:
"הדעת נותנת כי עתה, לאחר שהתברר כי הערבים שיקרו בטענת בעלותם על הקרקע, תבוטל העתירה ותבוטל ההריסה". נניח לרגע לקביעה הנחרצת כי העותרים הפלסטינים "שיקרו" ולא, כטענתם, שגו בתום לב. הכשל הגדול יותר הוא בחירתה של אלדד לצייר כאן בפני הקוראים תמונה חלקית להחריד, עד כדי גניבת דעת. אמת היא שהתברר שהעותרים אינם בעלי הקרקע שבמחלוקת, אולם בתגובת המדינה לבג"ץ נאמר כי עם זאת, "מדובר במקרקעין פרטיים בבעלות פלסטינית" – בדיוק ככל שאר אדמות המאחז. נציגי מגרון טענו שמדובר לכל היותר ב"אדמות נפקדים", אולם המדינה דחתה את הטענה והצהירה כי מדובר "במקרקעין מוסדרים", ושבמרשם המקרקעין מופיעים פרטיהם של בעליהם הפלסטינים, "שאינם העותרים".
"ומכיוון שאין עותרים שנגזלה אדמתם, אלא רק שלושה פלסטינים שהתבלבלו וחזרו בהם – מה הדחיפות לזרוק ילד בן שבועיים לרחוב?". האמת, כאמור, היא שאולי אין "עותרים" שנגזלו, אבל בהחלט יש פלסטינים שנגזלו – ולא "רק" שלושה שהתבלבלו.
אפילו אם מקבלים את התפיסה המוסרית המוזרה שלפיה אין פסול בבנייה על אדמה השייכת לאנשים אחרים ללא רשותם, מדובר בעובדות שהשמטתן היא בבחינת הטעיה קשה. לא ברור מה בעייתי יותר: אם אלדד הכירה את העובדות (כלומר, בחרה להעלימן מקוראיה), או אם לא הכירה אותן (כלומר, מדובר בסתם עוד התרשלות עיתונאית מהזן המוכר).
"תושבי מגרון מחפשים דרך לרכוש את הקרקע שעליה הם יושבים". מאלף לראות כיצד מודה אלדד כי תושבי מגרון התיישבו על קרקע שלא רכשו, באמצעות ניסוח עם ארומה חיובית יחסית. אבל זה עוד החלק המשעשע. החלק המבדר פחות הוא, שוב, זה שאינו מסופר לקוראים: תושבים במגרון לא רק חיפשו דרך לרכוש את הקרקע, אלא טענו בפני המדינה כי רכשו את הקרקעות שעליהן התיישבו. אלא שהמדינה לא קיבלה זאת בשל העדר מסמכים שיוכיחו את הרכישה, וכינתה את טענות המתיישבים "טענות בעלמא". אפילו מזכיר ועד מגרון, בתגובתו לבג"ץ, טען כי המתיישבים רכשו כדין את רוב האדמות – אך לא את כולן.
"המדינה מחפשת שטח חלופי [...] שאליו יהיה אפשר להעתיק את מגרון. בשום מקום לא דובר על הריסת בתים באישון לילה". בשום מקום, פרט לצו ההריסה שהוציאה המדינה במאי ולתגובת המדינה לעתירה לבג"ץ מה-9 ביוני, שבה הובהר כי "אם לא יחולו התפתחויות לא צפויות, המבנים ייהרסו לא יאוחר מ-45 ימים מהיום". מאז, מציינת פסיקת בג"ץ, הוחלט על דחייה נוספת וקוימו מגעים מול התושבים בניסיון להימנע מהריסה בכפייה, אולם המגעים כשלו והמדינה קבעה מועד חדש לביצוע ההריסה. ההריסה בוצעה "באישון לילה", לאחר שהתושבים לא ניצלו את ההזדמנות להתפנות עצמאית.
לגיטימי לחשוב שההריסה היא עוול נוראי, אבל לטעון ש"בשום מקום לא דובר" על ביצועה, זו לא דעה; זו סתם בדיה.
ולעזאזל העובדות
אלדד היא אידיאולוגית. היא אינה כותבת כמתבוננת מהצד, אלא כשחקנית במחזה שהיא מפרשת, בגוף ראשון רבים: "כשאנו עומדים מול שופט בג"ץ בישראל, אנו יודעים שאין לנו, כמתנחלים, סיכוי לזכות לרחמים או לחמלה".
כל זה לגיטימי כמובן, אולם הקרבה היתרה למושאי הכתיבה היא גם מסוכנת. לא מדובר, כמובן, באינטרס עסקי-כלכלי, אבל יכולתה של אלדד לשמור על הגינות עיתונאית כשהיא כותבת על המתנחלים מזכירה את יכולתו של נוחי דנקנר לכתוב באופן נטול פניות על תופעת הריכוזיות במשק.
במאמר הנדון, לפחות, כשלה קרני אלדד לחלוטין באתגר – אם בכלל ניסתה לעמוד בו. ההזדהות האידיאולוגית היתרגמה לתיאור מסולף, חסר ואף כוזב של המציאות, באופן שמשרת את קבוצת ההזדהות של הכותבת, מה שמעלה סימני שאלה עקרוניים. האם, למשל, לא ראוי שפובליציסט הדן בסוגיה סבוכה ורבת פרטים ופנים לפחות ישתדל, בטרם יפרוש את דעותיו, להעניק לקורא מצג עובדתי בסיסי שאינו מוטה? האם סביר שמאמר העוסק במאחז שלטענת המדינה נבנה כולו על אדמות גזולות לא יאזכר טענה זו כלל, אפילו לא תוך הפרכתה? ואם התשובה חיובית, במה בדיוק מותר הפובליציסט מהטוקבקיסט המצוי, פרט לכושר ניסוח?
נראה כי יש הסבורים שכאשר אין מדובר בדיווח חדשותי אלא במאמר פובליציסטי, משוחרר הכותב כליל מכבלי האתיקה ומהמחויבות הבסיסית של העיתונאי הראוי: לספר מה שיותר אמת לקורא, כמיטב יכולתו. התופעה מתרחבת על רקע הפרסום המתרחב והולך בעיתונות של מאמרים הנכתבים על-ידי מי שאינם עיתונאים: אנשי עסקים, פוליטיקאים, פעילים ושאר גורמים שאינטרסים שונים – חומריים, אישיים או אידיאולוגיים – הם שמנחים את כתיבתם.
הנה, למשל, מאמר נוסף שפורסם ב"הארץ" ביום שלישי השבוע: עודד טירה, לשעבר נשיא התאחדות-התעשיינים, תקף את מנהיגי המחאה החברתית. "כאיש עסקים", כתב, "אני מביט בתשתיות המשרתות את המפגינים, ומעריך שעלותן עשרות מיליוני שקלים. מאין הכסף? אולי מטייקון החושש מהוועדה שהקים בנימין נתניהו להפחתת הריכוזיות במשק?".
אולי באמת. ואולי לא. טירה לא יבדוק, הוא הרי לא תחקירן; הוא גם לא ידווח על כך שמארגני ההפגנה האחרונה הזכירו מעל הבמה את שמותיהם של עסקי ההגברה, החשמל וכיו"ב שתרמו להם את שירותיהם בהתנדבות – הוא הרי לא כתב מדווח; לכתוב ולפזר רמזים נטולי ביסוס, לעומת זאת, הוא דווקא יכול בכיף. הוא הרי פובליציסט.