מנחה הטלוויזיה ג'ימי קימל מילא השנה את תפקיד הקומיקאי החובט בנשיא בנשף כתבי הבית-הלבן. כמתבקש, הבדיחות של קימל על אובמה, על משקלו של מושל ניו-ג'רזי ואחרות זכו לרעמי צחוק. בהתייחסו לנציגי העיתונות המודפסת שבקהל (דקה 8:38 בסרטון) חד קימל חידה: What’s black and white, and read all over? והתשובה: nothing, anymore.

(צילום: Okko Pyykko, רשיון cc-by)

בהשוואה לגלי הצחוק הסוחפים בעקבות הבדיחות הקודמות ואלו שבאו לאחר מכן, ההלצה הזו של קימל נענתה בצחוקים חלושים, ובעיקר בנהמות של חוסר שביעות רצון. מתברר שגם סטנד-אפ משובח לא מצליח לגבור על האמיתה הנושנה ההיא על אודות החבל ובית התלוי.

העדויות למשבר חסר התקדים בעיתונות העולמית, ובכללה העיתונות הישראלית, מוכרות לכל מי שעוקב בקביעות אחר "העין השביעית" ואתרים דומים בחו"ל, או "ולווט אנדרגראונד" ובלוגים דומים בחו"ל. עדויות לעומק המשבר ניתן למצוא גם בראיונות שמעניקים עיתונאים ותיקים דוגמת יוסי מלמן, לשעבר כתב בכיר ב"הארץ", הגורס כי דינם של העיתונאים, כמו הדינוזאורים, להיכחד. ואולם, את העדויות הישירות ביותר להיקף המשבר ניתן למצוא בעיתונות עצמה – במספר הקטן והולך של עיתונאים המועסקים במשרה מלאה, בתחלופה המהירה להדהים של עיתונאים בין תפקידים שונים וכמובן בכיסוי הלא מספק, השטחי ולעתים אף מוטה של תחומי סיקור רבים.

הסיבות למשבר המתמשך בעיתונות מגוונות אך משתלבות זו בזו: העיתונות המערבית הממוסדת חווה בעשורים האחרונים תהליך מואץ של קונגלומרציה שבמסגרתו הצטמצם מספר תאגידי התקשורת, כשכל תאגיד שולט במספר הולך וגדל של כלי תקשורת. בתוך תאגידי ענק אלו (דוגמת ניוז-קורפ של רופרט מרדוק) כלי התקשורת החדשותיים הם רק חלק קטן מפסיפס של כלי תקשורת, ובמקרים רבים גם של אחזקות נוספות במגוון תחומים לא תקשורתיים.

צמצום מספר תאגידי-העל והטמעת הארגונים החדשותיים בתוכם מכפיפים את כלי התקשורת החדשותיים למודלים עסקיים נוקשים, התובעים, כתוצאה מחשיפה לשוק ההון, שולי רווח גדלים והולכים. יותר מכך: הפיכת ארגוני החדשות לחלק ממארג עסקי גדול יותר מטשטשת את הגבולות שבין עיתונות לאמצעי תקשורת אחרים (ומכאן הקשר הישיר לצמיחת ה-infotainment), מאיימת על העצמאות של כלי התקשורת החדשותיים ומעוררת את החשש שכלי התקשורת הללו יהפכו לכלי שרת של האינטרס המסחרי של בעל השליטה התאגידי.

במקביל להתפתחויות הללו, ועל אף שאנו מצויים כבר בפתחו של העשור השלישי למהפכה המקוונת, רבים מכלי התקשורת החדשותיים עדיין לא הצליחו למצוא את המודל העסקי שיאפשר להם להמשיך להתקיים בעידן האינטרנט. היקום המקוון מאיים על כלי התקשורת המסורתיים משום שהוא מציע תכנים חינמיים, אך גם משום שהוא מערער, לכאורה, על עצם הצורך בעיתונאים מקצועיים. בעידן של מדיומים חברתיים, מצלמה בכל מכשיר טלפון נייד ובלוגרים המדווחים מן השטח, מימון הכשרתו ארוכת השנים של עיתונאי מקצועי וכיסוי עלות מחייתו עלולים להיראות לעתים הוצאה כספית מיותרת.

לכל אלה יש להוסיף את נצחונו של המודל הכלכלי הניאו-ליברלי, החותר ל"הגמשה" מרבית של שוק העבודה. הגמשה זו הביאה לשינויים ניכרים בתנאי ההעסקה של עובדים רבים בכל העולם המערבי, ובכללם כמובן גם עיתונאים, ופטרה את המעסיק מכל אחריות כלכלית ארוכת טווח למועסקיו, תוך העמסתה על העובדים כיחידים.

העבודה המאורגנת נמצאת בנסיגה מתמדת, וכך גם מוסד הקביעות. חוסר הנכונות של מעסיקים לעמוד בעלות הכרוכה בהעסקה קבועה של עיתונאים בעלי ותק וניסיון מקצועי, והחלפתם בעיתונאים צעירים, עשויה להזרים דם חדש לתוך שדה העיתונות. יחד עם זאת, ההסתמכות הגוברת על עיתונאים צעירים מובילה לכך שלמרבית העיתונאים אין שהות לצבור את הידע והניסיון שיעניקו להם את היכולת לסקר כראוי את תחום הכיסוי שלהם. מאחר שעיתונאים אלה אינם בקיאים דיים בתחומי הסיקור שעליהם הם מופקדים, הם תלויים יותר ב"סובסידיות המידע" (הודעות לעיתונות וכיוצא בזה) שמקורותיהם שמחים לספק. יתר על כן, בהעדר הניסיון המקצועי הנדרש, יתקשו העיתונאים הלא מנוסים לבחון באופן מושכל וביקורתי את המידע שמספקים להם המקורות האלה.

מסדרה של ראיונות שאנו עורכים, במסגרת פרויקט מחקר הנתמך על-ידי הקרן הלאומית למדע, עם עשרות עיתונאים ישראלים שעבדו ועובדים בכלי תקשורת חדשותיים שונים, ברמות ותק ובכירות שונות ובני גילים שונים, עולה שמעמדם התעסוקתי של עיתונאים רבים מעורער. כך, למשל, סיפר עורך בכיר באחד העיתונים היומיים:

"הרוב המכריע לא יכולים להתפרנס מזה, הם צריכים להתעסק בדברים אחרים או לוותר על הרבה דברים כדי להתעסק בתחום. זה מקצוע שבו המוביליות היא לא נורמלית, זאת אומרת, היום אתה פה, מחר אתה שם, אתה לא יכול לבנות על התפקיד הזה, על המקצוע הזה לטווח ארוך. אני לא מכיר הרבה אנשים שיוצאים לפנסיה מהמקצוע הזה. זאת, דרך אגב, אחת הסיבות [שיש לי עיסוק צדדי לא תקשורתי], מעין תעודת ביטוח כזו. זה מקצוע שבו בגיל 40 אתה כבר נחשב לקשיש. הוא לא מתגמל, ומצד שני הדרישות מהעובדים הן מטורפות. כתב מתחיל – הוא לא חייב להיות מתחיל ממש, כתב שהוא חמש-שש-שבע שנים במקצוע – כל עוד הוא לא בכיר או איזה טאלנט, מרוויח משכורות ממוצעת במשק במקרה הטוב, אבל עובד 24 שעות. כתב עובד מילולית 24 ללא מנוחה".

לאור כל זאת, הקמתו של ארגון העיתונאים בישראל (במסגרת ההסתדרות) היא בשורה משמחת, שלא לומר קרן אור באפלה, שלא לומר הבהוב מפתיע של סימן חיים על מסך המוניטור, או כל מטפורה רלבנטית אחרת. זאת משום שהמצב הנוכחי, כאמור, רע לתפארת.

מטרתו של הארגון היא לחזק את מעמדם של העיתונאים והעיתונות בישראל באמצעות פעולה בכמה מישורים: הכשרה מקצועית של חברי הארגון, חיזוק תחושת הסולידריות בקרב העיתונאים, מאבק על חופש הביטוי של העיתונאים ומאבק למען התאגדות עיתונאים ושיפור תנאי העסקתם.

הקמתו של איגוד (בכל תחום מקצועי) יכולה להעניק לחבריו עוצמה בשוק העבודה שהיא משקל נגד לעוצמת השוק של קבוצת המעסיקים הקטנה ורבת העוצמה השולטת בשוק התקשורת הישראלי. בחודשים הראשונים לקיום הארגון הוא צבר כמה הישגים בולטים: הצטרפות של כ-1,200 חברים, הקמת ועדים יציגים בשמונה ארגוני תקשורת והחלטתו של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב לבטל את פיטוריו של העיתונאי תני גולדשטיין, שהיה ממובילי ההתארגנות ב-ynet. הארגון משדר חיוניות ופעלתנות תכליתית, ונראה כי מוביליו מנהיגים אותו בתבונה.

יחד עם זאת, ברור שהאתגרים המורכבים ביותר עודם ניצבים בפני הארגון. בעוד שקשה להתנגד ליוזמות מבורכות כגון פתיחת קורס ללימוד ערבית לחברי הארגון, המאבק על שיפור תנאי ההעסקה של העיתונאים עתיד להיתקל במשוכות גבוהות יותר.

עד להקמת עיתון "חדשות" ב-1984, היו רוב העיתונאים בישראל מאוגדים בהסכמי עבודה קיבוציים, שקבעו סולמות שכר על-פי ותק, בכירות ועוד. בשלושת העשורים האחרונים נשחקה ההעסקה המאורגנת של עיתונאים עד דק, וכעת היא מתקיימת בהיקפים נרחבים רק בשידור הציבורי. בעולם כלכלי-חברתי שהפנים את הגיון "הגמישות התעסוקתית", קשה להאמין שארגון העיתונאים יוכל להשיב את הגלגל לאחור ולכונן מחדש את הקביעות המקצועית, החסינה כמעט מפיטורים, בעת שמוסד הקביעות הולך ונמוג במקומות העבודה שבהם הוא עדיין נהוג, ובכללם באקדמיה.

וכך, לטעמנו, השאלה המרכזית היא האם יוכל הארגון לסייע בהנהגת הסכמי שכר קיבוציים בארגוני תקשורת באופן שיצמצם את פערי השכר העצומים בין העיתונאים ובין עצמם: בעוד שקבוצה קטנה של עיתונאים-כוכבים המועסקים בעיקר בטלוויזיה זוכים למשכורות נדיבות ביותר, הפרולטריון העיתונאי מתקשה מאוד לגמור את החודש.

רבים מהעיתונאים שריאיינו לצורך המחקר דיווחו על ההכרח לעסוק בו בזמן בכמה עבודות כדי להתפרנס ועל הצורך לחפש באופן מתמיד אחרי הזדמנויות חדשות בתוך השדה העיתונאי, אך גם מחוצה לו. כמה מן המרואיינים תיארו את עבודתם כ"פרילנסרים קבועים" – עיתונאים שמצופה מהם לעמוד בקשר מקצועי בלעדי עם מקום עבודה אחד, אך הם אינם נהנים מהתנאים הסוציאליים שלהם זוכים עובדים קבועים באותו ארגון.

וכך, נראה שהמבחן הקריטי הראשון העומד בפני הארגון נוגע ליכולתו להגן על החוליה החלשה ביותר בשרשרת: האם יוכל הארגון להניע מהלך שבמסגרתו יזכו פרילנסרים, המשמשים עובדי קבלן לכל דבר ועניין, בתנאים סוציאליים מינימליים? האם יוכל הארגון לקדם סולם של שכר מינימום עיתונאי עבור פרילנסרים, שימנע את ניצולם המחפיר?

האתגר העקרוני השני העומד בפני הארגון נוגע למיקומו ועמדותיו ביחס לתנודות הטקטוניות העוברות על עולם העיתונות. עיתונות חופשית, חוקרת וביקורתית היא צורך ציבורי חיוני. במהלך המאה הקודמת הלכו והתגבשו שתי הנחות יסוד ביחס לאופן שבו העיתונות יכולה למלא את תפקידה: ההנחה הראשונה גורסת כי עיתונאות היא מקצוע, כלומר עיסוק הנסמך על מטען של ידע נצבר, נורמות פעולה מקובלות ותפיסות אתיות משותפות. ההנחה השנייה טוענת כי המסגרות המתאימות ביותר למימוש המקצוענות העיתונאית הן ארגוני חדשות ממוסדים, שרובם מונעים משיקולים מסחריים.

אלא שהשינויים הנוכחיים בשדה העיתונות מעמידים בספק לפחות אחת מן ההנחות הללו. לטעמנו, ההנחה הראשונה עודה תקפה: המרחב האינטרנטי אמנם מטשטש את הגבולות שבין עיתונות ללא-עיתונות (או כמעט-עיתונות), אך אינו מייתר את הצורך בשליחי ציבור מנוסים ומקצוענים שיעקבו לאורך שנים (ולא כגחמה מקוונת חד-פעמית) אחר אירועים ומגמות. יתר על כן, טובת הציבור נזקקת למקצוענים שלא רק ידווחו על העובדות, אלא גם יידעו לפרש את המידע ולעגן אותו בתוך הקשר.

באשר לדומיננטיות של ארגוני תקשורת ממוסדים, שרובם מונעי רווח כלכלי, הרי שהתמונה מורכבת יותר. המשבר ההולך ומתמשך בארגוני החדשות הוותיקים והממוסדים מעלה בשנים האחרונות אל פני השטח מחשבות על דגמים אלטרנטיביים לפעולת העיתונות. כך, לדוגמה, דו"ח המחקר החשוב של דאוני ושדסון, שהתפרסם ב-Columbia Journalism Review, הצביע על שורה של צעדי חקיקה ומימון שיוכלו לסייע לחילוץ העיתונות האמריקאית מן המשבר העמוק שבו היא מצויה.

אלא שצעדים אלה מחייבים חשיבה מחודשת על הארגונים שבמסגרתם עובדים העיתונאים, כמו גם ההיגיון הכלכלי המנחה את פעולתם. כך, למשל, דאוני ושדסון מצביעים על ארגונים עיתונאיים ללא מטרות רווח (כדוגמת אלה הפועלים במינסוטה ובסן-דייגו) הנתמכים על-ידי קרנות פילנתרופיות ותרומות של יחידים לצד סינדיקציה של תכנים על-ידי ארגונים עיתונאיים קיימים, כחלופות אפשריות לדגמים קיימים.

ייתכן שכמה מקווי הפעולה הללו לא יתאימו לשוק התקשורת הישראלי הקטן, וסביר להניח שסוגיות מעין אלו אינן טורדות כרגע את מובילי ארגון העיתונאים החדש. ועדיין, לאורך זמן, ייבחן הארגון החדש גם, ואולי בעיקר, ביכולתו להגיב לשינויים העוברים על העיתונות ואף לקחת בהם חלק פעיל.

ד"ר אורן מאיירס וד"ר רועי דודזון מרצים בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה