לפני כשנתיים אמר העיתונאי נחום ברנע לאורן פרסיקו מ"העין השביעית" דברים גלויים ואמיצים על קשרי הגומלין שבין עיתונו למקורות השלטוניים שמהם הוא ניזון בבואו לסקר אותם. ברנע הבהיר כי יחסם של עיתונאי "ידיעות אחרונות" המסקרים את ראשי הממשלה מושפע ממידת שיתוף הפעולה שלה הם זוכים מצד מושאי סיקורם. לפני כמה ימים פירסם שמעון שיפר, חברו הקרוב של ברנע ולא פעם בן-זוגו לכתיבה על ראשי הממשלה בישראל, מאמר פרידה מכמיר לב מאריק שרון. הצלבה של שתי האמירות העיתונאיות הללו מטילה אור ממוקד על טיבם של הקשרים שבין שתי הרשויות החשובות הללו – לשכת ראש הממשלה ומערכת העיתון הנפוץ במדינה.
דבריו של ברנע באו כנספח לכתבה מקיפה שפירסם פרסיקו ונסבה על התנהלותו של "ידיעות אחרונות" תחת העורך רון ירון. פרסיקו דובב כ-20 עיתונאים בבית "ידיעות אחרונות". רק שניים מהם ניאותו להיות מצוטטים בשמותיהם – נחום ברנע ואורי משגב (שפוטר מהעיתון זמן קצר לפני כן). "העין השביעית" הביא את דברי השניים בנפרד, לצד הכתבה עצמה. וכך אמר ברנע, בין השאר, כשנשאל על ההבדל הבולט בין יחסו האוהד של העיתון לראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ליחסו העוין לראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו:
"[...] אל תמעיט בחשיבותה של נגישות בעבודה העיתונאית. הקוראים שלא במקצוע חושבים שיושב אחד שיפר או ברנע או רון ירון ומגרד את בית-השחי וכותב את מה שבא לו, אז אם הוא אוהב התנחלויות הוא כותב בעד ואם הוא שונא הוא כותב נגד. אני לא פובליציסט. אני יודע, ואני גאה בזה, להעריך ולשלם גם מחיר מסוים על נגישות, למרות שאני יודע שזה מקטין משהו מההרואיזם שקיים אצל עיתונאים אחרים.
"היו ראשי ממשלה, ולאו דווקא כולם שייכים לדעה אחת או אסכולה אחת, שראו לעצמם חובה לקיים מערכת יחסים עם העיתונות בכלל ו'ידיעות אחרונות' בתוכה. לא שהעיתון היה אהוב לבם, אבל היתה נגישות.
"נתניהו בחר לא להיות בקשר, בעצם הוא לחלוטין לא עובד כמו קודמיו עם העיתונות במעין מצב שבו אתה מרגיש שאתה יכול לקבל ממנו אינפורמציה בעלת ערך עיתונאי במועד שבו אתה יכול לפרסם. אהוד אולמרט, בהחלט היתה נגישות אליו. אני לא בעד חברות עם המקורות שלנו, אבל זה נורא משמעותי. 'ידיעות אחרונות' מאוד מחשיב את זה. אני לא אומר שזה הסבר מלא לעמדה זו או אחרת שעולה מדפי העיתון, אבל מקום כמו 'העין השביעית' צריך גם לקחת דבר כזה בחשבון. אני אומר את זה לא כאפולוגטיקה, אלא כקביעה מקצועית".
נחום ברנע (מימין) ושמעון שיפר, שדרות, 3.3.08 (צילום: יוסי זמיר)
אמת דיבר ברנע ונכון עשה כשהציף את התופעה: לטיב הקשר שמקיים עיתונאי עם מקורותיו יש השפעה על יחסו למושא סיקורו. וכאשר ראש הממשלה בוחר לקרב או להרחיק עיתונאים, הוא מחליט מיניה וביה, לפחות במידה מסוימת, על אופי הסיקור שיעניק לו העיתונאי. עיתונאים אינם אמורים לנהל מלחמות נקם במושאי סיקורם כאשר אלה מפנים להם כתף קרה, כשם שהם מצווים שלא לעשות שקר בנפשם ולעוות את האמת בדיווחיהם כשהם חשים אורחים רצויים בלשכת ראש הממשלה, אבל גם ההגונים שבהם אינם מצליחים לבודד לחלוטין את הסימפטיה או האנטיפתיה האישית שהם חשים כלפי מושאי סיקורם – וזו הרי נגזרת, באופן בלתי נמנע, מהיחסים האישיים שנרקמים ביניהם.
עד כאן מה שראוי וגם מה שמצוי בדרך כלל ביחסי ראשי הממשלה והעיתונאים המסקרים אותם.
בא עתה שמעון שיפר ובפרץ רגשות האבל האופפים אותו עקב מותו של שרון, הוא משתף את קוראיו בסודות הקשרים שנטוו בינו לבין שרון. התמונה שחושף שיפר היא של יחסים אישיים, אינטימיים, שבתוכם נפרצו לחלוטין הגבולות בין היותו של שיפר עיתונאי בכיר וחשוב ב"ידיעות אחרונות" להיותו ידיד קרוב של שרון ורעייתו; קרבה כל-כך גדולה שהיא מציבה סימן שאלה (בדיעבד) האם הוא היה ראוי למלא את תפקידו בעיתון.
שיפר משחזר מעמדים שבהם שרון מצלצל אליו, ביום שבו אובחן סרטן מפושט בריאותיה של רעייתו לילי, ומציע לו להצטרף אל בני הזוג לארוחה במסעדה, או מודיע לו מראש על סיכולים ממוקדים העומדים לצאת אל הפועל בתוך שעה בעקבות פיגועי טרור. ועוד הוא מספר כי היה מטלפן לשרון במוצאי יום-העצמאות ומספר לו על פיקניקים שהיה יוצא אליהם עם בני משפחתו ושומע ממנו געגועים לנופי הארץ ואנשיה שבגלל אילוצי אבטחה המגע עימם נמנע ממנו. במאמר אחר שפירסם שיפר השבוע (11.1.14) הוא תיאר שיחות טלפון שקיבל משרון ("שמנמני", קרא העיתונאי לראש הממשלה) בעקבות תלאות בריאותיות או טרגדיות משפחתיות שפקדו אותו (את שיפר).
אריאל ולילי שרון, חוות השקמים, 1986 (צילום: משה שי)
זו אינה מערכת יחסים נורמלית בין פרשן מדיני למנהיג המדינה. זו התנהלות תקשורתית סוטה וטירוף מערכות בהתנהלות הממשלתית (מי מכיר עוד מדינה שפויה שבה ראש הממשלה מדווח מראש לעיתונאי על מבצע צבאי העומד לצאת אל הפועל?). יש עיתונאים רבים שאינם רואים כל מניעה מלקיים יחסי חברות קרובים עם מושאי סיקורם. יש תפיסות עיתונאיות המהללות ומעודדות את הסיקור המוטה ודוחות מלכתחילה את החתירה לסיקור ללא משוא פנים. גם אם שיפר נסחף ומגזים קצת בתיאוריו, מערכת היחסים שנרקמה בינו לבין שרון היא חסרת תקדים ומסוכנת.
הסכנה טמונה במסקנה שעלולים קוראי "ידיעות אחרונות" להסיק על התנהלותו העיתונאית של שיפר ועל התנהלות עמיתיו. בזמן אמת הוא לא חשף בפני הקוראים את קשריו המיוחדים עם שרון. הוא נטע בהם רושם שהוא מדווח על ראש הממשלה באופן ענייני, והם סמכו על המוניטין שלו. הם לא ידעו ששרון המתואר בטוריו הוא שרון המתקשר אליו לעתים קרובות, מתעניין בתלאותיו האישיות, מקיים עימו קשרים חברתיים הדוקים ומשתף אותו (שלא לפרסום) במהלכים מבצעיים של כוחות הביטחון.
עתה ישאלו הקוראים את עצמם האם נהגו כשוטים כאשר סמכו על דיווחיו של שיפר וכיצד עליהם לשפוט את טוריו (ואת טורי עמיתיו) מכאן ולהבא. הספק הזה ינקר גם אם שיפר יזמין את קוראיו לחזור לכל כתביו ולהיווכח שלא נפל כל פגם באופן שבו מתואר בהם אריק שרון.