בית השמש העולה
"בחירות חוזרות בבית-שמש בגלל 'שיטה' ו'תעשייה' של זיופים", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "בית-המשפט המחוזי קבע שהיקף הזיופים מתקרב לפער הקולות שבין שני המועמדים. השופטים הצביעו על קשר לכאורה בין הזייפנים לבין פוליטיקאים מקומיים. חברי-כנסת חרדים: 'זהו עיוות רצון הבוחר, נערער לעליון'", נכתב בכותרת המשנה. "החלטת השופטים: חומר קריאה חובה", נכתב בהפניה לטור פרשנות של קלמן ליבסקינד. "כבר היו לנו זיופים וגניבות ותחמונים וקומבינות, אבל כזאת עוד לא היתה", הוא כותב. הפניה לטורו נדפסת גם במרכז שער "מעריב" ולשונה: "מרמה כזאת עוד לא היתה". לצדה הפניה לטור של ברוך קרא הקוראת: "לפנתיאון פסקי הדין".
ההחלטה לפסול את תוצאות הבחירות בבית-שמש מגיעה גם לכותרות הראשיות של "ישראל היום" ("בית-המשפט: הבחירות בבית-שמש זויפו") ו"ידיעות אחרונות" (עם הקביעה המוזרה: "מבחן בית-שמש"), ונדפסת ככותרת בתחתית שער "הארץ" ("בית-המשפט הורה על בחירות חוזרות בבית-שמש"). ב"ישראל היום" מתלווה לכותרת הפניה לטורו של דן מרגלית, המכריז על "נצחון בני האור על בני החושך", כי טרמינולוגיה ילדותית מנצחת לא מחליפים בעלייה, או משהו כזה.
ב"ידיעות אחרונות" מתלווה לכותרת הפניה לטורו של נחום ברנע ב"מוסף לשבת". כמו ליבסקינד ומרגלית, גם ברנע משבח את ההחלטה, אולם הוא מוטרד יותר מזהותם של הזייפנים ופחות מעצם הזיוף: "המועמד הלא-חרדי אלי כהן הוא כנראה הסיכוי האחרון של בית-שמש לא ליפול לידיים עוינות למדינה", הוא כותב, תחת הכותרת "הסיכוי האחרון".
בטבלואיד החרדי "הפלס", שנולד לא מזמן תוך מאבק אלים על השליטה ביומון "יתד נאמן", נכתב בכותרת הראשית: "ההסתה ניצחה: בית-המשפט החליט על בחירות חוזרות בבית-שמש". "זעם בכל שדרות היהדות החרדית על ההחלטה המעוותת. בית-המשפט הסתמך על עדות שקר שניתנה מאינטרסים פוליטיים קטנוניים", נכתב בכותרת המשנה.
"בצעד תמוה וחסר תקדים: בית-המשפט הורה על בחירות חוזרות בבית-שמש בתוך 30 יום", נכתב בכותרתו הראשית של עיתון הברודשיט החרדי "המודיע". כותרת הגג מלמדת שערכים ליברליים חילוניים יכולים לעלות בקנה אחד עם הלך רוח דתי-חרדי: "תחת אווירה תקשורתית אנטי-חרדית ורמיסת כללי הדמוקרטיה", נכתב בה. מאמר הפרשנות הצמוד לכותרת העיתון, אחד מארבעה יומונים חרדיים המייצגים פלגים עוינים בציבוריות החרדית, קורא: "חייבים ללכד את השורות".
השלום
"יעלון: 'אין פרטנר לשתי מדינות לשני עמים, אל תשלו את עצמכם. חרם? הסכם במתכונת הנוכחית יהרוס את הכלכלה'", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", המפנה לידיעה של ברק רביד. מתחת לקפל מודפסת כותרת לתחילת ידיעה של עמוס הראל: "אמ"ן: ארגוני הג'יהאד העולמי בסיני ובסוריה הפכו לאיום המטריד ביותר על ישראל". כותרת ה"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" היא "יורים ואינם נראים": "פתאום, משום מקום, שרשרת פיגועים. בלי ארגונים אחראיים, בלי עקבות למבצעים. פשוט בלק-אאוט מודיעיני. עכשיו שוברים בישראל את הראש איך לעצור את הטפטוף לפני שיהפוך לשיטפון", נכתב בכותרת המשנה, המפנה למאמר של אלכס פישמן.
"מחיר המו"מ" היא הכותרת של מוסף "מקור ראשון", "יומן". "העלייה בכמות הפיגועים היא תוצאה ישירה של השיחות המדיניות, מה שלא מפריע לאמריקאים להתקרב לנוסח הסופי של הסכם מסגרת, שכולל ויתורים מרחיקי לכת של נתניהו", נכתב בכותרת המשנה, המפנה למאמר של אריאל כהנא. "קרי רוצה לאלץ את שני הקברניטים להגיע אל מה שהוא מכנה 'רגע האמת' – הצומת שבו הם חייבים להחליט לאן לפנות, ואין דרך להימנע מהחלטה. זה בדיוק הרגע שהשניים מנסים להימנע ממנו".
ב"מרקר ויק" מדבר גיא רולניק עם אורן ברק, שכתב ספר ביקורתי על מערכת הביטחון: "שאלתי את ברק אם אפשר לראות מאחורי הוויכוחים העזים בעניין השטחים ותהליך השלום משהו פשוט יותר – קבוצת אינטרס חזקה שנאבקת לשימור מעמדה, מועדון בטחוני שמצליח להכפיף את מדיניות החוץ, הפוליטיקה ותקציב הביטחון לאינטרסים שלו. 'כן, זו בדיוק הטענה שאנחנו מעלים בספר', אומר ברק. 'לא מדובר במועדון במובן של מקום מפגש בין אנשים, אלא באמונות ובערכים משותפים לחברי הרשת, ובראשם העליונות של הביטחון כפי שהם תופסים ומציגים אותו ושל צה"ל כמייצג העיקרי שלו".
"אני חושב שבשתי האליטות, הישראלית והפלסטינית, יש המעוניינים במצב המתמשך הזה של מדינה בדרך ונהנים ממנו", אומר לו עוד ברק. "מדינה מבוססת ומוגמרת פירושה לא רק בעיות חברתיות קשות, אלא גם מגבלות וריסונים על ההנהגה הפוליטית, כמו גבולות ברורים ומוגדרים לא רק של המדינה ושל שכנותיה (במקרה זה ישראל, ירדן ומצרים), אלא גם בין תחומים חשובים בתוך המדינה, כמו הפוליטיקה, הכלכלה, החברה, הצבא והדת. הרבה יותר נוח להיות מדינה בדרך שנאבקת על קיומה מול עולם עוין, וישראל היא דוגמה טובה לכך. ברור למדי שמדינה פלסטינית, אם תקום – ויש לי ספק רב בכך – תהיה מדינה כושלת שתלויה באחרים, כמו ישראל והאיחוד-האירופי, וזה לא תרחיש מפתה במיוחד עבור מנהיגיה. ראה למשל המקרה של דרום-סודאן, המדינה הצעירה ביותר באזורנו".
ובינתיים, ברשות השידור
לכותרת הראשית של "מעריב" מגיע תחקיר של קלמן ליבסקינד הנוגע באחת ממורסות השחיתות הרבות ברשות השידור. "הפקרות הגבייה ברשות השידור" היא הכותרת הלא מתאמצת, ומתחת לה כותרת משנה ארוכה: "בלהט הפרטת המערך לגביית תשלומי האגרה שכחו ברשות להקים מנגנון פיקוח. בדיקות מדגמיות חשפו אי-סדרים, התעמרות באזרחים וחשדות למעילות במיליוני שקלים. ברשות קברו את הממצאים. אחד הגובים שסרח קיבל חוזה חדש. כך מתנהל אגף הגבייה, המגלגל 800 מיליון שקל בשנה שיוצאים מהכיס שלכם".
יו"ר רשות השידור אמיר גילת (מימין) והמנכ"ל יוני בן-מנחם (צילום: "העין השביעית")
ב"מוספשבת" של העיתון, שם מתפרסם התחקיר בעמודים 10–14, מפרטת כותרת המשנה על השער עוד: "עורכי-דין פרטיים גובים עבור רשות שידור אגרה בהיקף של מאות מיליוני שקלים. בדיקות פנימיות שנערכו ברשות מעלות כי חלק מהם לא מעבירים את כל כספי הגבייה לקופה. אחרים מגדילים על דעת עצמם את חובות האזרחים ופותחים תיקים בהוצאה-לפועל על שם משרדיהם במקום על שם רשות השידור. מנהלת מחוז הצפון במכתב למנכ"ל: 'קיימת תחושה של אי-סדרים כספיים וחשד למעילות לא מטופלים'.
"על האגף מנצח אבי כץ, המשמש כבר למעלה מ-30 שנה סמנכ"ל הגבייה של רשות השידור. רק הוא מחליט כמה תיקים יקבל כל עורך-דין וכמה הוא ירוויח מתוך עשרות המיליונים שמשלמים מדי שנה, בלי קריטריונים, בלי פיקוח, בלי בקרה. ברוכים הבאים לאגף הגבייה של רשות השידור. המקום שבו מסתובבים בכל שנה 808 מיליון שקל שיוצאים מהכיס שלכם".
בפעם הקודמת שעלה הסיאוב על גדותיו ברשות השידור, בתקופת כהונתו של יוסף בראל כמנכ"ל (היום נמצא באותו תפקיד חניכו, יוני בן-מנחם), היה זה תחקיר של ענת באלינט ב"הארץ" על נהלי גבייה פסולים (גובים של רשות השידור עצרו מכוניות ביישובים ערביים וסחטו מהנהגים תשלום באיומים), שהיה במידה רבה הנשק שאיפשר להדיח את בראל. האם התחקיר של ליבסקינד יחולל אפקט דומה? אז היתה קואליציה מגוונת שחפצה בניקוי אורוות ברשות (שבסופו תוקן החוק כך שתימנע ההתערבות הפוליטית המשחיתה תדיר את הרשות – רק כדי שנתניהו ישנה אותו בחזרה עם היבחרו לראשות הממשלה בפעם השנייה). היום קשה למצוא מי שיתעניין בגורלה.
דנקנריזם
"עו"ד חגי אולמן, המשקיף החיצוני שמינה בית-המשפט באי.די.בי, פנה אתמול לשופט המחוזי איתן אורנשטיין בבקשה לדחייה של יומיים בהגשת דו"ח הבדיקה של מקורות הונו של מוטי בן-משה", מדווחת אפרת פרץ ב"גלובס". "בן-משה צפוי להיות בעל הבית החדש בקונצרן אי.די.בי, לצד שותפו לקבוצה אדוארדו אלשטיין, במקומו של נוחי דנקנר. הסיבה לבקשת הדחייה היא חופשת חג המולד החלה באירופה".
ב"ידיעות אחרונות" ממשיכים להוביל את ההתנגדות להחלפתו של דנקנר על-ידי בן-משה, והתחקירן צח שפיצן חתום היום על ידיעה נוספת בעניינו. התהיות בנוגע לבן-משה, אלו שעלולות לסכל את העברת השליטה, הן לגבי מקורות כספו ואם אינו איש קש. המידע שאסף "ידיעות אחרונות", או למצער זה שקיבל ממי שאספו, מתמיד בכיוון אחר, לא רלבנטי – ניסיון להכפיש את שמו של בן-משה באמצעות קשירתו לעסקים של שיחות אירוטיות ופורנוגרפיה. לידיעה מצורפת הכחשה של בן-משה, אולם בין אם היא אותנטית ובין אם לאו, אופן הסיקור של "ידיעות אחרונות" מריח לא יותר טוב מזה של בית-עסק לממכר שירותי מין.
ירון זליכה (צילום: פלאש 90)
"הציבור מכיר את השחיתות המשפטית, את המעטפות שעוברות מיד ליד, אבל הכלכלנים מגדירים את השחיתות אחרת: כל פעם שמישהו עושה משהו, או נמנע מלעשות משהו שוודאי צריך לעשות, בגלל אינטרסים זרים – זו שחיתות", אומר ירון זליכה לאיתן אבריאל וענת ג'ורג'י בראיון ב"דה-מרקר" לרגל צאת ספר חדש שלו: "המאקרו-כלכלה של השחיתות". "40% מהפער בתוצר לנפש בינינו לבין אירופה המערבית מוסברים על-ידי השחיתות. אנחנו מדינה מושחתת".
"הדנקנריזם לא נמצא רק באי.די.בי", כותב גיא רולניק בטורו השבועי בגליון שישי של "דה-מרקר", ומסמן את מערכת הביטחון כ"מיליציית המיסוי הגדולה מכולן". "רק 10% [מהפער בין ישראל לאירופה המערבית] הם העלות של צורכי הביטחון", אומר זליכה. "זה אומר שזה בידינו, שאנחנו לא תלויים בשלום או בהמצאות שכולם פה יהיו סטרט-אפים, או שחרדים יתגייסו, שזה גם חשוב, אבל זה לא מהות הכל. אנחנו תלויים רק בעצמנו", ומכוון להחלפת השלטון ביום הבוחר.
"פגשתי מקורב לאיש עסקים שהונו הצטמצם משמעותית. הוא אמר לי: 'האיש שבור'", מספר זליכה למראייניו, "אמרתי לו: 'מה שבור? 100 מיליון שקל נשאר לו? שיסתובב בעולם, ילמד פסיכולוגיה'. הוא ענה לי: 'אתה לא מבין. הוא כבר לא יכול לערוך את מסיבת יום-העצמאות אצלו בווילה, הוא כבר לא יכול להחזיק מטוס פרטי. זה הקושי שלו' [...] לבעלי ההון חשובה ההשפעה, לא הכסף", הוא מוסיף.
בכתבה העוקבת בוחן שוקי שדה את הצפוי לעשירים מופלגים המאבדים את הונם, ומשוחח עם אנשי הון, תקשורת ופסיכולוגיה. "אנשים שאיבדו את נכסיהם איבדו גם את עולמם התרבותי והחברתי ואת מעמדם המשפיע", אומר לו אחד מהם. "מי שיש לו מזל עוד נשאר עם מעט חברים טובים. הרי כשאתה על הסוס, 99% מהחברים שלך הם חברים רק בגלל המעמד. ניתן לדמיין איך בעוד חמש או עשר שנים יהיה דנקנר אדם שפחות ופחות אנשים יכירו את שמו". את הכותרת מלוות תמונות של חמישה כאלה. נוחי דנקנר אינו ביניהם.
מלים לא עולות כסף
במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" רגילים לעסוק בתחום הצרכנות, והיום מתמקדים בפן הבדיוני שלו ומכריזים על פתרון בעיית יוקר המחיה בישראל: "המהפכה כבר כאן", מכריזה כותרת המשנה לראשית על שער המוסף, "ב-2013 הפסקנו להיות פראיירים, שינינו את חוקי המשחק – וקיבלנו מבול של מוצרים זולים מכל הסוגים". כהוכחה מציגים בשער המוסף דוגמה מתוך הכתבה "דירה חדשה בפחות ממיליון שקל? יש דבר כזה" (עופר פטרסבורג): דירה בתל-אביב בחצי מיליון שקל. אמנם, באותיות הקטנות מסתבר כי מדובר דווקא בדירה לא חדשה, אלא ישנה, בשטח של 41 מ"ר בשכונת הארגזים, וכי לפני שנתיים היא הוצעה למכירה ב-350 אלף שקל. "הכל בזול" היא כותרת הפרויקט, שנראה כהגדרה מדויקת לתקפותו שלו עצמו.
הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר. תל-אביב, יולי 2012 (צילום: שוקי טאוסיג)
את אותו מוסף פותח טורו השבועי של סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הבכיר (ובעצם, היחיד) של "ידיעות אחרונות", המוקדש לסיכום 2013 ותחזית ל-2014 ("במידה לא מבוטלת של ודאות אפשר לקבוע ששום דבר מרתק לא יקרה בשנה הבאה בכלכלה הישראלית בגלל מעשים או מחדלים שלנו עצמנו"). לפי פלוצקר, הדימוי של הישראלים בעיני עצמם (כלומר, הדימוי של הישראלים בעיני פלוצקר) הפוך או לפחות שונה מאוד מהמציאות. בין היתר הוא קובע כי "על-פי כל השוואה ומחקר, הבורגנות הישראלית חיה טוב ומשלמת מעט מאוד מסי הכנסה. על-פי תפיסתה העצמית של הבורגנות הישראלית, המכונה 'מעמד הביניים', היא סובלת מרמת חיים נמוכה מאוד וממסי הכנסה גבוהים". עכשיו כשהמהפכה כבר כאן, הפער בין המציאות לדמיון ההמוני ודאי ייסגר במהירות.
מעשה ידי אדם
"באסון טבע רק 4% מהנפגעים נשארים פוסט-טראומטיים, לעומת עד 11% בטרור, או עד 30% בטראומה מינית", מוסרת ד"ר לילך רחמים מהמשלחת הישראלית לפיליפינים ליגאל סרנה בכתבת השער של מוסף "7 ימים".
ענייני תקשורת
במוסף "סופשבוע" של "מעריב" מתפרסם ראיון מתורגם מה"וושינגטון פוסט" של ברטון גלמן עם אדוארד סנודן, מדליף מסמכי ה-NSA. "כלל המידע שהתגלה", כותב גלמן, אחד מהעיתונאים שקיבלו מסנודן את המסמכים, "חושף מערכת מעקב עולמית, שביטלה מגבלות עקרוניות רבות בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001". "אין ראיות לטענה שהנאמנות שלי היא לרוסיה, לסין או לכל מדינה אחרת מלבד ארה"ב", אומר לו סנודן. "אין לי מערכת יחסים עם הממשלה הרוסית. לא הגעתי איתם לשום הסכם. אם ערקתי, הרי שערקתי מהממשלה אל הציבור".
באותו מוסף מתפרסם ראיון של חן קוטס-בר עם אברהם כהן, אחיו הצעיר של המרגל הישראלי אלי כהן, המנסה לקבל לידיו את התיק על אודות אחיו השמור במוסד ומעולם לא נמסר למשפחה, כמו המידע על נסיבות תפיסתו והוצאתו להורג על-ידי הסורים. "האנשים שהפעילו את אלי המשיכו בשירות אחרי זה. היה להם אינטרס לא להכשיל את עצמם. זאת הסיבה שלא מפרסמים כלום. יש ממשלות צללים בתחום המוסד. במודיעין אנשים מגויסים לכל החיים. אם מישהו רקוב ולא עלו עליו, גם אם הוא כבר עזב את השירות, עדיין יש לו גישה והשפעה על מה שקורה בפנים. בנושאים האלה יש לא רק צנזורה צבאית, יש גם צנזורה פוליטית".
"כולם מתרגשים מהציתותים עצמם, אף אחד לא חושב על המתמללים", כותב אראל סג"ל בטורו באותו מוסף (המוקדש לתיאוריית קונספירציה שלפיה אדוארד סנודן הוא מרגל כפול).
בכפולה הפותחת של "גלובס על הבוקר" מתפרסם טור קצר שלפיו על-פי דו"ח קרן המטבע העולמית, ב"מלחמת הגרסאות" בין שר האוצר לפיד לשר האוצר שקדם לו שטייניץ אין מנצחים: "בתקופת שטייניץ הוחטא יעד הגירעון מלמטה (צייר תמונה ורודה כשהגירעון טיפס ל-40 מיליארד שקלים), ובתקופת לפיד יוחטא מלמעלה (הגירעון מתברר כנמוך בכ-16 מיליארד שקלים מהצפוי)". הטור מוכתר בכותרת "שניהם טועים", ואלוהי האירוניה גרם לכך שיודפס קטוע, ללא סופו וללא שם הכותב.
דבר העורך של "מעריב לילדים" השלים מעגל מטמורפוזי, ובמקום הגיגים תורניים, הטפה פוליטית או אינדוקטרינציה אידיאולוגית מבית-מדרשו של העורך האחראי הלל גולדבלום, אחיו של העורך הראשי, נדפסת בו היום כתבה ג'נדריאלית דכאנית מהסוג האופייני לעיתוני ילדים ונשים פרי עטה של אחת משתי עורכות המוסף.
טורו של חנוך דאום במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מוקדש לגורלם של שכניו הפלסטינים בסופת השלגים שפקדה לאחרונה את הרי ישראל, וזוהי הפואנטה שלו: "אין לי יומרה כלשהי. אינני שואל איך יכול להיות שתחת אותם שמים, ממש באותו מרחב, חיות אלה לצד אלה משפחות עם הורים וילדים בפערים גדולים כל-כך. יש כנראה הרבה יותר מתשובה אחת לשאלה איך האנשים האלה, שחלקו איתי את השלג, הגרילו גורל של עוני מחפיר, בעוד גורלנו הוא של שפע וכל טוב. אבל אני אינני שואל מדוע זה ככה. אני שואל משהו אחר: איך ייתכן שאנחנו כל-כך אדישים לזה?". "חשוב לי להבהיר: זהו טור בלי פואנטה", כותב דאום קצת לפני כן, ואילו הטור כולו מוכתר בכותרת "זה לא טור שמאלני וגם לא ימני".
בהפניה לכתבה במוסף "7 ימים" על "הנזירה הבודהיסטית הישראלית ליבת קמחי" נדפס סימן קריאה עטור סוגריים אחרי המלה "הישראלית", ספק אקט עריכתי פרובינציאלי, ספק ביקורת חתרנית על האופי המקומי (וכמו שאומרים בחיל האוויר: יש ספק – אין ספק).
"מצליחנים הם עדיין בני-אדם, אל תטעו", חולק שלמה ארצי פיסת חוכמת חיים עם קוראי טורו במוסף "7 ימים".
גם ביום שישי זה מצורף ל"הארץ" המוסף "ספרים" בגרסת אצבע. לצד הגיליון השבועי הגבוה והשדוף של "תרבות וספרות", היצע ביקורת התרבות של "הארץ" נדמה היום כמחווה דיאטטית לשמן והרזה או גרסה מתונה של הזוג המוזר. אם יבלע האחד את משנהו, כפי שקורה בעתות מצוקה ורעב, אפשר לנחש שיהיה זה הרזה שיבלע את עמיתו.