איחוד שמיחוד
הכותרת הראשית של "הארץ", "התקדמות במגעים לחידוש המו"מ המדיני: הפלסטינים יכריעו היום אם לחזור לשיחות", נולדה משומשת ובלויה, וכשהיא מונחת ליד זו של "ישראל היום" היא גם נטענת משמעות צינית: "הצעד האירופי יסכן את המו"מ", נכתב בה, מתחת לכותרת הגג "בירושלים מקווים: בעקבות הלחץ שהפעיל רה"מ – האיחוד עשוי לדחות את פרסום החרם".
גם טורי הפרשנות בשני העיתונים מאלפים כשהם נקראים כתף אל כתף. ארי שביט וגדעון לוי כותבים את מה שאתם חושבים שכתבו. שביט קורא לוותר לערבים על השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, וגדעון לוי גם. ואולם, בעוד ששביט פונה לישראלים (כלומר, למנהיגיהם, כמובן) ומטיף להם על "קץ האשליה", לוי מדלג מעל ראשיהם אל קהל היעד הטבעי שלו, מעבר לים, תחת הכותרת "תודה לך, אירופה", שלימדת לקח את הילדים הלבנטינים. "אירופה לא מפריעה למו"מ של קרי, אלא מתגייסת לעזרתו דווקא", הוא קובע כקונטרה לדף המסרים של נתניהו.
מן העבר השני, ב"ישראל היום", "השלום" הופך באחת ממשאת נפש, מושא לחרדת קודש ונשא של בוז עצמי לאינסטרומנט בשירות שוביניזם מתון עד חסר כל מודעות עצמית. כך דן מרגלית עוסק בכישלון הדיפלומטי שבהעדר ההתרעה לנתניהו על החרם המתממש (יאיר לפיד לא קורא "דה-מרקר", ובנימין נתניהו, מתברר, לא קורא "הארץ"), ומציע פתרון: להפוך את ההקפאה דה-פקטו של הבנייה בשטחים למכשיר תעמולה נגדי לביטול החרם. בועז ביסמוט מפליג, כרגיל, למחוזות כלליים יותר, ומסביר בטור הפרשנות שמשום מה ניתן לו כי מדינות אירופה סובלות מתסביך נחיתות משום שאין להן כל השפעה בינלאומית והן משמשות רק, בעיני עצמן, "מגדלור של מוסר". חוץ מזה, הן גם צבועות.
ציטוט
"אי-אפשר להנהיג דמוקרטיה בן-לילה. צריך קודם לחנך את האזרחים וללמד אותם איך זה עובד" (אלוף המרתון היילה גבריסלאסי, שרץ לבחירות לפרלמנט האתיופי, בראיון מתורגם מה"אובזרבר" במוסף היומי של "מעריב").
תקציב
"פחות אבל כואב" הוא שם שיר מפורסם ששר יהודה פוליקר וכתב יהונתן גפן. השיר גם נתן את שמו לאלבום, שיצא לפני 23 שנה. הפראזה היפה הזו, המתארת התמודדות עם טראומה, היתה למבנה לשוני אהוד בקרב עורכים בעיתונות המגויסת. בגרסתה המקורית (פחות אבל כואב) או ההפוכה (כואב, אבל פחות), היא משמשת שלד זמין לכותרות שמטרתן לרכך דיווח מוטה על ספין, בשל דו-המשמעות הממעיט שלה. המסים עלו בעשרה אחוזים וירדו בשניים? "כואב, אבל פחות".
יאיר לפיד, 15.7.13 (צילום: מרים אלסטר)
שני העיתונים המגויסים הגדולים (שהם גם שני העיתונים הגדולים), "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", שולפים היום את ה"פחות אבל כואב" כדי לדווח על שינויים בתקציב המדינה המתוכנן. האופן שבו מתקבל התקציב בציבור משפיע באופן ישיר על תדמיתו של שר האוצר יאיר לפיד, פוליטיקאי הבית של "ידיעות", אבל מקרין במידה רבה גם על ראש הממשלה בנימין נתניהו, פוליטיקאי הבית של "ישראל היום". אי לכך, דיווח על התקציב צריך להימסר בזהירות, פחות אבל מוטה.
"פחות אבל כואב" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". מעליה אינפוגרפיקה המדגישה את ה"גזירות" שבוטלו ("המס על עקרות הבית", "המס על משפרי הדיור") ואלו שצומצמו ("העלייה בתשלומים למס הכנסה", "הפגיעה בקצבאות הילדים", "הגזירות על הסטודנטים"). "הקלה בעומס" היא הכותרת הראשית של "ממון". לפי כותרת המשנה על השער ולפי הכותרות בעמוד הפנימי (12), הביטול והצמצום באו בשל לחץ ציבורי ופוליטי. ואולם, טור הפרשנות של סבר פלוצקר ב"ממון", הזוכה להפניה מן השער, קובע כי מדובר ב"נוהג ישן ופסול השוחק את אמינות הממשלה ומגחיך אותה בעיני הציבור". ושוב הפער הזה, בין הפרשן החושף את הספין לבין העורכים הממסגרים אותו ומדפיסים בעיתון.
ב"ישראל היום" מטפלים במטבע הלשון ביד כבדה כרגיל. ה"פחות אבל כואב" המתוחכם הופך בכותרת על השער ל"פחות גזירות – עדיין כואב בכיס" (כותרת הידיעה עצמה, בעמ' 11, חוזרת ל"פחות אבל כואב" המקורי). ברשימת המכולת שלהם נכללת גם גזירה חדשה, "קיצוץ רוחבי של עוד מיליארד שקל במשרדי הממשלה". בכל זאת, לפיד הוא שר האוצר, לא נתניהו. הידיעה עצמה נפתחת בשורה הנפלאה הבאה (זאב קליין): "יש גזירות, אבל עכשיו באים גם הגזרים", המדגימה שוב כי ב"ישראל היום" רואים באזרחי ישראל חבורת ארנבות.
ב"מעריב" בוחרים לכותרת הראשית נושא פרטי בסוגיית התקציב: "ליברמן לנתניהו", נכתב בה: "אישור חוק המשילות או שנתנגד לתקציב". לפי כותרת המשנה לידיעה, של זאב קם, "ישראל-ביתנו הודיעה כי אם החוק לא יעבור בקריאה ראשונה עד סוף מושב הקיץ, המפלגה לא תתמוך באישור התקציב. החשש: המהלך יביא לקריסת ההסכמות מול האופוזיציה".
ציטוט
"הדיירים במגדל מאייר, ההולך ונבנה בשדרות רוטשילד, יוכלו לראות את כל גוש דן – אבל לא לשמוע מה קורה ממש מתחתיהם" (מתוך כותרת משנה לכתבת השער של "גלריה", מוסף "הארץ", על מגדל עשירים תל-אביבי).
ובעיתונים הכלכליים
"האוצר התקפל: ביטל מס משפרי הדיור", נכתב בראשית של "גלובס על הבוקר". גם "כלכליסט" מקדיש את הכותרת הראשית לשינויים בתקציב לפני ההצבעה בכנסת; "לגזור ולשמור", נכתב בה. הכותרת השנייה בחשיבותה על השער מפנה לדו"ח מבקר המדינה על התנהלות משרד הביטחון, ומדגישה: "התנחלויות לא משלמות מיליונים כדמי חכירה, והכי מעצבן – הציבור משלם את קנסות התנועה של החיילים". ב"הארץ", אגב, חולקים: שם רק המתנחלים מגיעים לשער.
ב"דה-מרקר" בוחרים להתמקד בעניין אחר לגמרי: "הפערים בהשקעה בתלמידי תיכון בישראל", לפי "בדיקת דה-מרקר" (ליאור דטל). "מהו התקציב שמשקיע משרד החינוך בילד שלכם?", שואלת כותרת המשנה, ומעליה חלק גדול מהשער מוקדש לאינפוגרפיקה הממחישה את הפערים בין "יהודי דתי", שבראש הרשימה, לבין "חרדי" שבסופה. בתווך: יהודי חילוני, בדואי וערבי. הבנת את זה, אחי?
ובינתיים, בסין
"ציניים ונאיביים, שוברי מסגרות ושמרנים, זו קבוצת גיל שהיא תופעה, פוטנציאל עצום למי שמחפש שינוי וגם למי שמחפש הזדמנויות עסקיות", כותבת רחל בית-אריה בכתבת השער של מוסף "כלכליסט", "דור ה-Y הסיני, ילידי 1980–1995, דור הילדים היחידים וקבוצת הצעירים הכי גדולה בעולם – 20% מהאוכלוסייה במדינה, 300 מיליון בני-אדם, כמו כל אוכלוסיית ארצות-הברית. הכי גדולה, וגם הכי מבולבלת, ומבלבלת, בעולם. לדור הזה, שיתפוס לאט-לאט את מקומו במרכז המעצמה הצומחת ביותר בעולם, תהיה השפעה גלובלית אדירה. אבל כרגע הוא חידה שממתינה לפיצוח, לא מובנת לסינים ולזרים".
תעזבו אותן
"הטבות מס נועדו להשאיר בישראל חברות מרכזיות ומפעלים גדולים, אבל בפועל הן פשוט מאפשרות לכמה חברות להרוויח הרבה יותר, ולמדינה להפסיד הון", כותבת נעמה סיקולר במוסף "כלכליסט", "ולא, זה לא גורם להן להישאר בישראל. אינטל למשל הקימה את המפעל החדש שלה דווקא באירלנד, וגם טבע מרחיבה ללא הפסקה את הפעילות בחו"ל, לא בארץ. מנהלי החברות מאיימים תמיד שבלי ההטבות הם ילכו, אבל ה'תחזיקו אותי' הזה כבר התרוקן מתוכן, בדיוק כמו ההטבות עצמן. הגיע הזמן לחסל אותן. ספק אם הנזק לכלכלה הישראלית יהיה גדול יותר מ-12 מיליארד שקל בחמש שנים".
ענייני תקשורת
ב"ישראל היום" מפרסמים על השער פרומו לתחקיר של מרדכי גילת, מיכל שבת ועוזי דיין, על תרמית לכאורה בהסתדרות המורים, שם השתמשו בכספים שיועדו לכלל המורים כדי לסבסד הוצאות של ההנהלה ומקורבי המזכ"ל יוסי וסרמן. "ישראל היום" הוא עיתון אנטי-תחקירי (כמובן, בבסיסו הוא עיתון אנטי-עיתונאי), והעיתונאי הוותיק גילת ושני עמיתיו הם רוב עלה התאנה המסתיר את החור הגדול הפעור בחזית התדמיתית של החינמון. לרוב, מחלקת התחקירים הקטנה הזו מספקת חומרים דלוחים, בשולי העניין הציבורי. התחקיר הנוכחי נדמה כחורג מהשורה ונועץ שיניים בדמות מעט יותר משמעותית ממנהל בית-הקברות ברעננה. "ישראל היום" נוסד לפני שש שנים; בקצב הזה, ב-2020 אולי יחלו להתפרסם בו דרך קבע תחקירים משמעותיים ובעלי משקל.