הנה כך נאמר בסעיף 6ד בדו"ח הנאמנים של "מעריב", עורכי-הדין ירון ארבל ושלמה נס, שהחליטו על מכירת העיתון לשלמה בן-צבי:

"הואיל ומטרת קבוצת בן-צבי הינה להמשיך ולשמור על פעילות החברות כ'עסק חי', וכחלק מכך להמשיך ולהוציא לאור את העיתון והמגזינים תחת המותגים הקיימים, אזי מתחייבת קבוצת בן-צבי לשם כך להעסיק ו/או לשכור את שירותיהם של בין 450 ל-500 מועסקים שזהותם תיקבע על-ידי הרוכשת וכן להתקשר בהסכם מסחרי לקבלת שירותי הפצה מעובדי חברת ההפצה – עניין אשר יביא בעקיפין לפתרון תעסוקתי לכ-1,400 עובדים, והכל כמפורט להלן".

בהמשך בא פירוט, שגם מצא ביטוי בהסכם שנחתם בין בן-צבי למזכ"ל ההסתדרות עופר עיני. ההתחייבויות שקיבל על עצמו בן-צבי לא נוצקו רק כתבנית של אותיות קטנות במסמכים משפטיים (שקיבלו, אגב, תוקף בפסק דין של השופטת ורדה אלשיך), אלא גם בוטאו בשם ובמלכות על-ידי בעל הדבר עצמו.

בכנס "מעורבים" שיזם "מעריב" באילת, זמן קצר לאחר רכישתו על-ידי בן-צבי, דיבר המו"ל החדש בגעגועים על האבות המייסדים של "מעריב" והציג אותם כדמויות מופת של עיתונאים בעלי ערכים, ואז הוסיף: "הוא ['מעריב'], שנולד עם חזון, לא היה יכול היה לנצח את קרבות הרחוב בין הצהוב לחינמון. עכשיו בונים אותו מחדש, אבל מתחילים עם מה שהיה. בונים אותו מחדש עם אחריות לעבר הגדול שהיה בתקופה ש'מעריב' היה עיתון של עיתונאים ועורכים". ברוח דומה דיבר בראיון לערוץ 2, כשהוא מותח ביקורת מרומזת על "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", המערבים, לדעתו, שיקולים זרים בהתנהלותם העיתונאית.

לפני כחודשיים, בכנס באוניברסיטת תל-אביב, המשיל בן-צבי את העיתונאים לנביאים, הצביע על היותם של רבים מאבות הציונות מושכים בעט, ומיצב את עצמו, בתפקידו החדש ב"מעריב", כמנהל בית-ספר של נביאים: "כל מנהל בית-ספר יודע שהוא לא מנהל תלמידים, הוא בוחר את המורים ומשדל אותם ללמד ככל שאפשר. אני צריך לדעת לבחור עורכים, כותבים, עיתונאים טובים, ללמד אותם להיות אמינים, לשמוע היטב את קול העם ולתת את הכוח לשגר את זה ישירות לאוזני ההנהגה".

בן-צבי אמנם תיאר באותו מעמד גם את מהלכיו העסקיים כדי לחלץ את "מעריב" ממצוקתו הכלכלית, אך שם דגש רב בדבריו על המימד הערכי שהוא מייחס למלאכה העיתונאית ועל השליחות החברתית הגלומה בה. בתשובה לשאלה, הוא גם מצא לנכון להצהיר כי בדעתו להוסיף לקיים באופן נפרד הן את "מעריב" והן את "מקור ראשון".

כפי שמתברר, מתווה ההעסקה ותפעול העיתון ששורטט עם כניסת בן-צבי ל"מעריב" אינו מתקיים בפועל. מספר העובדים המפוטרים גדול בהרבה מזה שננקב בהסכם הרכישה, מאות עובדי חברת ההפצה נאלצו לחפש עבודה אחרת, בית-הדפוס הולך ומושבת, ובשבוע שעבר הגיע העיתון לסף סגירה. תחת האיום הקיומי הזה, נאלצו עובדי "מעריב" להסכים לשורה של גזירות שהטיל עליהם המו"ל, שכללו פיטורים וקיצוצי שכר החורגים מהסיכומים שנקבעו בעת רכישת העיתון.

הרעת תנאי העבודה ושינוי דפוס ההתנהלות של "מעריב" נתפסו עד כה כהכרח בל יגונה: המו"ל החדש עשה ככל יכולתו לשמר את העיתון ולהבטיח את שרידותו, אך אילוצי המציאות כופים עליו לסטות מהתוואי העסקי והעיתונאי המקורי שלו התחייב: מספר המנויים ירד באופן דרמטי, תחזיות הפעלת בית-הדפוס התבדו, המצב הכלכלי הבסיסי של המפעל גרוע מזה שהעריך בעת הרכישה. בן-צבי הצטייר, על-פי תיאור זה, כיזם תקשורת שוחר כוונות טובות וחדור תחושת שליחות הנלחם בציפורניו כדי להוסיף להחזיק את ראשו של "מעריב" מעל המים. מסיבה זו גילו עובדי "מעריב", ועימם ההסתדרות וכנראה גם הציבור הרחב, סלחנות להפרות ההתחייבויות של בן-צבי והבנה לצעדי ההתייעלות הדרסטיים שנקט.

עצימת העין הזו אינה מתיישבת עם התבטאויות בחוג סגור של בן-צבי, שחשף בשבוע שעבר איתמר ב"ז ב"העין השביעית". לב"ז נודע שבאסיפה של עובדי "מקור ראשון", שכינס בן-צבי בשבוע שלפני כן כדי להרגיעם לנוכח הידיעות שפורסמו לאחרונה על עתידם המעורפל של "מעריב" ו"מקור ראשון" גם יחד, אמר להם המו"ל: "רכשתי את 'מעריב' כי ראיתי הזדמנות להציל את 'מקור ראשון' – יש ל'מעריב' קהל של מפרסמים וקהל של מנויים שאנחנו הולכים לתעל לטובתנו". כפשוטה, משמעות האמירה הזו היא: רכישת "מעריב" לא נועדה לשמר את העיתון כעסק חי (כפי שנאמר בהסכם), אלא לרתום את המוניטין של המותג "מעריב" להבטחת המשך קיומו של "מקור ראשון".

בן-צבי ניסה להעניק משמעות אחרת לציטוט המיוחס לו. הוא טען שכוונת דבריו היתה זו: "כחלק מתוכנית ההבראה הצהרנו שכולנו נשב בניוזרום אחד, בירושלים. הצהרנו שהמותגים יאוחדו והמגזינים והמוספים יישארו נפרדים, רובם אם לא כולם – אנחנו עדיין דנים על איזה כן ואיזה לא". אולי. יהיו מי שישתכנעו מהסברו ויהיו מי שיראו בו תירוץ דחוק שנועד לעמעם את טיבו האמיתי של המרצע שיצא מהשק. מכל מקום, על בן-צבי לקחת בחשבון שבעידן הנוכחי, מוניטין של כלי תקשורת נגזרים במידה ניכרת מתדמיתו של המו"ל.

בעבר הרחוק היו כלי התקשורת, בוודאי העיתונים, מזוהים עם העורך הראשי שלהם. "מעריב" נחשב ליציר כפיו של עזריאל קרליבך ולא של עובד בן-עמי (בעליו), "ידיעות אחרונות" היה בן-דמותו של העורך הרצל רוזנבלום (גם אם עיתונאים אחרים עיצבו את פניו של העיתון), "הארץ" היה גרשום שוקן, העורך הראשי והמו"ל, "העולם הזה" היה בבואתו המוחלטת של אורי אבנרי, והעיתונים המפלגתיים היו מזוהים עם התנועות הפוליטיות שקיימו אותם.

היום הדמויות הדומיננטיות בעיתונות הן המו"לים. לכן "מעריב" מתויג עתה כעיתונו של בן-צבי (המו"ל הנושא גם בתואר העורך הראשי) ולא של סגן העורך, אלעד טנא, המופקד בפועל על עריכת העיתון וקביעת דמותו. המעמד הזה מחייב. ואם המו"ל נתפס בהתנהלות מתעתעת או באמירות המטילות צל על אמינותו, הוא מכתים בכך את העיתון כולו.