סיפור קטן

"קטן, זה מה שאפשר לומר על סיפור בקבוק הבושם שיעקב פרנקל, נגיד בנק ישראל המיועד, לקח או לא לקח לפני שבע שנים מהדיוטי-פרי בהונג-קונג", כותב היום נחום ברנע בטורו השבועי במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". כבדרך כלל, הטור זוכה להפניה מהשער. אתמול הקדישו רוב העיתונים מקום בולט לעיסוק בפרשת העבר של פרנקל, היום העיתון היחיד שממשיך לעסוק בה בהבלטה הוא "ידיעות אחרונות"; לא כדי להדגיש אותה, אלא כדי לתת במה מכובדת להכחשה של פרנקל. "לא גנבתי" היא הכותרת על השער. "לא דיווחתי כי זה נגמר בלא כלום", נכתב מתחתיה. "ההכחשה של פרנקל" היא כותרת הידיעה של גד ליאור בעמודים 6–7.

הן עורכי "ידיעות אחרונות" והן העיתונאי הבכיר שלו סבורים, אם כן, כי מדובר בסוג של "נון סטורי", אבל מסיבות הפוכות. ברנע, עיתונאי ותיק, מציג סולם ערכים של עניין לציבור בקשר לבחירת נגיד בנק ישראל, שספק-גניבה-קטנה נמצא בתחתיתו ומעליו כשלונות התחזיות הכלכליות של המיועד לתפקיד; מעורבותו במשבר הכלכלי העולמי (ברנע כותב בטעות שפרנקל היה יו"ר AIG, ענקית הביטוח שלקחה חלק חשוב בגרימת המשבר; פרנקל היה רק אחד הסגנים); התאמתן של השקפותיו הכלכליות למציאות הכלכלית העכשווית בישראל; גילו המתקדם.

נחום ברנע (צילום: יהודה שגב)

ברנע אמנם מגזים וכותב כי העיתונות כלל לא עסקה בשאלות הנ"ל – קביעה שיכולה להיות נכונה רק אצל איש "ידיעות", שעבורו אין עיתונים אחרים מלבד "ידיעות" (ואכן, "ידיעות", עם מוספו הכלכלי הצולע, עשה פחות מכולם בטיפול העיתונאי במינויו של הנגיד), אך הוא קולע כשהוא מתאר את "הטריוויאליזציה של השיח הציבורי". "סדר היום הפוליטי הפך לתמונת ראי של תרבות הריאליטי. הכל אישי. הכל רכילותי, הכל קטן ונידון על-פי הסטנדרטים של בית 'האח הגדול'". ויש גם קשר לאינטרנט (יציר מודרני שברנע בז לו לעתים): גוגל מאפשר ל"אנשים שמתפרנסים מזה" להוציא שלדים (קטנים) מארונם של מי שממונים למשרה רמה.

אמנם כבר לפני עשורים הפסיד כאן ראש ממשלה את כסאו בשל חשבון דולרים – ובכל זאת מדובר בסדרי גודל אחרים מאלה של ספק-הגניבה של פרנקל או "תצלום האוויר האומלל" (כפי שכותב ברנע) של ביתו של גלנט. ברנע קולע בתיאורו לפן אחד של השיח הציבורי העכשווי, שאכן סובל לעתים ממנת יתר של טהרנות וצדקנות הנשלפות בעיתויים לא תמימים. אלא שהתיאור הזה קולע גם לדמותו של ברנע, ודמות דורו. בדור הלא גלובלי, נטול הגוגל, מה שקרה בהונג-קונג נשאר בהונג-קונג – וכך גם מה שקרה מתחת לשולחן בלשכת הקצין או השר, בין אם הועברו שם מעטפות או נוזלי גוף.

לגישה המקצועית והערכית שברנע מייצג בטורו היום, ולא רק היום, יש חשיבות מבחינת מה שיש בה: סולם הייררכי, פרופורציות, מבט רחב ("הם כל-כך להוטים למצוא שלדים בארון, שטחו עיניהם מראות שהארון הוא הבעיה, לא השלד"). אבל זו גישה בעייתית מבחינת מה שאין בה: בשם התמונה הגדולה היא עיוורת לפרטים קטנים ורבי חשיבות, המגלים בתורם אמת רחבה חדשה. מאחורי המניפולציה שבפרסום תמונת האוויר של בית גלנט היא טחה מלראות את ערימות הכחש שגלנט עצמו הסתבך בהן. מאחורי ההתקטננות שבאזכור שופ-ליפטינג שהיה או לא היה לפני שבע שנים, היא בוחרת להתעלם מההתנהלות של פרנקל באותו עניין עכשיו, ב-2013 ("שתי הגרסאות של יעקב פרנקל" היא הכותרת על שער "כלכליסט": "ב-2006 הכחיש הנגיד המיועד שבכלל נחשד בגניבה מהדיוטי-פרי וטען שבסך-הכל עמד במסלול הלא נכון בנמל התעופה").

הגישה העכשווית, זו שברנע מבקר (יש, כמובן, גישות אחרות המתקיימות במקביל), אינה מוכנה לשפוט נכבדים רק על-פי אמות המידה הממלכתיות, אלא גם לפי הדרישות, החוקיות והחברתיות, מסתם אדם. היא אינה מכירה רק בתפקיד, אלא דורשת להתייחס גם לבעליו. הכיס שהחזיק את הבקבוק תפור למכנסיים של יעקב, לא של הנגיד. ברנע אמנם צבר מוניטין של עיתונאי ביקורתי שאינו נושא פנים לבעלי השררה (הגם שאת חלקה של הקריירה העיתונאית שלו עשה דווקא בעיתון מפלגתי), אולם גם כך הוא תוצר של דור המכיר בכבודם של בעלי תפקידים ומכבד את סמכותם – הרבה יותר מבני דור הריאליטי, המחכים תמיד לשלב ההדחה שבוא יבוא (אם כי אמיר אורן, שהבליט מחדש את פרשת בקבוק הבושם, הוא עיתונאי בן דורו של ברנע, מה שמלמד כי לא תמיד חשוב הגיל). הדור הנוכחי הוא דור "האח הגדול", אבל הדור שקדם לו הוא דור האח-הגדול.

הסמכות אינה רק זו של נגיד בנק או אלוף בצה"ל, אלא גם של עיתונאים בכירים, הרואים עצמם כאלופים ונגידים. הגישה הסמכותנית, שבקצה האחד קובעת סולם ערכים, מרשה לעצמה בקצה האחר הסבה מקצועית מעיתונות לפוליטיקה. אלה יכולים להיות אורי אבנרי, שהחליט להעלים את הסקופ על חשבון הדולרים של רבין בשל האפשרות שהלה יפעל להסכם שלום, או פרשנים בטחוניים שהם שותפי סוד של הממסד ולא של הקוראים; ואלה יכולים להיות "ידיעות אחרונות", שרותם את הבמה התקשורתית שלו למלחמה בראש ממשלה שיש לו עיתון מתחרה, או ברנע עצמו בסיקורו המוטה את אולמרט כשהיה ראש ממשלה.

ממילא הטיפול החדשותי של "ידיעות אחרונות" בסיפור הבושם של פרנקל מדגים את הצד העכור של אותה גישה. נראה כאילו גם ברנע וגם עורכי "ידיעות אחרונות" החליטו שסיפור הבושם הוא סיפור "קטן". העורכים מעבירים את המסר לקורא באמצעות הבלטה באמצעים חדשותיים, ניטרליים לכאורה, של ההכחשה של פרנקל והצהרתו כי הוא אינו מתכוון לוותר על התפקיד. אולם בעוד שברנע מגיע למסקנה ש"פרנקל לא ראוי לקבל קדנציה שלישית כנגיד" בשל מה שהוא כן סיפור גדול (כל אותם עניינים בעלי משקל שהוא מונה בטורו), הרי שהמסר העולה מדפי החדשות הוא שפרנקל ראוי להיות נגיד כי המכשול היחיד העומד על דרכו הוא אותו "סיפור קטן".

גונן גינת (צילום: "העין השביעית")

באופן אירוני, מי שמאשים את "ידיעות אחרונות" השכם והערב בגישה סמכותנית, בכך שב"עיתון של המדינה" חושבים שהם יודעים מה טוב למדינה, ויעשו כל שביכולתם לכפות את דעתם על האזרחים – הוא החינמון המתחרה "ישראל היום". כמו הפער בין ברנע לבין עורכי "ידיעות אחרונות" הבכירים, הצעירים ממנו בשנות דור, כך הפער בין "ידיעות" לבין "ישראל היום". אותה גישה עיתונאית, המציגה בצדה המואר עמדה מקצועית ובצדה האפל הטיה עיתונאית, מסוגלת ממילא לרתום צד אחד לשירותו של הצד האחר. כך ב"ידיעות אחרונות", במסגרת מאבקו הבלתי מתפשר בראש הממשלה בנימין נתניהו, מטיחים בו מדי פעם האשמות סרק ("סיפורים קטנים"), אולם מגלגלים לעברו גם גילויים עיתונאיים אמיתיים, בעלי משמעות ("סיפורים גדולים").

האחרון שבגילויים הללו היה זה שסיפק לעיתון ברנע עצמו, יחד עם עמיתו הוותיק כמוהו, שמעון שיפר. ביום שישי האחרון פירסמו השניים פרשה המתקיימת בשולי יחסי ישראל-ארה"ב, אולם כזו המאיימת להזדחל לכיוון מרכזם: לפי "ידיעות", כדי שלא יבוטל ביקורו הממלכתי בסין, ביכר נתניהו להתנער ממחויבותו לעזרה בניהול משפט על אדמת ארה"ב נגד בנק סיני מרכזי באשמה שסייע למימון חמאס. הפרשה, שזוכה ב"ידיעות" ללוגו "הפלונטר הסיני", נשמרת על-ידי "ידיעות" על אש גבוהה, ומככבת גם היום בכותרת הראשית ("השגריר בארה"ב הוזעק לישראל"), הסוקרת התפתחויות חדשות בעקבות הפרסום בעיתון ("בדיון דחוף שכינס נתניהו הזהיר השגריר מייקל אורן: האמריקאים יוציאו צווי הבאה אם יעקב עמידרור ואני לא נעיד").

הפרסום ב"ידיעות" צבוע כולו צבעי נקמה ("זעם בארה"ב: נתניהו נכנע לטרור בגלל לחץ מסין"), אולם הוא פרסום עיתונאי. ב"ישראל היום" מספקים בבואה מעוותת שלו – דוגמה למצב שבו העמדה המקצועית והיכולת לעסוק ב"סיפורים גדולים" נעלמות, ונשארת רק העמדה הסמכותנית, יודעת הכל, המגויסת. "כשנותנים לגלעד שרון לקבוע נורמות מוסר" היא אחת ההפניות על שער העיתון, לעוד מופע של המדור "אימפריית הרשע של נוני מוזס". גם היום כותב את הטור גונן גינת, בובת הכפפה של בובת הכפפה עמוס רגב.

מה יש ל"ישראל היום" להציג מול החשיפה העיתונאית של "ידיעות אחרונות"? טור דעה – וכזה המתייחס לטור דעה שהתייחס לחשיפה, ולא לחשיפה עצמה. גלעד שרון, שהרוויח בצדק את העלבונות שמטיח בו גינת, פירסם אתמול טור ב"ידיעות" שהתייחס לפרשה הסינית, וגינת חובט בו במקום להעז להתייחס לפרשה באופן ישיר ("טקטיקת בוקר", כינה זאת כאן שלמה מן בשבוע שעבר). "ידיעות אחרונות" טרח ומצא, בכלים עיתונאיים, פרשה מביכה בכיכובו של ראש הממשלה. סיפור גדול. "ישראל היום" טרח ומצא טור דעה (עילג למדי). אפילו לא סיפור קטן.

מי הראש, מה בראשית

הכותרות הראשיות של "מעריב" ושל "הארץ" עוסקות בנושא שהפך, לדאבון לב, מהותי למדינת ישראל: סוגיית המשילות של ראשי עיר החשודים בשחיתות ציבורית, וזאת אגב החלטתו של בית-המשפט העליון אתמול כי ראש עיריית רמת-גן, העומד לדין באשמת קבלת שוחד, יפרוש מתפקידו. "בג"ץ לא פוסל התמודדות ראשי ערים הנאשמים בפלילים בבחירות", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "הרכב של שבעה שופטים הציג עמדה עקרונית בסוגיית השחיתות בשלטון המקומי, אך לא נתן פסק דין מחייב", מוסרת כותרת המשנה, וברוך קרא קובע כי "שבעת השופטים לא הוציאו את הערמונים מהאש".

"זו סוגיה קשה", נכתב בתמצית טורו של קלמן ליבסקינד על שער העיתון. "מצד אחד, ראש העיר נבחר אישית על-ידי הציבור, והחוק לא מחייב אותו ללכת כאשר מוגש נגדו כתב אישום. מנגד, יש משהו לא סביר בראש עיר שממשיך לכהן, כאילו לא אירע דבר, אחרי שהוגש נגדו כתב אישום באשמת קבלת שוחד. חזקת החפות אכן מחייבת להתייחס אליו כאל מי שלא הורשע, אבל היא לא מחייבת לשים בידו הנאשמת את הקופה הציבורית יחד עם גורלם של 50 או 200 אלף אזרחים".

"בג"ץ: אישום בשוחד אינו מחייב ראש עיר לפרוש", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "צבי בר ימשיך לכהן, אך לא ירוץ שוב" (בבחירות הקרובות לראשי הערים), מוסרת כותרת הגג. עמ' 3 המגזיני מוקדש לפסיקה ולכתבה של אילן ליאור ורויטל חובל. "שופטי בג"ץ ביקשו להעביר מסר ציבורי כי אין זה ראוי שראשי ערים הנאשמים בפלילים חמורים ירוצו בבחירות, אך לא מנעו מצבי בר להשלים את כהונתו בעיריית רמת-גן. נבחרי ציבור אחרים, נאשמים וחשודים, אינם ממהרים לשנות תוכניות". באינפוגרפיקה מצורפת נראים תצלומי ראשי הערים נצרת-עילית, חדרה, בת-ים, יהוד, טבריה, רמת-השרון ועפולה, הנחשדים או נאשמים בשחיתות. ידיעה נוספת מוקדשת לראש העיר נשר, שנגדו עתיד להיות מוגש כתב אישום.

ב"ישראל היום", העיתון שהעיקרון השני מבין החמישה המנחים אותו הוא "לתמוך בשלטון החוק" (אגב, אף אחד מהחמישה אינו מזכיר מחויבות לעבודת תחקיר עיתונאית), מזכירים את הפסיקה על שער העיתון, אולם מקדישים את הכותרת הראשית והכפולה הפותחת לאסון אישי: אב שכח את בתו ברכב וזו מתה. סיפור טרגי, מכמיר לב, וקטן.

ובינתיים, בלשכת ראש הממשלה

"נתניהו: לא נחכה עד שיהיה מאוחר מדי כדי להחליט על תקיפה באיראן", נכתב בכותרת ידיעה בעמ' 4 של "הארץ", המצטטת ראיון שהעניק ראש הממשלה לרשת טלוויזיה אמריקאית. כותרת דומה מופיעה גם בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", המוקדשת נוסף לכך ל"פלונטר הסיני". "גורם מדיני: 'תקיפה ישראלית על מתקני הגרעין ירדה מהפרק'", נכתב בכותרת דיווח של אריאל כהנא ב"מעריב", מתחת לכותרת הגג "בניגוד להצהרותיו התקיפות של נתניהו".

וב"ישראל היום"? "חשש בארה"ב", נכתב לצד הלוגו הנדיר "בלעדי", "איראן תרכיב בחשאי פצצה – מתחת למכ"ם". "כך נודע ל'ישראל היום'", מוסרת בפומפוזיות כותרת המשנה, שחושפת "הערכה רווחת בממשל האמריקאי" בלי לטרוח אפילו לייחס אותה לגורם שקר כלשהו, "נתניהו: 'חודש אחרי הבחירות באיראן, ונראה שהם שועטים ליכולת צבאית גרעינית'. שינוי בהנהגה? 'רוחאני זאב בעור כבש'", מוסר דף המסרים המתחזה לעיתון.

ובמגדלי אי.די.בי

"נוחי דנקנר לא רלבנטי, הוא הבעיה ולא הפתרון", נכתב בכותרת השער האחורי של "דה-מרקר", ציטוט של פרופ' יהודה כהנא ויואב להמן, ש"רוצים את אי.די.בי". "כהנא והמפקח על הבנקים לשעבר, להמן, קיבצו סביבם קבוצה של משקיעים פרטיים המחזיקים באג"ח של אי.די.בי אחזקות ומנסים להוביל אותם להשתלט על נכסי החברה. להמן: 'נפילת אי.די.בי היא סיפור עצוב. הכל רועד שם. דנקנר לא הפגין יכולת גבוהה'".

אבל את דנקנר תעציב יותר הכותרת על שער "ממון", הגם שהיא בולטת פחות: "בית-המשפט העליון נוזף בדנקנר", היא קוראת – ומסמנת, שוב, כי ב"ידיעות אחרונות" נטשו את נוחי.

אמא

גם היום, במסגרת הדיון העיתונאי בשכחה הורית המסתיימת בטרגדיה, מזכיר אחד הטורים כי לרוב מדובר בהורה שוכח, ולא שוכחת.

ענייני תקשורת

העיתונים מדווחים כי בהודו נסגר שירות הטלגרף. בישראל "תפנית דרמטית בענף התקשורת", מדווח רז שכניק ב"ידיעות", אחרי ששר התקשורת גלעד ארדן "החליט לאפשר הקמת שני ערוצי חדשות בהוט וביס שישדרו 24 שעות". שתי הידיעות, המלוות בארומות מנוגדות, אינן עוסקים בתכנים שהעביר שירות הטלגרף או אלה שיועברו בערוצי החדשות החדשים לכשיקומו. כך גם בידיעה אחרת ב"ידיעות אחרונות" (שי ספיר), המבשרת לקוראים כי "נבחרת הכתבים יוצאת לדרך: העיתונאים הצעירים, שנבחרו מבין מאות בני נוער, יסקרו מהשבוע את אירועי קוקה-קולה Summer Love בעבור 'ידיעות אחרונות'".