ההתנגשות הציבורית בין שרת הספורט לימור לבנת לבין יו"ר ההתאחדות אבי לוזון, ובין לוזון לבין ירון זליכה, יו"ר הוועדה שהקימה לבנת, הולידו מהומה נדירה בעוצמתה, דווקא בגזרת התקשורת. מעולם לא היה כדבר הזה: עיתונאי ספורט נלחמים אלה באלה בכל הערוצים, בידיים חשופות, בפנים גלויות, בלי רמיזות וסימנים. שמות של עיתונאים, עיתונים ואתרים נזרקו חופשי, הווליום הרקיע שחקים, ידיים התנופפו, גרונות התנפחו ואיומים בתביעה נשלפו.
עמיר פלג ומשה בוקר מתקוטטים בערוץ 2, "יציע העיתונות" קורע את בוקר באחד המופעים היותר מרהיבים של התוכנית הוולגרית, חמי אוזן תוקף את ה"יציע" ב"וואלה", אריה מליניאק גוער ברון קופמן, גידי ליפקין מ-one נכנס בשלומי ברזל, ורונן דורפן ב"ישראל היום" מעלה על המוקד את "הארץ".
הרגע שבו שרת הספורט לימור לבנת התקלפה מהארשת הממלכתית ונגררה, היסטרית וחסרת שליטה, אל הסמטאות המעופשות של משה בוקר, חשף את העובדה שהמושג ריקבון, שבו השתמש פרופ' זליכה בנוגע להתאחדות לכדורגל, כולל גם חלקים מהתקשורת. דו"ח זליכה, שהציע טיפול בניגודי האינטרסים, העדר השקיפות וגורמים בעלי עניין, תקף גם בנוגע לעיתונות הספורט.
זליכה ממליץ שבראש המערכת יעמוד אדם שאין לו זיקה לגורם מסוים? אופירה אסייג מ-one מעניקה לחבריה בספורט יחס מועדף באתר שעליו היא ממונה. זליכה ממליץ על הוזלת הכרטיסים לבני נוער? ערוץ הספורט וצ'רלטון ממשיכים לעשוק את הצופים בערוצי התשלום. זליכה ממליץ על רפורמה מקיפה בתחום הכשרה ורישוי של מאמנים? צעירים שנקלעים למקצוע עיתונות הספורט נוחתים למציאות של ליקוקים וחנפנות כדרך חיים, ומתאימים את עצמם לסגנון. לא מעט פרשני ספורט טוענים שדו"ח זליכה מרשים, אבל לא בר-יישום. גם אם היה הדו"ח תקף לגבי תקשורת הספורט, הוא היה זוכה ליחס דומה.
משה בוקר, שהגיע לבית סוקולוב כדי לשבש את חגיגת הצגת דו"ח זליכה ולהציג את חבריה כמנוגדי אינטרסים בעצמם, עשה זאת לא רק תחת כובע "הארץ". השרה לבנת הטיחה בו שהוא נושא כליו של אבי לוזון, ובוקר מצדו גולל מסכת של התעלמות מכוונת כלפיו מצד משרד הספורט והשרה, כולל במתן תגובות. ההיסחפות האמוציונלית של לבנת ולאחר מכן סילוקו המביש של בוקר הפכו אותו למרואיין מבוקש. במקום לנצל את הופעותיו בתקשורת כדי למזער את הנזק שנגרם לשמו ככתב-חצר, הוא הלך והעמיק בבוץ. הטייטל שצץ בכל פעם תחת שמו, "עיתונאי 'הארץ'", נראה מגוחך.
משה בוקר ועמיר פלג בערוץ 2 (צילום מסך)
היה מעניין לעקוב בעיקר אחר הטקטיקה הרטורית שלו, שמסמנת נוהג רווח בשיח התקשורתי בכלל; נוהג שבסופו של דבר מקעקע ומסנדל כל ניסיון לתיקון מהותי. בוקר, בכל הראיונות איתו, התעלם מהטענה שהוא דובר של לוזון. הוא היה עקבי: תוקפים אותו – הוא יוכיח שתוקפיו מלוכלכים בעצמם. לבנת טוענת שלוזון לא ראוי – הוא יוכיח שהיא ואנשיה ראויים עוד פחות. אומרים שלוזון הורס את הכדורגל – הוא יוכיח שראשי הכדורסל ואיגודי הספורט גרועים עוד יותר.
בוקר השתדל להקפיד שלא לענות על אף טענה לגופה, ובחר שוב ושוב להסיט את האש אל עבר התוקף התורן. עמיר פלג מטיח בו, "אתה הדובר של לוזון" – ובוקר שולף נגדו האשמה: אחד מטוריו של פלג ב"ידיעות אחרונות" נזרק לפח בהוראה מלמעלה, כדי לשמור על אדם מסוים, "אז אל תדבר איתי על עיתונות מטעם". פלג אומר לבוקר שהוא הוזמן לחתונת בתו של לוזון ומאשים: "אתה פסול לעדות", ובוקר חוזר מיד על ה"גילוי נאות", כלומר כופה על פלג גילוי נאות, ולכן בלתי נאות בעליל, שממנו משתמע שגם פלג בעצמו נגוע בלכלוך.
מדברים איתו על המלצות זליכה לשיפור מבנה הכדורגל, ובוקר מספר על מנכ"ל משרד הספורט שאחראי על מחדל בניית הבריכה בווינגייט. שואלים אותו אם אבי לוזון ראוי, ובוקר מרכל על יו"ר הטוטו שמקושש לעצמו הזמנות למשחקי כדורגל. שואלים על הדו"ח, והוא מונה את שמות חברי ועדת זליכה וקובע שהם פסולים מחמת אינטרסים שונים ומשונים, כמה מהם מופרכים.
את ההופעה שלו ב"יציע העיתונות", שאנשיה הוזעקו בצו 8, הוא פתח בשני "סקופים" שלשיטתו עתידים לשנות את גישת ה"יציע" כלפיו לחלוטין: יו"ר הטוטו, צחי פישביין, יסיים את תפקידו באוקטובר ("זה בדוק וסגור", חרץ בארשת חמורה), ולימור לבנת תסיים את תפקידה בעוד כמה חודשים ובמקומה תתמנה ח"כ גילה גמליאל. וכל זה עוד לפני שנשאל שאלה אחת.
לא רק את לבנת ופישביין הוא שולח הביתה. אצל עודד בן-עמי בערוץ 2 שלח בוקר רמז מאיים גם כלפי פלג: "בגלל שאני רוצה לשמור על מקום העבודה שלך אני לא חושף את הפרטים [בעניין הטור שלטענת בוקר נפסל], כי אחרי התוכנית אתה מקבל מכתב פיטורים". הסאבטקסט של דבריו: אבי לוזון יישאר היו"ר עוד הרבה שנים, על אפם ועל חמתם של שונאיו.
משה בוקר ב"יציע העיתונות"
בוקר לא המציא את טקטיקת הטובל והשרץ, המקפידה להציף את גופו של הדובר על חשבון גופו של עניין. היא אופיינית לחלקים גדולים של השיח הציבורי, מהממלכתי ועד לטוקבקיסטי. מעבר לעובדה שהיא מעקרת כל שיח מפוטנציאל ענייני ותכליתי, היא ממטירה רפש לכל עבר, עד שהמאזין או הצופה חשים בעיקר מיאוס וחוסר אונים.
לשיטתם של הנוקטים את הטקטיקה הזאת, כל מי שדורש שינוי נגוע בעצמו באינטרסים מלוכלכים, ולכן אין שינוי שהוא באמת לטובת הכלל. אף אחד לא בא בידיים נקיות, ולכן אף אחד אינו יכול להשיב בידיים נקיות לטענות נגדו. לכולם גיבנת אינטרסים, בין אם פרטית ובין אם מתוקף העובדה שהבעלים של כלי התקשורת שבו הם עובדים בוחשים בקדרה. לצופה/קורא נותרת מסקנה מתבקשת אחת: הריקבון נותר רקוב, רק מחליף מערכת עיכול.
במובן הזה הטענה שלתקשורת החדשה – המסחרית והאינטרסנטית במפגיע, בגלוי – נותר קו הגנה אחרון, עיקרון מקצועי יחיד, והוא ה"גילוי הנאות" (כפי שטען בזמנו אבי ברזילי ב"יציע העיתונות"), מייאשת מתמיד: כולם, מסקרים כמסוקרים, מספרים לנו את הסיפור האמיתי, והסיפור האמיתי הוא סבך עצום של אינטרסים שאינו מאפשר שום פעולה חיובית מהותית, אלא רק מזעור נזקים במקרה הטוב.
הסערה שטילטלה את הכדורגל הישראלי, שאליה השתרבב כתב "הארץ", עברה בשקט מעיק במדור הספורט של העיתון. בשלושת הימים שאחרי מסיבת העיתונאים המדוברת, בעוד שהנושא מסרב לרדת מסדר היום, התייחסו לכך ב"הארץ" בדיווחים קצרים יחסית ומינוריים, כמעט על סף התעלמות. נראה שהופעותיו של בוקר לא היו לרוחם של עורכיו.
אחרי שיירגע מלהתלהב מתהילתו המפוקפקת, יגלה בוקר שנותר על אדמה חרוכה. זיהויו ומיתוגו ככתב חצר, דובר, מקורב וחבר של לוזון קיבלו חותמת. למרבה האירוניה, בוקר עצמו הוא שהנחית את הפלומבה. בנסיבות אלה, כל יום נוסף שלו ככתב ההתאחדות לכדורגל הוא אות קלון ל"הארץ".
לתגובות: yegerm9@walla.co.il