מוזיקת המקרה
היחס ההפוך לנתניהו ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" נראה כמכתיב היום את היחס לסוגיה המרכזית שעל סדר היום.
"תקווה להתחזקות המתונים באיראן", קובעת כותרתו הראשית של "ידיעות אחרונות", העיתון שרתם עצמו לשירות המתנגדים לתקיפה ישראלית באיראן – בעיקר ראשים יוצאים של גופי הביטחון של ישראל (צה"ל, שב"כ, מוסד) שהיו אופוזיציה לראש הממשלה נתניהו. "מנצלים אותנו" היא לשון ההפניה שלצד הכותרת הראשית, לטור של "בלוגרית איראנית" הכותבת: "יום יבוא ונפיל את הדיקטטורה". "העם האיראני יבחר היום יורש לאחמדינג'אד", פותחת כותרת המשנה. "השאלה הגדולה: האם יזכה מועמד מתון יחסית, שנהנה מתמיכת הצעירים, או שהתוצאות יזויפו". כלומר, ל"ידיעות" ברי שייבחר מועמד "מתון יחסית". הצילום המלווה את הכותרת הוא של המועמד חסאן רוחאני, ה"נחשב לרפורמיסט".
סופה של כותרת המשנה לראשית של "ידיעות" – "מומחים: לא לפתח ציפיות מנשיא חדש, חמינאי קובע הכל" – הופכת לכותרת הראשית ומכתיבת הטון ב"ישראל היום", העיתון המוכר לציבור (בחינם) את עמדותיו של ראש הממשלה נתניהו, שהעקבית והנחרצת שבהן היא הטיפול בסוגיית הגרעין האיראני. "איראן מצביעה, חמינאי ינצח", לשון הכותרת. "50 מיליון איראנים יבחרו היום יורש לנשיא מחמוד אחמדינג'אד. לא משנה מי מהמועמדים ינצח – 'שמרן' או 'רפורמיסט' – בכל מקרה המנהיג הרוחני חמינאי ימשיך לשלוט במדינה, ותוכנית הגרעין תמשיך לשעוט קדימה", לשון כותרת המשנה, המפנה לטקסט של בועז ביסמוט. את הכותרת מלווה תמונה סתמית של אנשים אוחזים קופסאות פלסטיק ("מכינים את הקלפיות"). ביסמוט לא נראה בתמונה, גם לא הספר של אחמדינג'אד.
כתב, פרשן ועורך חדשות החוץ של "ישראל היום" בועז ביסמוט (צילום: יונתן סינדל)
ב"הארץ" בעל הגישה היונית קובעת כותרת המשנה לראשית ("לחם או גרעין"): "השמרנים מפוצלים, הצעירים אדישים והאופוזיציה עדיין בטראומה מ-2009. ובכל זאת, הסבב הראשון בבחירות לאיראן שייערך היום הוא אולי החשוב ביותר בתולדות המדינה". צבי בראל, החתום על הכתבה, הוא במידה רבה היפוכו של ביסמוט. ביסמוט הוא נוסע מתמיד, בראל מפרשן מהכורסה. ביסמוט כתב שטח שבערוב הקריירה קיבל סיכת פובליציסט ועורך (את מי בדיוק?), בראל אמון על כתיבה ניתוחית. ביסמוט מתבטא באופן מגושם, בראל רהוט. ביסמוט נרקיסיסט שבעיתונו מנהג מביך של פרסום בולט של דיוקנאותיו, בראל עיתונאי מכתבה קלאסי. ביסמוט שוביניסט (בעיקר במובן המקורי של המלה), בראל הומניסט. היכן שבראל רואה אביב, ביסמוט מאבחן חורף. ביסמוט מסתכל על שכנינו כעל עדר אקזוטי לעתים, אך קנאי ומסוכן; בראל נדמה לפעמים כעיוור מרצון לקיצוניות ולעליבות ההווה הערבי.
ובכל זאת – שני העיתונאים הללו מגיעים היום למסקנה דומה, בהבדל אחד חשוב. "וכך", מסיים ביסמוט את כתבת הפרשנות שלו במוסף "ישראל השבוע", "אפשר היום כבר לקבוע כי לאיראן יהיה נשיא חדש – אבל התוצאה תהיה זהה. או אם תרצו, נשיא חדש, אין חדש", וזאת בשל השפעתו המכריעה של חמינאי. לכן, קובע ביסמוט, "מבחינת ישראל, אין לבחירות הללו משמעות רבה". גם בראל קובע כי "איראן בוחרת דובר לחמינאי", ומזכיר כי "לא הנשיא האיראני יהיה זה שיקבע את עקרונות מדיניות החוץ ומדיניות הגרעין של איראן. אלה נתונים בידיו של חמינאי". אולם לבחירתו של המועמד הרפורמיסטי, רוחאני, עשויה להיות משמעות רבה לישראל, ובפרט לנתניהו.
"חשיבותו של הנשיא הבא תהיה בהלחנת המוזיקה שתלווה את מדיניות החוץ", כותב בראל. "חשוב לזכור שתוכנית הגרעין התפתחה דווקא בתקופת כהונתם של נשיאים רפורמיסטים כמו חאתמי ורפסנג'ני, אבל אלה דיברו גם על 'דיאלוג בין תרבויות', הם לא תופפו בתופי השמדת ישראל ולא הכחישו את השואה. בתקופת כהונותיהם הוגדר האיום הגרעיני כסכנה פוטנציאלית, לעומת תקופתו של אחמדינג'אד, שבה הוגדר האיום כמוחשי ומיידי. זהו ההבדל משמעותי ביותר משום שבעוד שהרטוריקה הלוחמנית של אחמדינג'אד הפכה בעיני המערב את תוכנית הגרעין לנשק בר-קיימא אף שאין בידיה של איראן פצצת גרעין, הרטוריקה של הנשיאים שקדמו לו הצליחה להפחית את האימה".
ובמלים אחרות, לבחירתו של רוחאני עלולה להיות השפעה ישירה על הקו המערכתי של "ישראל היום" בכלל ושל עורך חדשות החוץ בפרט. ביסמוט, במקרה הזה, כשל מלאבחן את הסכנה המונחת לפתחו: התמודדות עם מסרים איראניים פייסניים.
ריאליטי
על שער המוסף "מרקר ויק" אין מלה אחת על ריכוזיות. כתבת השער עוסקת במלחמתו של עמרי פדן, זכיין מקדונלדס בישראל, בעובדיו המנסים להתאגד. הפניה נוספת, יחידה, היא לסיקור "מה שהתרחש מאחורי הקלעים בעסקת הענק עם גוגל" לרכישת חברת הניווט וייז. העיסוק העיתונאי המתמשך בנוחי דנקנר ותאגיד אי.די.בי, היום בדמות כתבה על אדוארדו אלשטיין, איש העסקים הארגנטיני שנחלץ לעזרת דנקנר, מתמקד בביוגרפיה של אלשטיין, הלא מוכר בישראל, ולא בסוגיית הריכוזיות.
סבר פלוצקר (צילום: עידו קינן, cc-sa, עיבוד תמונה: "העין השביעית")
גם על שער "7 ימים", מוסף "ידיעות אחרונות", אין זכר לריכוזיות. הדבר ראוי לציון משום שכתבת השער היא ראיון, של סבר פלוצקר ואמירה לם, עם נגיד בנק ישראל היוצא סטנלי פישר. פישר אמנם טרח להזכיר את סוגיית הריכוזיות בראיונות ונאומי הפרישה שלו כאחת הבעיות המרכזיות של המשק, אולם ב"ידיעות אחרונות" – הס מלהזכיר. פלוצקר ולם מקבלים שישה עמודים לפריסת הראיון שלהם, אולם אינם מוצאים לנכון להזכיר את הסוגיה. כן מובלטת בראיון "שנאת העשירים" שעם ישראל, כביכול, סובל ממנה. ממילא הראיון כולו הופך דוגמה ומופת לאותה בעיה בדיוק: הריכוזיות, על סיאוב ההון-עיתון שהיא מביאה עימה.
לא נעים, נוסיף לו כוכב
כרזת הסרט "פלאות" של אבי נשר
"'פלאות' של אבי נשר – מקרה מוזר שבו המבקרים והקהל מסכימים על משהו ועדיין טועים בגדול". שורה במדור הוויצים הפותח את המוסף "7 לילות" מתמצתת באופן נפלא את אחד הכשלים הגדולים של ביקורת הקולנוע בישראל (תחום הולך ונעלם, כמובן, כמו יתר ענפי הביקורת העיתונאית): במדינה קטנה עם תעשיית קולנוע זעירה, מבקרים רבים מעדיפים את טוויית הקשרים, ההזדמנות לחלטורות או סתם את ההימנעות מאי-נעימות שבמפגש הבלתי נמנע הבא עם הבמאי – ומחמיאים בעט חנפה לסרטים ישראליים מחורבנים בעליל.
"אהבה זה לא שהולכים לסרט ואז מדברים על הסרט, זה שהיא יודעת מה אתה אוהב בסרט וגם מה אתה לא אוהב. זה העניין", מצטט נבו זיו את יורם קניוק, שלרגל מותו הופקעה חצי מכפולת העמודים הפותחת של המוסף לקטע ראיון שלא פורסם. אבל אהבה היא כמובן שאתה יודע מה היא אהבה בסרט, וגם מה לא אהבה.
המדור הרטורי
"למה אפרת גוש עדיין לא זוכה להכרה כמוזיקאית איכותית?", שואלת כותרת המשנה לראשית על שער מוסף "גלריה" של "הארץ".
אפרת גוש מופיעה בירושלים, אוגוסט 2006 (צילום: מיכל פתאל)
הרצח בבר-נוער
"האמת היא שהם אינם קהילה", כותב נחום ברנע בקטע בסוף טורו המוקדש לרצח בבר-נוער. פרשת הרצח, הוא קובע, "רק מחזקת את הקביעה הזאת. [...] יותר משהם קהילה, הם שדולה". ברנע מראיין את שי דויטש, "דובר הלהט"בים". "התהליך שעברה החברה הישראלית הפתיע אותי, לא הייתי מנחש שתהיה פתיחות כזאת", אומר לו ברנע. "השינוי הבא יהיה במוקדי הכוח", אומר לו דויטש, "יש היום תאים שלנו כמעט בכל המפלגות".
"יש איזשהו צדק פואטי בפדיחה שנגרמה למשטרה ביום שני", כותב חגי סגל בטור הנדפס באותו עמוד. "היא תיכננה לגרוף הון יחצני מהחשיפה ובסוף יצאה טמבלית. ובכל זאת, בדיעבד, טוב שהושקעו כל-כך הרבה מאמצים. אם המשטרה לא היתה עולה על עקבותיו של חגי פליסיאן, היינו משוכנעים עד סוף כל הדורות שהרצח בבר-נוער התבצע על רקע של שנאה קבוצתית. עכשיו אנחנו יודעים שככל הנראה זו היתה שנאה על רקע פרטי. למשפחות השכולות אין בכך נחמה, אבל לציבור הרחב יש. טוב לדעת שהשנאות הקבוצתיות שלנו פחות רצחניות מכפי שחשדנו בעצמנו, לשווא".
"פעיל הקהילה מסרב לשתף פעולה עם המשטרה", מוסרת כותרת על שער "הארץ" (בינתיים הותר לפרסום שמו: שאול גנון). "הפעיל בקהילה צפוי להשתחרר", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות", "הערכה: החשוד בתקיפה מינית של קטין החל לשתף פעולה עם החוקרים".
ענייני תקשורת
שתי מודעות אבל ב"הארץ" מודיעות על פטירתו של רן כסלו, "עורך המשנה לשעבר ועיתונאי 'הארץ' במשך שנים רבות".
"תקציב ועידת הנשיא שתיפתח ביום שלישי הוא 11 מיליון שקל. בין התורמים: סמי סגול, רעיה שטראוס ורונלד כהן. ברשימת חברי צוות ההיגוי יש נוכחות בולטת למקורבי אולמרט", נכתב בכותרת טקסט של שוקי שדה ב"מרקר ויק". "לנשיא באהבה", נכתב על תמונה של הנשיא שמעון פרס מחבק ילד וילדה לבושי לבן על שער "ידיעות אחרונות". את התמונה מלווה כותרת והפניה לסיקור אירוע של "ידיעות אחרונות", הבוחר מדי שנה את "המורים של המדינה".
על שער "מקור ראשון" נוזף אלישיב רייכנר בשרת התרבות על כך שהתייחסה למותו של קניוק, אבל לא אמרה מלה על הרב יהושע נויברט, מחבר ספר ההלכה הסופר-פופולרי "שמירת שבת כהלכתה", שנפטר גם הוא השבוע. "תרבות היא לא רק ספרות חילונית, אלא גם ספרות תורנית ואפילו הלכתית", מוחה-קובע רייכנר. המחשבה שלפיה את יהושע נויברט צריך להוקיר, או לשפוט, באותו האופן שבו נוהגים ביורם קניוק, מקורה ברגשי נחיתות מגזריים ומשטיחים. בן-תרבות אינו מחפש אחרי אשרור של המיניסטר. המיניסטר הוא זה הרודף אחריו כדי להידבק בכבודו. גם "מקור ראשון", עיתון בעל מו"ל הנחוש לפרוץ את גבולות הנחיתות המגזרית, מכיר בעולמות המובחנים של הלכה, תרבות ועיתונות: מתחת לטורו של רייכנר שתי הפניות לטורים על הרב נויברט – ארבע הפניות לטורים על קניוק (אחת מהן לטורו של דב אלבוים במוספים התאומים "שבת" ו"ערב שבת", תחת הכותרת "הנביא הזקן של החילוניות").
מימין: אורי אבנרי, יורם קניוק ושולמית אלוני, בהפגנה נגד חקיקה ימנית, 7.11.10 (צילום: אורי לנץ)
בשילוב מפסיד של גזענות וקידום עצמי מציג היום "ישראל היום" פרק נוסף בסיקור מופע מכוניות המירוץ שהוא נותן לו חסות. החינמון מפרסם סקר ליהודים בלבד, על מגוון נושאים. אחד מהם הוא הסוגיה הלאומית החשובה: מי שמע על המופע בירושלים. העיתון מתגאה בתוצאות הסקר, ולפיהן רבים שמעו על האירוע על אף שרק "ישראל היום" דיווח עליו (בקידום אגרסיבי במהלך השבוע).
הכותרת הראשית של "המודיע", על ראיון עם הנשיא פוטין, בלעדית ומצוטטת בעיתונים אחרים. "המבשר" טוען שהכותרת שלו.
"מהבנות המקפיצות של 'אשכוליות או לא להיות' ועד הפעוט הפתיין של 'מיני כריות', הפרסומות הסקסיסטיות לא נעלמות, הן רק הופכות לבוטות יותר", קובעת כותרת המשנה לכתבה של יהודה נוריאל במוסף "7 לילות". "הידרדרנו עוד שלב בהכנסת ילדים לעולם הפרסום והצריכה", אומרת לו ד"ר דבורה לדרמן-דניאלי. "אז קודם אלה היו תחפושות בפורים לבנות 12, שמחנכות אותן להתנהגות ולבוש מאוד מסוימים, מיניים. עכשיו זה מגיע לגוף התינוק, שמשולב בארוטיקה".
"סקרלט ג'והנסון היא השם החם בספרות הצרפתית", כותבת צליל אברהם במדור הספרות של אותו מוסף. "ג'והנסון תובעת את הסופר הצרפתי גרגואר דלקרואה, שבספרו האחרון מתאר את אחת הדמויות כ'כפילה של סקרלט ג'והנסון', בלי שביקש את אישורה להשתמש בשמה".