אידיאל

במגזין "את" של "מעריב" מתפרסם ראיון "עסקי" שערכה מלי זיידמן עם בר רפאלי ("אני מבינה גדולה מאוד בחוזים"; "לתעל את מה שיש לך לעסק, זה מהמם בעיני"). לקראת סוף הראיון מזכירה זיידמן כי על-פי הפרסומים האחרונים, רפאלי תקבל 1.2 מיליון שקל עבור הנחיית תוכנית טלוויזיה חדשה. "ההתעסקות בכמה אני מרוויחה זה כמו ההתעסקות בי ובליאו בזמנו", אומרת הדוגמנית בתגובה.

בהמשך מפנה זיידמן לרפאלי את השאלה הישירה הבאה: "מה היחס שלך לכסף?". רפאלי משיבה: "טוב שהוא ישנו, אבל הוא לא מכתיב לי את החיים. אף פעם לא הייתי מודאגת מכסף, ולא בגלל שגדלתי בבית עשיר, אלא בגלל שחינכו אותי שהכי חשוב זה אהבה. בשביל איך שאני חיה אני לא צריכה הרבה כסף. אמנם רמת החיים שלי גבוהה, כי כל היום מטיסים אותי ואני מתאכסנת בסוויטות, אבל זה בזכות העבודה שלי. אני בעצמי לא שוכרת טירות ויאכטות. אני די אולד-פאשן בקטע של בית, ומבחינתי זה החלק של הבעל לדאוג לעניין הזה. זה שמרני כזה, אבל מבחינתי זה לא החלק שאני צריכה לדאוג לו. אני אעשה כלים והוא יביא את הבית, זה האידיאל".

השבוע רענן שקד אינו מקדיש את טורו במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" לכסף, אבל יהונתן גפן, בעל הטור במוסף "סופשבוע" של "מעריב", משתף את הקוראים בהחלטתו להפעיל את קרן הפנסיה שלו. "הסכום שהוקצב לי לחודש הוא 7,200 שקל", כותב גפן באכזבה, ובהמשך מגדיר את הקצבה החודשית הזו, גבוהה יותר מהשכר החציוני במשק, "משפילה".

"כסף, כשהוא לעצמו, אינו דבר רע", כותב יואב רינון במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". "כמעט אפשר לומר, נהפוך הוא. [...] בהקשרים רבים, כסף הוא תנאי מקדים הכרחי להשגת ערכים אמיתיים כדוגמת השכלה, שוויון, חופש מחשבה וחופש יצירה, אותם ערכים שבסופו של דבר הם שמגדירים את החיים כחיים איכותיים. הדבר הרע, אם כן, אינו הכסף, אלא המעמד שיש לכסף כחזות הכל, ולכן גם כאומדן הכל". רינון כותב זאת כחלק מסקירת התרגום האחרון של "הקפיטל: ביקורת הכלכלה המדינית", מאת קארל מרקס.

"הפלוטוקרטיה היא סכנה", טוענת כריסטיה פרילנד בראיון לגיא רולניק, שחלקו מתפרסם הבוקר ב"דה-מרקר". פרילנד, עיתונאית סוכנות הידיעות רויטרס, שפירסמה השנה את הספר "הפלוטוקרטים – עלייתם של הסופר-עשירים הגלובליים ונפילתם של כל היתר", ממשיכה וטוענת כך:

"אנחנו צריכים לחשוש. זאת לא קבוצה קטנה של חתולים שמנים שמעשנים סיגרים, מתכנסים בחדרים סגורים ומתכננים כיצד לרמוס את הפרולטריון. אני לא חושבת שזה מה שקורה. אני חושבת שמה שקורה הוא שאנחנו רואים ריכוזים גדולים של עושר, והפיתוי – ולפעמים הציווי – הוא שברגע שיש לך ריכוז כזה של עושר, אתה משתמש בו כדי להשיג כוח פוליטי ויתרון פוליטי עבור עצמך, כדי להגן על העושר הזה, כדי להשיג את הרגולציה הטובה ביותר, את החוקים הטובים ביותר עבור החברה שלך".

נוחי דנקנר, אתמול בבית המשפט בתל-אביב. מאחור: יועצו ועורך "מעריב" לשעבר, ניר חפץ (צילום: פלאש 90)

"הקרב של נוחי יוכרע מחרתיים", לשון הכותרת בראש עמ' 7 של "ידיעות אחרונות". נוחי הוא נוחי דנקנר. כינויו בשמו הפרטי בכותרת ידיעה חדשותית מוריד את איל ההון והחובות לרמת השכן החביב ומכין את הקוראים לנכתב בגוף הידיעה. רועי ברגמן ונווית זומר מקדישים מחצית ממנה לתיאורי צבע ומחצית לתיאור הטיעונים בדיון שנערך אתמול בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. הציטוט היחיד שמובא מפי השופט איתן אורנשטיין, ומודגש גם בכותרת המשנה, הוא: "לא משוכנע שצריך לשלוח את החברה לאשפוז".

הילה רז ומיכאל רוכוורגר חתומים על ידיעה שמתפרסמת ב"דה-מרקר" תחת הכותרת "השופט: אם כלל-ביטוח לא תימכר, אי.די.בי פיתוח תהיה חדלת פירעון בתוך כמה חודשים". המשפט היחיד מפי השופט שמצוטט בידיעה של ברגמן וזומר מקבל בידיעה של רז ורוכוורגר הקשר, בזכות ציטוט המשפטים שאמר השופט לפניו ואחריו.

לפי "דה-מרקר", בתשובה לטענות עו"ד צורי לביא, שמייצג את אי.די.בי פיתוח, אמר השופט אורנשטיין: "גם הבנקים אומרים בהודעה משותפת שלהם שצריך לעשות הסדר. איך זה שאתם אומרים שלא צריך? יש אמירות בעייתיות אצלכם – אם החברה לא תצליח למכור את אחזקותיה בכלל-ביטוח, היא תהיה בתוך כמה חודשים חדלת פירעון. יש זנב של חובות של חצי מיליארד שקל. זה 4% חובות וזה לא מעט. זה לא קליר קאט. אני לא משוכנע שצריך לשלוח את החברה לאשפוז. זה לא שיש לכם היום מטען שאומר שחוות דעת מומחה מאיינת את בקשת מחזיקי האג"ח. הזמנים שאתם מבקשים לא סבירים".

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", השופר הנאמן ביותר לנוחי דנקנר בעיתונות הישראלית, מתייחס סבר פלוצקר לדיונים על מסקנות ועדת הריכוזיות ("הוועדה לעידוד התחרותיות"). האווירה בקרב הקהילה העסקית סביב הדיונים הללו, כך עולה מטורו, היא אווירת טרור.

פלוצקר שוחח עם ארבעה נוגעים בדבר, כולם הסכימו שיצוטטו בעילום שם בלבד. אדם המכונה "היזם" אמר לו: "קהיליית העסקים בארץ לא מעזה להשמיע אפילו קול ענות חלושה נגד הפגיעה הקיצונית בזכות היסוד שלה, מפני שהיא רועדת מפחד. הרטוריקה נגדה מגיעה לשיאים. שמעתי את עמיתי אומרים: השנאה נגדנו התמסדה ומתחילה להזכיר שנאה נגד היהודים בתקופות אפלות באירופה. יש פה דה-הומניזציה של אנשים מצליחים ועשירים".

אבסורד: מחד, העשירים חוששים שדה-הומניזציה תוביל לצמצום במספרם (אם באמצעות השמדה תעשייתית כמו יהודי אירופה ואם באמצעות מיסוי גבוה יותר על ההון שלהם). מאידך, רק דה-הומניזציה עקבית של העניים מאפשרת את המשך קיומם, במספרים גדולים כל-כך ולאורך שנים כה רבות.

איננו יודעים מדוע

במוסף "שבת" של "מקור ראשון" ("תורה, הגות, ספרות ואמנות") מוקדשת כפולת העמודים המרכזית לרשימה מאת חיים נבון על הסתירה שבין הומוסקסואליות ליהדות. "אמפתיה אינה לגיטימציה", לשון כותרת המאמר.

התורה, מדגיש נבון, אינה אוסרת על נטייה מינית הומוסקסואלית, רק על המעשה ("משכב זכור"). משום כך, בעלי הנטייה המינית ההומוסקסואלית "אינם חולים או סוטים. [...] אותם אנשים נמשכים לעבירה מסוימת – כפי שכל אדם נמשך לעבירות מסוימות. כל עוד הם אינם נכנעים ליצרם – אין בהם שום דבר מתועב או פסול". נבון משתף את קוראיו בהתלבטויות באשר לסיבת איסור משכב זכור בתורה. אחרי שהוא מעלה כמה אפשרויות (תועבה? סטייה? עקרות?), הוא כותב: "דומני שמוטב לומר שמשכב זכור הוא חטא חמור, אף שאיננו יודעים מדוע".

"מקור ראשון", נזכיר, סירב בעבר לפרסם בין דפיו מודעה הפונה להומוסקסואלים דתיים ("את מבולבלת? אתה מפחד? רוצה לדבר על זה? את/ה לא לבד – יש עם מי לדבר. קו הקשב והמידע לקהילה הגאה"). בית-המשפט נתן לסירובו גושפנקה. בימים אלה מתנהל ערעור. אחת הטענות שזיכו את "מקור ראשון" בבית-המשפט היתה שהעיתון אינו מתעלם לחלוטין מחברי קהילת הלהט"ב, אלא מטפל בהם בדרכו. רשימתו של נבון היא דוגמה אופיינית לצורה שבה מתייחס "מקור ראשון" לנושא.

את ההומוסקסואלים נבון מציע לקבל ביחס הגון ומכובד, על אף סגנון חייהם העברייני. יחד עם זאת, כלשון הכותרת למאמרו, "אמפתיה אינה לגיטימציה". משום כך, "לא נגדיר אותם כחולים או כסוטים. נכיר בכך שאצל חלק גדול מהם מדובר בנטייה קבועה ומבוססת. ניאבק בביטויי שנאה וגנאי המופנים כלפיהם. ננסה להקל על חייהם כמידת האפשר. אך גם נבהיר להם ביושר את עוצמת הניסיון שהציב בפניהם בורא עולם.

"אני כותב בכאב את השורות הבאות: לא נוכל למחוק עבורם את המסר הברור של תורת ישראל בנוגע לגברים, לנשים ולזהותם המגדרית. האנושות אינה קרנבל ססגוני של זהויות מיניות מגוונות ומעורפלות, אלא שני מגדרים מובחנים היטב. זהויות מיניות מורכבות נתפסות בעיני היהדות כטרגדיה, לא כקרנבל".

מצעד הגאווה בתל-אביב, יוני 2010 (צילום: רוני שיצר)

בשעה זו מתקיים ברחובות תל-אביב קרנבל ססגוני של זהויות מיניות מגוונות ומעורפלות תחת הכותרת "מצעד הגאווה". ב"ידיעות אחרונות" מדווח ראובן וייס כי למעלה מ-100 אלף איש צפויים להשתתף באירוע, כ-20 אלף מהם תיירים. הצורך להחצין גאווה ושמחה בנטייה מינית נובע מיחסם של אנשים דוגמת נבון להומוסקסואלים כעבריינים שחייהם אינם אלא טרגדיה.

מעל חגיגת הגאווה מרחף השנה מעצרם של חשודים ברצח שבוצע במרכז הקהילה לפני ארבע שנים. העיתונים נחלקים הבוקר בשאלה אם הרצח היה "פשע שנאה". ההגדרה משמעותית הן לקורבנות והן למי שהואשמו בהסתה נגד הקהילה ההומו-לסבית.

"הרצח בבר-נוער: נקמה, לא פיגוע שנאה", נכתב בשער "מקור ראשון". מאמר המערכת של העיתון, קשה להאמין ובכל זאת עובדה, מפנה את האשמה ברצח גם לנטייה המינית של הקורבנות.

"קשה היה שלא להתרשם כי כמו לאחר רצח רבין, גם אחרי הרצח בבר-נוער נעשה ניסיון להציב את הימין, ובעיקר את הדתיים ובמיוחד את המתנחלים והחרדים, כמי שנמצאים מעברה השני של הגדר המוסרית", נכתב במאמר. "[...] אך במקרה של [הרצח] בבר-נוער, מדובר בפעולת רצח שמבצעיה נראים כלקוחים מההוויה של העולם התחתון. [...] האלימות הזאת מונחת לפתחה של הקהילה ההומו-לסבית לא פחות מאשר לפתחה של החברה הישראלית בכללותה. אין אפשרות לבוא בהאשמות כוללניות כלפי 'חברה חולה' ו'הומופובית'. הוויה מתירנית ביותר, בחלקה פרועה ומעודדת הסרת בלמים, עלולה במקרים מסוימים להתנגש בהוויה של אלימות מתירנית במיוחד. וזה הסיפור במקרה של [הרצח] בבר-נוער".

העיתון השמרני "ישראל היום" שותף לנקודת המבט העקרונית של "מקור ראשון", אם כי לא מרחיק לכת עד כדי האשמת הקורבן בפשע שבוצע נגדו. "כאשר יתיר בית-המשפט לפרסם את פרטי החקירה על הרצח במועדון בר-נוער, ירווח לרבים. יתברר שכל הטענות על הומופוביה והניסיון להצמיד לרוצחים תווית של דתיים שונאי הומואים הם פרי הדמיון הפרוע של אישי ציבור, שהפיצו בדותה שזורה בדיבה לרשות הרבים", כותב דן מרגלית, הפובליציסט הבכיר בעיתון. "אין הומופוביה, וזה טוב בנסיבות העצובות של התקרית, שבמהלכה קיפדו את חייהם שני חפים מפשע. אין זו נחמה לקורבנות ולבני משפחותיהם, אבל הקלה לציבור בכללו".

"מתברר, חבר-הכנסת ניצן הורוביץ, שהחברה שלנו לא הומופובית כפי שסיפרת לנו", מחרה מחזיקה אחריו אמילי עמרוסי, בטור דעה שהפך לכותרת הראשית בידיעון "ישראל היום". "[...] אז מתברר שאנחנו לא הומופובים כפי שזעקת. אולי עוד מעט יתברר שאנחנו גם לא גזענים כמו שמציירים לנו. [...] החברה הישראלית אינה גזענית ואינה מיזוגנית ואינה הומופובית. [...] אנחנו טובים יותר מכפי שרוצים לצייר".

"המשטרה: המניע לטבח בבר-נוער – יחסים בין דמות מוכרת בקהילה ההומו-לסבית לבין נער בן 15", נכתב בכותרת בשער "מעריב". הכותרת הזו מפורשת יותר מהדיווח בגוף הידיעה של אבי אשכנזי, שם נכתב רק כי אותו פעיל מוכר בקהילה "חשוד במעשים חמורים שביצע לכאורה, שהיו המניע למסע הרצח של שלושת החשודים האחרים, שחלקם היו קטינים באותה עת". למעשה הכותרת הזו מפורשת יותר מכל יתר הדיווחים בעיתונות, מה שמעלה את השאלה אם אין בה משום הפרה של צו איסור הפרסום על הפרשה. 

"מעריב", שכמו "מקור ראשון" נמצא בבעלות שלמה בן-צבי ובעריכתו, מבליט גם דעה אחרת בסיקור הפרשה. בשער העיתון מופיעה הכותרת "בקהילה הגאה זועמים על קביעת המשטרה כי הרקע לטבח הוא 'נקמה אישית': 'ירי חסר אבחנה הוא פשע שנאה'". יובל גורן שוחח עם כמה מנציגי הקהילה, ומה שהפך ב"מקור ראשון" לפסקה סוגרת של ידיעה פלילית, הפך ב"מעריב" לידיעה שלמה שמאזנת את טענת המשטרה, כפי שהיא עולה מדיווחו של אשכנזי.

יונתן למזה חתום על טור דעה צמוד המודפס תחת הכותרת "פשע שנאה. נקודה". "אדם שמגיע וטובח ללא רחם בנערים חפים מפשע רק משום שהם הדבר היחיד שהוא מכיר בתור 'הקהילה הגאה' אינו עוסק בנקמה אישית", כותב למזה. "אותו 'בכיר בקהילה הגאה' שנעצר ייצג, כפי הנראה, עבור החשודים בירי 'חלון' לקהילה. אם הוא חטא, אם הוא פשע או עשה מעשה שלא ייעשה, הוא הפך, לצערי הרב, מבחינת שלושת החשודים מפרדס-כץ, לבבואה להתנהגות של קהילה שלמה. לכן אין טעם בירי באדם ספציפי, לכן פגיעה בבר-נוער היא טבח בקהילה, לכן זהו פשע שנאה". אשכנזי, לעומת זאת, מדווח שהרוצחים ביקשו לפגוע במי שפגע בקרוב משפחתם.

"למרות הכל, פשע שנאה", כותב איתי סגל ב"ידיעות אחרונות". תמצית טורו מובאת בשער העיתון, שדבק בגרסה זו גם אתמול. הטיעון של סגל בשער העיתון – "כל רצח הוא פשע שנאה" – חלש. במאמר המלא נוסף לו משפט שמקנה לו יתר תוקף: "ורצח על רקע נטייה מינית – על אחת כמה וכמה". בהמשך המאמר כותב סגל: "הרוצח לא התבלבל. הוא ידע לאן הגיע. כשהוא נכנס לבר-נוער הוא לא כיוון את הרובה שלו לאדם אחד, אלא נגד קהילה שלמה".

כותרת הידיעה ב"ידיעות אחרונות" [אדוה כהן, מאיר תורג'מן ויורם ירקוני] מנסה לאחד בין גרסת המשטרה לטענת הקהילה ההומו-לסבית: "נקמה עיוורת". הנה כך מתומצת הסיפור בכותרת המשנה: "רק דבר אחד ביקשו שלושת הצעירים מפרדס-כץ שאחראים, על-פי החשד, למסע ההרג בבר-נוער ב-2009: נקמה. האדם שחיפשו היורים לא היה במועדון. זה לא הפריע להם: הם ירו לכל עבר – וטבחו בנערים מהקהילה הגאה". בגוף הידיעה נקבע: "זה היה פשע שנאה, עם מניע אחד ברור: נקמה".

ב"הארץ", העיתון המזוהה יותר מכל היתר עם קהילת הלהט"ב, כותב אייל גרוס: "אי-אפשר לנתק ירי בלתי-מובחן על בני נוער להט”ב, גם אם בוצע על-ידי מי ששנאתם נעוצה בהיסטוריה הפרטית שלהם, מהמבנים החברתיים של הומופוביה. לא דובר כאן בירי מכוון אישית על אדם, כי אם בירי בלתי מובחן שנראה על פניו שבא משנאה קבוצתית שאירועים שונים הציתו בקרב החשודים. רוצח שירה לכל עבר לא רצה רק להרוג אדם ספציפי, אלא גם להרוג להט"ב כקבוצה, יהיה הטריגר שהוביל לרצח אשר יהיה, ונראה שקיומה של הומופוביה כתופעה חברתית נמצא ביסוד רצון זה".

גרוס אינו מתעכב יתר על המידה בסוגיה זו, ובהמשך טורו מתייחס לדרך שעשתה הקהילה ההומו-לסבית בשני העשורים האחרונים: "יש לזכור שהמאבקים פורצי הדרך של הומואים ולסביות עסקו בזכות להשתתף בשני מוסדות בעלי תפקיד מרכזי בחברה הישראלית: הצבא [...] והמשפחה [...]. מאבקים אלו לא רק שלא עירערו על מרכזיותם של מוסדות אלו בסדר החברתי בישראל, אלא אף אישרו אותו: הבקשה להשתייך אליהם כרוכה למעשה בהדגשת חשיבותם".

בהתעקשותם על הגדרת הרצח בבר-נוער "פשע שנאה" אפשר לראות מאבק של חברי הקהילה ההומו-לסבית על הזכות להשתתף במוסד נוסף בעל תפקיד מרכזי בחברה הישראלית: מוסד הקורבניות המתמדת. מתוך תחושת הקורבן והנרדפות הלאומית צצים בישראל מופעי פטריוטיות קיצוניים. מתוך תחושת הקורבן והנרדפות של בעלי נטייה מינית הומוסקסואלית עלה המופע הידוע בשמו "מצעד הגאווה". הבדל אחד בכל זאת בולט: מדינת ישראל היא אימפריה אזורית. הומו-לסבים, לעומת זאת, היו עד לאחרונה עבריינים על-פי חוק העונשין, ועודם עבריינים על-פי חוקי התורה.

בשולי החדשות

א. "מחר ב'שישבת'", נכתב אתמול בשער האחורי של "ישראל היום", "נותן גז – בכיר האופנוענים בעולם, מקס ביאג'י, בדרך למופע הראווה של פורמולה 1 בירושלים". זאת, על אף שביאג'י מעולם לא זכה בתואר אלוף העולם בקטיגוריה הבכירה של סבב המוטו ג'י.פי. הבוקר, במוסף "שישבת", מתפרסם הראיון שערך עמית לוינטל עם האופנוען. בגוף הראיון ההגדרה של ביאג'י מדויקת יותר. לא "בכיר האופנוענים בעולם", אלא "אחד מרוכבי האופנוע הגדולים, המובילים, המפורסמים והפופולריים בעולם". לוינטל אף מציין בהמשך: "עם כל הכבוד למקס ביאג'י, לעולם האופנועים יש רק מלך אחד: הרוכב הגדול והאהוב בהיסטוריה, ולנטינו רוסי".

ב. במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מתפרסם דיווח מאת בועז ביסמוט מאיסטנבול. בניגוד למקובל בעיתון זה, הדיווח אינו מלווה בתצלום של ביסמוט עם המפגינים. אם מדובר בהחלטה של עורכי העיתון, הם ראויים לברכת כל הכבוד.

ג. במוסף "7 ימים" מתפרסם ראיון שערכה אמירה לם עם שר המשפטים לשעבר, פרופ' דניאל פרידמן. "בימי כהונתו של מזוז כיועץ משפטי לממשלה לא חסרו מקרים שבהם נעשה שימוש לא ראוי בהליכים פליליים, כפי שאירע בעדות המוקדמת של משה טלנסקי נגד אהוד אולמרט", אומר פרידמן. "זו היתה דוגמה לכך שהלהט התביעתי האפיל על כל שיקול ציבורי אחר. דוגמה בולטת אחרת לשימוש לא ראוי בהליכים פליליים היתה בפרשת רמון. זה לא היה מקרה שהצדיק הגשת כתב אישום". בהמשך הוא מוסיף: "בתקופת מזוז היתה אווירה של פחד בקרב שרים. היו אישים בבדיקות, בחקירות, ושרים פחדו. הפחד מפני היועץ המשפטי הגיע לממדים שקשה לתארם".

במוסף "הארץ" מתפרסם ראיון שערך גידי וייץ עם היועץ המשפטי לשעבר. מזוז מתייחס לפרופ' פרידמן רק במשפט אחד, וגם זאת בעקיפין ובלי לנקוב בשמו.

ענייני תקשורת

יניב פוהורילס דיווח אתמול ב"גלובס" כי אגודות העיתונאים בירושלים ותל-אביב עתרו אתמול לבג"ץ נגד רשות השידור בדרישה שתנמק מדוע אינה מעבירה מתפקידו את מנהל חטיבת החדשות של ערוץ 1, משה נסטלבאום. ברקע העתירה תלונה שהוגשה לנציבות שירות המדינה בדבר הטרדה של נסטלבאום את יגאל רביד ורותם אברוצקי בשל נטייתם המינית. במוסף "7 לילות" מתפרסם ראיון שערך רז שכניק עם נסטלבאום. "רביד עושה כאן ניצול ציני בנטייה המינית שלו לצרכים זרים", טוען נסטלבאום בפתח הראיון.

יהונתן ליס מדווח ב"הארץ" כי אביגדור ליברמן, יו"ר ועדת החוץ והביטחון, החליט לא לקיים יותר דיונים חסויים בוועדה בעקבות "הדלפה מגמתית לתקשורת מתוך תדריך של ראש השב"כ".

עיתונאי ה"גרדיאן" גלן גרינוולד מדווח ב"הארץ" כי לפי צו חסוי שהוציא בית-משפט פדרלי בארה"ב באפריל האחרון, הממשל האמריקאי אוסף מידע מטלפונים של מיליוני לקוחות חברת Verizon.

שער המוסף "ז'ורנל", 7.6.13

המוסף "ז'ורנל" של "מעריב" מגיע הבוקר לקצה דרכו. הפרידה עלובה למדי: כפולה פותחת שכוללת מבחר שערי עבר וציטוטים עם אזכור פצפון בשער ("יאללה ביי"). חגיגיות הפרידה תואמת את מצבו של "ז'ורנל" בחודשים האחרונים ואת היחס אליו מצדו של עיתון האב. ממיזם דגל אליטיסטי הפך המוסף בתוך זמן קצר דומה יותר ויותר לכל מה שיצא נגדו. לאחרונה נעשה לסרח עודף ממש, וכעת הוא נמוג. לאור הנסיבות, קשה היה לצפות ליחס חגיגי יותר מ"מעריב".

מפתיע יותר היחס של "הארץ" לטור הפרידה של דורון רוזנבלום, הכותב בעיתון באופן קבוע ומשמש חבר מערכת בו למעלה מ-20 שנה. טור הפרידה מתפרסם בלי אזכור בשער העיתון, בלי אזכור בשער המוסף, סתם כך, עם הכותרת "אקזיט. טור פרידה", שמפתיעה אותך בראש עמ' 20. האם כך ביקש הפובליציסט להיפרד? רוזנבלום, מכל מקום, נדיב יותר כלפי העיתון שהוא עוזב ומשווה בטורו את "הארץ" לנס בפני עצמו, "כמו הפילהרמונית, כמו בית-המשפט העליון, כמו מוסדות הדמוקרטיה", לספינה מלכותית שווה יותר מסך כל מרכיביה וכותביה. "העיתונות, כמו איתקה, העניקה לי מסע יפה", הוא כותב ונפרד לשלום.