ללא מילים
רצח אירע אתמול בלוד. זהו הרצח השלישי בתוך שלושה שבועות, כפי שנכתב בכותרת המשנה על שער "ידיעות אחרונות". כותרת המשנה נתונה במשבצת תכולה בתחתית דף השער, שרובו מוקדש לכותרת ענק: "נשיקות, נגיעות, הטרדות בלילות", פרומו לפרסום "העדויות המלאות" נגד הרב מוטי אלון מחר, במוסף יום שישי. המשבצת התכולה והכותרת "עיר החיסולים" ("אם ל-5 ילדים נרצחה ברחוב") תופסות חלק קטן יחסית מהרצועה בתחתית השער. רוב הרצועה מוקדש לכותרת הזו: "עונש לעובדת שטעתה: תתחפשי ל'חמודי'". מה כל זה אומר? אין לי מושג. ובכל זאת.
דבר הרצח בלוד מגיע לשערי העיתונים כולם. הפרטים היבשים דומים בכולם: "אביר אבו-קטיפו, בת 33 ואם לחמישה, נרצחה אתמול ליד ביתה שבשכונת פרדס-שניר. קטיפו נורתה מטווח קצר בעת שנהגה ברכבה", נכתב ב"הארץ". כתבי הפלילים מציינים כי שיטת הרצח דומה לזו שברציחות האחרונות בעיר הזו. משותף לדיווחים כולם גם הבלגן ששורר בהם, כנראה בשל האיחור שבו נשלחו למערכת (הרצח אירע בערב). אולי הבלבול הזה הביא את כתבי "מעריב" אבי אשכנזי ונתיב נחמני להחליף את המונח "רוצח שכיר" ב"רוצח סדרתי", וכך על שער "מעריב" מתפרסמת הכותרת השגויה "החשד: רוצח סדרתי בלוד" (ב"ידיעות" נכתב כי היו שני רוצחים).
רוצח סדרתי הוא מי שרוצח לשם הרצח, ואילו החשד שמדווחים עליו כתבי "מעריב" הוא כי בלוד פועל רוצח המשכיר את שירותיו למי שמעוניינים בהם. מי הם אלו שמעוניינים בהם? "המניע – כבוד המשפחה", נכתב על שער "ישראל היום". "גם במקרה הרצח הנוכחי ההערכה של המשטרה היא כי מדובר ברצח על כבוד המשפחה", כותבת נועה קושרק ב"הארץ". "בודקים את המניעים הבאים", כותב שלומי דיאז ב"ישראל היום", "רצח על רקע כבוד המשפחה, סכסוכי חמולות או טעות בזיהוי. נציין כי חלק מבני החמולה של הנרצחת מסוכסכים תקופה ארוכה עם אחת החמולות ברמלה".
ב"הארץ" מביאה קושרק דברים שאמר לה אהרון אטיאס, יו"ר הגרעין התורני בעיר, שנכח בהפגנה הספונטנית מול בניין המשטרה מיד לאחר היוודע דבר הרצח: "אנחנו מדברים כאן ביחד, יהודים וערבים, זאת בעיה משותפת שלנו, בעיית ביטחון. שלא ישחקו באמירות כמו 'מדובר ברצח על רקע כבוד המשפחה או רצח במסגרת ריב של חמולות'. מבחינתנו, כל רצח הוא רצח".
"במשטרה סירבו להכריז אתמול כי מדובר ברצח על רקע חילול כבוד המשפחה, לאחר שהבינו שהשימוש במונח הזה מעורר זעם רב בקרב התושבים", כותב מאיר תורג'מן ב"ידיעות". "מפקד המחוז, ניצב בנצי סאו, נותר ללא מלים".
מהופנטים
"נעם ואסף מרמת-גן חוגגים את יום ההולדת שלהם ביום אחר. את מעיין ממושב שתולים יילד אביה, כי הרופאים היו מהופנטים לטלוויזיה. החברות של אליסו מחולון חושבות שנשמתו של רבין התגלגלה אליה. נור מחיפה נולד עם דמעה על הלחי. מה חושבים הילדים שנולדו ביום שבו רבין נרצח", לשון כותרת "הפרויקט המיוחד" על שער המוסף "24 שעות". לפני כמה ימים, אחרי ש"ידיעות" השתמש באמתלה של זכרון רבין כדי לראיין את בתו על עניינים כמו גירושיה מבעלה, כתבתי שבהמשך עוד יעלו בסיאנס את לאה. טעיתי. ב"ידיעות" הלכו על יצחק עצמו.
באמת, אין מה לקנא בעורכי "24 שעות" ובעמיתיהם. זו הפעם ה-15 שהם מתמודדים עם האתגר הקשה הזה: כיצד לציין את יום הזיכרון לרבין? מאגר הקלישאות, הקיטש, הניגוח הפוליטי, השימוש הציני בזיכרון והכתבות על הילדים שנולדו ביום הרצח מוצה כולו כבר בשנים הראשונות. כעת נותר רק למחזר אותם שטיקים שוב ושוב ושוב, ולקוות שלא עוד.
בעוד עורכי "24 שעות" מנסים לחדש, גם אם נסיונם זה מגליש אותם לתחומי הביזאר, הכותרת על שער "ידיעות אחרונות" – "סקר: 80%: הרוצח צריך לשבת בכלא כל ימי חייו" – ממשיכה אותו טקס וודו ישן של התקשורת הישראלית, שהציבה את הרוצח יגאל עמיר כטוטם (או מוטב פינייאטה) שאליו ניתן לנקז את כל האנרגיה הקולקטיבית הנאספת סביב המאורע ההיסטורי, כדי שזו לא תנוצל חלילה לדיון עמוק ומקורי.
האמת היא שהסופרלטיבים "עמוק" ו"מקורי" מיותרים. עמוק ביחס למה, ומקורי ממתי? הנה ב"מעריב" מנצלים את היום הזה (אתמול חל התאריך העברי שבו אירע הרצח) לפרסום סתם אסופת מאמרים. נכון, אין חידוש בכותבים (שמעון פרס, בן כספית, בן דרור ימיני, אברהם תירוש) ואין חידוש בתכנים, אבל גם אין גימיקים זולים (או יקרים, לצורך העניין).
וגם בלי חידוש יש עניין בחלק מהדברים. הנה למשל דברים שכותב תירוש: "מהי בעצם מורשת רבין? [...] רבין לא היה איש חזון, ולא הוגה, אינטלקטואל או מתווה דרך רעיונית. הוא לא כתב. הוא היה איש מעשה, שמעשיו, ברובם, צריכים להיות מוערכים ולשמש דוגמה. לכלל תורה מגובשת, מורשת, אינם מגיעים. [...] אם יש בכל זאת 'מורשת רבין' כלשהי, היא אינה נובעת, למרבה הצער, מחייו, אלא דווקא ממותו, מרציחתו".
אסור להגיד שכחתי
אבל מי אמר שאין חדש? בעיתונים נמשך היום הפולמוס סביב קיומה של עצרת הזיכרון לרבין. שלשום הודיעו מארגני העצרת כי זו השנה תהיה האחרונה, בשל החשש שבעתיד לא תתמלא הכיכר. מאמר המערכת של "הארץ" דוחק במארגנים שלא לעשות זאת. "בשל האדישות השוררת בציבור קשה לגייס קהל בימים אלו, והוועדה רוצה למנוע אפשרות שבעתיד הכיכר לא תהיה מלאה", מצטטים במאמר את ניבה לניר, "אחת ממארגנות העצרת", וכותבים לה בתגובה: "דווקא לכן חובה על מארגני עצרות הזיכרון לרבין להשקיע כל מאמץ כדי להתמיד בהן".
מאחר שיש עוד כמה ימים עד ליום הזיכרון עצמו, יש זמן לפרסם עוד הודעות וטורים שכנגד באותו עניין. מארגני העצרת: נבוא לבד ונשב בחושך. "הארץ": לילד יש פוטנציאל וחבל שלא יממשו. ובכיכר יחלקו תעודות ויאכלו רגל קרושה.
באותו עמוד ב"הארץ" מודפס גם מאמר של אלדד יניב, פוליטיקאי בהתהוות, שמנצל את המומנטום של הטלת פקפוק בקדושת ראש הממשלה הרצוח כדי להשוות את רבין לבן-גוריון, לקבוע שרבין היה "גדול עוד יותר" מבן-גוריון ולפסוק כי הבחירה הדמוקרטית של אזרחי מדינת ישראל היא המשך דרכו של יגאל עמיר. "דור הנרות כבר התבגר, ובמקום לבכות ולשיר בכיכר, הגיעה העת שייקח אחריות", הוא כותב, אבל המאמר מסתיים רגע לפני שיניב מספיק לפרט מה זאת אומרת בדיוק.
יניב, כך נראה, משחק במשחק רבין. "מישהו במערכת החינוך שלנו חשב שזה רעיון טוב ללמד ילדים בגיל הגנון על רצח רבין", כותב עידו פורת באותו מדור, "התוצאה היא שבני בן השלוש וחצי חזר היום מהגן, וסיפר לאמו בחיוך רחב שהיום הם למדו על 'משחק רבין'. במקום יצחק, יצא לו 'משחק'.
"ומה למדתם? שאלה אשתי את בני. 'למדנו שאסור להגיד שכחתי!'. אכן, מסר עמוק נקלט במוחו הצעיר. בני ושאר הזאטוטים ילמדו בהמשך השנה גם על היטלר ועל רצח ששת המיליונים ('יום הזיכרון לשועל ולדבורה', בפי בן של חברים), על אילן רמון ועל יום הזיכרון לחללי צה"ל. מעניין אילו 'משחקים' הם יעשו מאירועים אלה, בין הלגו לבין הפאזל.
"בתי, שלומדת בכיתה א', למדה גם היא על 'משחק רבין'. הנה הטקסט שהיא קיבלה בבית-הספר: 'יצחק רבין נולד בירושלים. יצחק רבין למד בתל-אביב. יצחק רבין היה ראש ממשלת ישראל. הוא היה גם שר הביטחון. יצחק רבין נרצח ב-4 בנובמבר 1995. הוא נרצח בתל-אביב'. בלי למה, על-ידי מי, ומה המשמעות של כל זה, שהרי זה יהיה מורכב מדי לגיל צעיר. בהעדר כל תוכן או מסר, כל מה שנותר הוא רק פולחן המוות: מקרינים תמונות של יצחק רבין, אומרים שהוא היה חכם ויפה, ושהוא מת וזה עצוב, וכולם עצובים יחד".
חבר דמיוני
"ראש הממשלה בנימין נתניהו מתקרב לנקודת חוסר הרלבנטיות, שממנה יגלוש שלטונו לבחירות הבאות בלא להשיג דבר", פותח אלוף בן את מאמרו במדור הדעות של "הארץ". בן, פרשן ועורך בכיר ב"הארץ", היה אולי היחיד בין עיתונאי "הארץ" (יחד עם ארי שביט) שהפגין לא רק דחייה וחוסר אמון כלפי נתניהו. "כהונתו מסתמנת כהחמצה גדולה", הוא כותב כעת, "שני היעדים המרכזיים שהציב, בלימת האיום האיראני והסדר עם הפלסטינים, הולכים ומתרחקים ממנו".
"היום בהאג: משפט המדינה הפלסטינית", נכתב בכותרת על שער "מעריב". "בית-הדין הפלילי הבינלאומי יכריע בבקשה להחיל את שיפוטו על שטחי הרשות. תשובה חיובית תהווה הכרה מעשית במדינה פלסטינית" (בן כספית).
עוד במדור הדעות של "הארץ": מאמר של נביל שעת, לשעבר שר החוץ הפלסטיני וכיום חבר בצוות המשא-ומתן הפלסטיני. "אם הנהגת ישראל אינה מסתפקת בהכרה הפלסטינית בישראל המחזיקה 78% משטחה ההיסטורי של פלסטין, ובכינון יחסים דיפלומטיים עם 57 משכנותיה – הרי שעולה השאלה: האם ממשלת ישראל מנהלת מו"מ במטרה להגיע לשלום, או כדי לזכות ביחסי-ציבור ולהרוויח זמן שיאפשר לה להמשיך במפעל ההתנחלויות".
"תנאי פלסטיני חדש לארה"ב", נכתב בכותרת בכפולת העמודים 6–7 של "ידיעות אחרונות", "רוצים שנחזור לשיחות הישירות עם ישראל? תצטרפו לחרם על מוצרים מההתנחלויות". "עוד דורשת הרשות הפלסטינית מהממשל האמריקאי", כותב אלכס פישמן, "ללחוץ על ישראל כדי שתחזיר לה את המעמד המדיני ממנו נהנתה הרשות בירושלים. במלים אחרות: הפלסטינים דורשים לפתוח מחדש את כל מוסדות השלטון שהחזיקו בהם במזרח העיר". ופישמן ממשיך: "הרשות אף דורשת לאפשר לאנשיה לשלוט במעברים לרצועת עזה". ויש עוד: "הפלסטינים הציגו לאמריקאים גם שורה של תביעות לסיוע כלכלי". ו"תנאי נוסף נועד לשנות את פרישת הכוחות בגדה המערבית". וגם: "תנאי אחר נוגע למשא-ומתן עצמו. הרשות דורשת כי הבסיס לשיחות על הגבולות העתידיים יהיה גבולות ה-4 ביוני 1967 [...] הדרישות הללו", כותב פישמן, "מתווספות על התביעה הפלסטינית לחדש את הקפאת הבנייה בהתנחלויות, הסוגיה שבגללה הפסיקו את השיחות לפני כחודש".
"חבר דמיוני הוא שלב טבעי בתהליך ההתפתחות של הילד. זהו כלי חשוב להתמודדות עם רצונות ודאגות", נכתב בכותרת המשנה לכתבה במוסף "המגזין" של "מעריב". "ובכל זאת שימו לב שבנכם או בתכם מעדיפים לשחק עם חברים ולא עם הנמר המומצא".
כאילו יפה
"העלילות האלה חגות סביב תושבי עיירת קיט עם אתר ספא מפנק בצפון מדינת ניו-יורק, המנהלים באמצע המאה שעברה חיי שעשועים שאמורים היו להיות נטולי דאגות, ומשחקי זימה אינסופיים בין אמבטיות בוץ למסיבות קיץ מושחתות", מתאר מבקר הספרים רן בן-נון את "סיגריות" של הרי מתיוס ב"24 שעות" של "ידיעות אחרונות", והוא מסכם: "אצל הרי מתיוס אפשר לכתוב סונטה על ישבנה המעוגל של מאהבת נחשקת, שגם תתפרסם במוסף הספרותי הנכון, ולהרהר בשירה של היינה ובפילוסופיה של הגל. בעולם מושלם ככה היו נראים החיים. היה עולם כזה ואיננו עוד".
"בוויכוח המתנהל בחודשים האחרונים סביב גירוש ילדי מהגרי העבודה מעורבים שני שקרים: מימין מופץ השקר שמדובר בסוגיה לאומית, ואילו השמאל משתמש בטיעון השקרי שמדובר בסוגיה מוסרית או תדמיתית", כותב המשורר אלמוג בהר במדור הדעות של "הארץ". "הסוגיה העיקרית, הכלכלית, מסתתרת במוספי הכלכלה".
כניסת מהגרי העבודה לישראל, כותב בהר, היתה קשורה בהתנתקות מהפועלים הפלסטינים ובגלובליזציה של הכלכלה הישראלית, ואיפשרה לרסק ארגוני עובדים, להוריד את שכר העבודה בישראל וליצור מעמד של עובדי קבלן ושל עובדים עניים, "שאיפשרו בתורם את הגמישות הניהולית שאליה נכספים בכלכלה קפיטליסטית הכוחות הכלכליים הגדולים, ובתוכם הממשלה.
"התחוללה צמיחה גדולה שעליה שילמנו בזול ובמעט מאוד זיעה ישראלית. כך מתנהל היום רוב העולם הראשון מול העולם השלישי, וכך למעשה הצטרפה ישראל לעולם הראשון, הרבה לפני שהתקבלה רשמית ל-OECD. [...] מה שהימין הכחיש בתהליך הצטרפותה של ישראל לעולם הראשון ולכלכלה הניאו-ליברלית היתה העובדה שמדובר בכלכלה בינלאומית, ואפילו פוסט-לאומית. [...] בישראל הוכחש מהתחלה מרכיב ההגירה בתהליך החדש, ולכן אומץ השם 'עובדים זרים' במקום 'מהגרי עבודה'.
"[...] הימין מדחיק את המציאות שבה נוצר ניגוד בין ימין לאומי לימין כלכלי, ומאמץ מדיניות צבועה של דלת מסתובבת – גירוש של עובדים מחד והבאת חדשים מאידך, תוך העשרת החברות המתווכות. הימין הזה אינו רוצה לוותר על הפירות הכלכליים שמביאים לו מהגרי העבודה, ואת נאמנותו לכאורה לטוהר הלאום הוא מוכיח בגירוש מתוקשר, שלא ישנה למעשה את השפעותיו ארוכות הטווח של גל ההגירה הנמשך.
"רוב מפלגות השמאל, מנגד, אינן מציעות אלטרנטיבה ממשית למציאות הכלכלית החדשה של העבודה הזרה. זהו שמאל שמזמן לא ניהל מאבק כלשהו למען ציבור העובדים הנרמס בישראל [...] גם הוא תמך למעשה במהלך שהביא את מהגרי העבודה. זהו שמאל שאחרי שנטש את ענייו שלו, אזרחי ישראל, בוודאי שאינו יכול לראות שבשלב שבו מצויה הכלכלה הרב-לאומית – לעולם הראשון יש אחריות כלפי העולם השלישי, הנובעת מניצולו.
"כל שנותר לשמאל הזה לעשות כדי להדחיק את הצורך בהתמודדות עם הסוגיה הכלכלית הממשית הוא לצאת במאבק נרגש למען ילדי העובדים הזרים, מאבק שמשווה לו את הדיוקן היפה והליברלי שבו הוא מעוניין. אף על פי שהמאבק הזה מוצדק, הוא משמש מפלט מסוגיות העומק הכלכליות היוצרות את המצב הקיים, ומהצגת אלטרנטיבה כלכלית לרמיסות המקבילות – ההופכות תלויות זו בזו – של העניים ה'פנימיים' ושל עניי העולם השלישי. שוב יצטייר השמאל כיפה נפש ומוסרי, וכמו בסוגיית הכיבוש יעדיף רוב הציבור את השקר הלאומי על פני השקר המוסרי, בלי לשים לב כיצד האמת הכלכלית נוגסת גם בו".
"למה להיטפל דווקא לזמרי הפופ המזרחי?", שואל מבקר המוזיקה בן שלו ב"גלריה" ב"הארץ", "מדוע לא להפנות את המבט אל שרידי המיינסטרים הלא מזרחי? הדברים שמתרחשים בתקופה האחרונה באגף המצטמק הזה (שאי-אפשר לא להשוות אותו למפלגת העבודה, אם כבר מידרדרים לקונוטציות פוליטיות) עושים יותר נזק לתרבות מאשר השירים הטיפשיים מהאגף המזרחי". משום שלהבדיל מהלהיטים המזרחיים, "שירים מטופשים שיודעים שהם מטופשים", "השירים הריקים והחלולים של המיינסטרים הלא מזרחי לא חושבים שהם מטופשים. הם חושבים שהם שירים יפים, מורכבים, מעודנים, אולי אפילו עמוקים. קחו למשל את האלבום החדש של עילי בוטנר".
האלבום של בוטנר, כותב שלו, נראה איכותי. "אבל אין איכות. יש כאילו איכות. ויש שמרנות בלתי נתפסת. המנגינות של בוטנר מתרפקות בצורה נוטפת דבש על הזמר העברי הישן וכמו מנסות לחזור לאיזו ישראליות תמימה ונקייה שספק אם התקיימה אי-פעם, ובכל מקרה אין לה שום קשר לישראל של היום. [...] אילו לפחות המנגינות היו יפות. הן לא. הן כאילו יפות. בוטנר מנסה בכל כוחו להיות מוני אמריליו, אבל כל האקורדים שבעולם לא יסתירו את העובדה שאין לו את זה. מלחין סביר, ללא שמץ של מקוריות. [...] בוטנר גם כתב את הטקסטים באלבום החדש, והם יותר מיופייפים ויותר חלולים מהמנגינות.
"אבל אם חברת התקליטים מחשיבה את מה שהוא עושה כיפה", כותב שלו, "ומיטב הפסטיבלים מחשיבים את מה שהוא עושה כיפה, והרדיו מחשיב את מה שהוא עושה כיפה – אולי השירים הנדושים האלה יתקבעו יום אחד כהתגלמות היפה, כאנטיתזה של הטיפשי. אם זה יקרה, זה יהיה יום עצוב. זה יהיה ניצחון הכאילו-יפה".
ספרות
"הספר מטלטל", כותב יורם קניוק במוסף "ספרים" של "הארץ" על ספר המתח "אדום החזה" של הנורבגי יו נסבו. "המחבר יו נסבו עושה בספר חשבון נוקב עם בני ארצו, נורבגיה – ארץ קרה, ארוכה, מעוטת אוכלוסין, נוגעת בקוטב הצפוני, שמצאה נפט ומטיפה לכל העולם לבד מלעצמה. אז יו נסבו עושה זאת גם עושה". וגם: "יו נסבו חותר לעומק החביון האיום הזה. נוגע ביסודות הפשיזם העמוקים המבוססים בעם הנורבגי, שאחרי ככלות הכל היה פעם עם חזק ימאי כובש, רוצח".
"דיקטטורה אינה אלא בגידת האנשים בחופש", כותב קניוק.
המוסד הסגור
"נתניהו יכריע: דיסקין, הדס או ידלין", נכתב בכותרת דיווח של שלמה צזנה ב"ישראל היום" על זהותו של ראש המוסד הבא. הכותרת הראשית של "הארץ": "מתגבשת הסכמה להארכת כהונת דגן עד הקיץ הבא".
ידיעת תקשורת אחת
"הצעת חוק 'זכות התגובה בעיתונות הכתובה' אינה משרתת שום אינטרס מלבד המגמה להחליש את חופש העיתונות", כותב השופט בדימוס נסים ממן במדור הדעות של "הארץ". עוזי בנזימן כתב כאן ב"עין השביעית" על ההצעה, של ח"כ ישראל חסון, והדרך שבה היא משתלבת בגישתו הייחודית לחופש הביטוי.