היום הוא היום הראשון מאז חדרה המחאה החברתית בישראל לתודעה התקשורתית, שהכותרות הראשיות בעיתונים כולם מוקדשות לעניין מסוים אחר: הורדת דירוג האשראי של ארצות-הברית על-ידי אחת מחברות הדירוג הבינלאומיות. למעשה, גם זה אינו נכון: "הארץ" מדווח על ההורדה דרך הפריזמה של השפעתה על המחאה.
לא מדובר בהתעלמות, אלא בהתמסדות: לפחות שני עיתונים התחילו לפרסם "יומן מחאה" המונה שלל אירועים הקשורים, באופן הדוק או רופף, לגל אי-הנחת השוטף את ישראל. הכוכב התורן של סיקור המחאה אינו אחד ממוביליה, וגם לא ראש הממשלה נתניהו, שהקים "ועדת הידברות" עם המוחים, אלא שר החוץ אביגדור ליברמן, שקולו כמעט לא נשמע עד עכשיו ביחס למחאה.
ליברמן נצפה אתמול, כמו נוהגים לומר במדורי הרכילות, במסעדת יוקרה בתל-אביב, ולהגנתו אמר כי המסעדה היתה מלאה בצעירים, "לא בטייקונים", וכי מסעדות אחרות שאליהן צילצלו עבורו כדי להזמין מקום היו מלאות כולן. ליברמן לא פירט לאיזו קבוצה הוא משתייך, אולם ברור שהוא לא צעיר. באחד העיתונים נכתב כי חשבון הארוחה שאכל הגיע ל-1,000 שקל. דוברו לא הסכים להתייחס.
שר החוץ אביגדור ליברמן (צילום ארכיון: יואב ארי דודקביץ')
סבלנות
"בשבוע שעבר אמנם פינתה משטרת מדריד את אחרוני המאהלים בעיר, אבל שלושה חודשים לאחר שהחל - גל המחאה העממי בספרד עדיין בכותרות, מכתיב את סדר היום הלאומי", כותבת מאיה מאהלר בכתבה במוסף היומי של "ידיעות אחרונות". "בהתחלה היתה תחושה מדהימה של מהפכה. היום, חודשיים וחצי אחרי, אנחנו כבר כוח שאי-אפשר להתעלם ממנו", אומר לה "מיגל, מי שהיה מהראשונים שתקעו יתד בכיכר במדריד".
מיגל? מאהלר מסבירה כי פעילי המחאה הספרדים אינם מתראיינים בשמם המלא ואין להם מנהיגים. "אנחנו מאוכזבים מהמודל הנוכחי של המערכת ההייררכית ובטח לא נרצה להיות כמותו". "המחאה הישראלית הרבה יותר רצינית וייצוגית מבחינה סוציאלית", היא מצטטת את ג'ואן קויה, היסטוריון ועיתונאי ספרדי ("אל-פאיס"), "פה ההתארגנות היא בעיקר של פעילים אנטי-ממסדיים [...] בישראל, ברור למפגינים שהדרך להוביל את המחאה היא באמצעות הפוליטיקה".
"במאי התחתן הנסיך ויליאם עם קייט מידלטון", מספרת בלנקה, "מראשוני המפגינים". "כלי התקשורת בספרד היו עמוסים בידיעות על החתונה, אבל לנתון הקשה לפיו הגיע מספר המובטלים במדינה לחמישה מיליון הקדישו בקושי כמה שורות. זה קומם אותנו!".
"האם המחאה הגיעה לשיאה ומעכשיו היא תדעך?", שואל המדור "ראש בראש" בפתח המוסף. "כן", עונה חנוך דאום, מקורבו של ראש הממשלה נתניהו, "ההפגנה במוצאי שבת היתה קודם כל תצוגת תכלית מדהימה של התקשורת הישראלית, אשר הוכיחה כי כאשר היא מתגייסת בקול אחד למען המחאה, היא יכולה להוציא מאות אלפים מבתיהם. [...] אבל למארגני המחאה כדאי לזכור כי לתקשורת יש סבלנות מוגבלת". גם לעם, מסתבר, יכולה להיות סבלנות מוגבלת.
דז'ה-וו?
"44 מיליארד שקל נמחקו אתמול משוק ההון הישראלי", מבשרת כותרת מוסף נתוני הבורסה של "דה-מרקר". "הבורסה צנחה ב-7% בהובלת הבנקים וחברות האחזקות", מדייקת כותרת העיתון עצמו. "מפולת", מבשרות בקיצור הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", וגם של "גלובס". "הבורסה צללה", מוסיפה הכותרת הראשית של המוסף הכלכלי "ממון" ("ידיעות"). "60 מיליארד שקל התאדו", מעלה את הסכום כותרת "עסקים", המוסף הכלכלי של "מעריב".
"מתנה מאמריקה", נכתב בבדיחות בכותרת הראשית של "כלכליסט". כותרת המשנה מפרטת: "אפקט הורדת הדירוג של ארצות-הברית היכה אתמול קשות בבורסה בתל-אביב. המדדים המובילים צללו בכ-7%, כאשר מניות חברות האחזקות של הטייקונים איבדו בתוך יום 10% מערכן ואף יותר. הירידה היומית שרשמה הבורסה נראתה לאחרונה רק לפני שלוש שנים, בקריסה של ליהמן ברדרס".
לכתוב "לפני שלוש שנים, בקריסה של ליהמן ברדרס" בעיתון כלכלי זה כמו להזכיר מגפת עגבת בבית-בושת. האם המהלך הטכני של הורדת דירוג האשראי של ארצות-הברית על-ידי חברת הדירוג S&P, בעקבות מהלך טכני של העלאת תקרת החוב של ארצות-הברית, הוא סימן להתפרצותו המחודשת של המשבר הכלכלי העולמי של 2008?
"יכול להיות מאוד שבעוד כמה ימים יתברר שחברת הדירוג המובילה בעולם מילאה בסיפור הזה רק את תפקיד הזנב שהחליט פתאום לכשכש בכלב. אם שתי חברות הדירוג הגדולות הנוספות, מודי'ס ופיץ', לא יורידו גם הן את דירוג האשראי של ארצות-הברית, סביר להניח ששוקי ההון בעולם ישמיעו צפירת הרגעה", כותב אמנון אטד. "אבל באותה מידה של סבירות אפשר להניח גם את התסריט ההפוך".
"ההשלכות המיידיות על הבורסה הישראלית מהפחתת דירוג האשראי האמריקאי הן שוליות", כותב סבר פלוצקר בתמצית טור המתפרסמת על שער "ידיעות אחרונות". "בשוקי ניירות הערך ההיגיון יצא לחופשה ממושכת, ופינה מקום לרגש", הוא נוזף בבורסה היורדת. "זה מאפיין במיוחד את משקיעי החוץ בבורסה שלנו, הנוטים בקלות לאופוריה ולהיסטריה". "עם כל הכבוד למיני-מפולת שרשמה אתמול הבורסה בתל-אביב, המבחן האמיתי הוא מה שיתרחש היום אחר הצהריים בוול-סטריט", כותב יהודה שרוני ב"מעריב".
"למרבה האירוניה, החוב התופח של כלכלת ארה"ב, שבגללו פגעה סוכנות הדירוג בדירוג המושלם, הוא תוצר של חוסר המקצועיות של S&P מלכתחילה", כותבת ב"כלכליסט" תמר טוניק, המרכזת את הבעות האמון של מחזיקות האג"ח של ארה"ב, יפן, בריטניה, צרפת ועוד, בכלכלה האמריקאית.
טור הפרשנות הפותח את מוסף "השוק" של "כלכליסט" נפתח במשפט: "נסיון העבר מלמד שירידות חדות במדדי המניות עשויות להפוך להזדמנויות קנייה מצוינות".
ובממשלה
"אחרי המפולת: דריכות שיא", נכתב בכותרת הסתומה של "ישראל היום". "ראשי המפגינים: המשבר מנוצל לדיכוי המחאה", נכתב בזו של "הארץ". "אסור לתת לפאניקה השוררת בשווקים הפיננסיים להיראות כאילו היא הנושא הבוער", נכתב בתמצית טורה של גלית חמי, עורכת "כלכליסט", על שער העיתון. "הורדת הדירוג בארצות-הברית, בדומה למשבר הדיור בישראל, היא תולדה של ניהול תקציבי כושל, תזכורת מצוינת לכך שתקציב מחייב ניווט נכון של כספים ושימוש בהם למטרות ראויות, גם ארוכות טווח. לכן אסור לאפשר לברוקרים שמעבירים פקודות קנייה ומכירה לדחוק הצדה את הצעירים עם המגפונים שמנהלים מאבק על ניהול ראוי של תקציב, למען כולם".
"ההפגנה בתל-אביב, מוצ"ש. הדרישה אינה הגדלת ההוצאות, אלא שינוי סדרי עדיפויות", נכתב בכיתוב אחד משני התצלומים המרכזיים בכפולת העמודים השנייה של "כלכליסט". נראה בו מפגין אוחז שלט שעליו נכתב: "כשהממשלה נגד העם - העם נגד הממשלה".
"פרופ' טרכטנברג: 'אין לנו ברירה אלא להצליח'", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום". "מונה לראש 'ועדת ההידברות'. מנהיגי המחאה: 'רוצים פתרון, לא ועדה'", נכתב בכותרת המשנה. "שרים על הקמת צוות ההידברות: נתניהו ושטייניץ מנסים למשוך זמן", נכתב בכותרת כתבה של מוטי בסוק וליאור דטל ב"דה-מרקר". "הוועדה התנפחה", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות", "19 שרים במקום 7". "ועדה? חצי ממשלה", נכתב בכותרת הכפולה השנייה.
למעשה מדובר בשתי ועדות: אחת היא למעשה הקבינט החברתי-כלכלי כולו, עם נתניהו, שטייניץ והמוני שרים. צוות זה לא ידבר עם המפגינים, אלא עם ועדה אחרת, בראשותו של פרופ' מנואל טרכטנברג, שכן תדבר עם המפגינים.
"'צדק חברתי' הוא דרך אחרת לומר שצריך לקחת את השוק החופשי הפרוע צעד או שניים לאחור", כותבת חמי. "אלו שמצליחים לרוץ עם השוק החופשי עשויים להתנגד". "ד"ר מיכאל זכים מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב טוען כי ראש הממשלה בנימין נתניהו מנסה לתפוס טרמפ על המחאה של העם ולהלביש עליה עוד הפרטה", נכתב בכותרת המשנה לראיון ב"כלכליסט".
"זיכרון הוא יצירה מחדש", מצטט מוסף "גלריה" את אלכסנדר המון בראיון ל"אינדיפנדנט", "החוכמה היא לומר את האמת על החיים האנושיים בשעה שאתה משקר".
ואצל הטייקונים
התשובה לשאלה אם שלהי 2011 יהיו שחזור של שלהי 2008 תצטרך עוד להתברר, בינתיים נראה כי לפחות מבחינה אחת העיתונות של סוף 2011 מחקה את זו של סוף 2008: תמונותיהם של אילן בן-דב, נוחי דנקנר, יצחק תשובה ועידן עופר מודפסות על שער "דה-מרקר" ולצדן מספרים אדומים ומינוס לצדם: אחוז הירידות שספגו מניות חברות האחזקות שלהם. המספרים כולם גדולים, בין 8 ל-13 מאתמול, בין 32 ל-54 מהשיא.
"המינוף ממכר. מרגע שחוו את הקסם שלו, מעטים האנשים החוזרים להתנהל באופן שמרני. ההיסטוריה לימדה אותנו שלעתים קרובות המינוף מאפס את התוצאות שלך", מצטט איתן אבריאל את המשקיע האהוב על העיתונאים, וורן באפט, בפתח טורו שעל שער "דה-מרקר". "על-פי המסחר בבורסה, נראה שדבריו של באפט נאמרו תוך מחשבה ממוקדת על הטייקונים הישראלים", הוא כותב, למקרה שמישהו לא הבין את הרמז.
ובינתיים, במציאות
"עשינו סיבוב בין בעלי הדירות בארץ כדי לגלות עד כמה המחאה משפיעה עליהם, ובעיקר האם יש סיכוי להוזלה במחירי הדירות", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער המוסף היומי של "מעריב" (שהמעצב שלו מפגין היום אומץ ולא משתמש באחת מתמונות האילוסטרציה השמורות לכתבות נדל"ן מסוג זה). כותרת המשנה מסתיימת במלים: "רמז: הצחקתם אותם".
"המחאה משפיעה עליו, הוא מודה", כותבת שרה ליבוביץ-דר על אחד מבעלי הבתים שאיתם דיברה, ירושלמי, וממשיכה בציטוט: "אבל בית-הכרם זה בית-הכרם, לא משנה כמה מחאות יהיו, הדברים בבית-הכרם לא ישתנו. המחאה היא לא לתושבי בית-הכרם, תנסי את גבעת-זאב".
"במציאות אפשרית של בורסה שוקעת וריבית נמוכה מדי, אפשר להניח מבלי להסתכן יותר מדי שמחירי הדירות לא ממש ייבלמו בתקופה הקרובה", כותב אמנון אטד ב"כלכליסט". "מחיר החשמל מזנק: פחות, אבל עוד כואב", נכתב על שער "ידיעות אחרונות", "התעריף יעלה ב-10% במקום ב-20%".
"תקציב הביטחון: מסלול עוקף קיצוץ", נכתב בכותרת על שער "מעריב". "כך עובדת השיטה של משרד הביטחון", נכתב בכותרת המשנה, לטור של בן כספית, "נעתרים לקיצוץ בתקציב, ואז דורשים את הכסף בחזרה מהכנסת לטובת צרכים מיוחדים".
קהל של הצגות בכורה
במוסף "גלריה" של "הארץ" כותב חגי חיטרון על אלכס רוס, מבקר המוזיקה של "הניו-יורקר", ועל ספרו עב הכרס (שיצא גם בתרגום לעברית) "וכל השאר רעש", הסוקר את המוזיקה של המאה ה-20. "מהו אפוא סיפורה של המוזיקה במאה ה-20?", שואל חיטרון. "בגדול, אפשר למנות בו ארבעה שלבים המציבים מתווה כללי, חלקי, שנוי במחלוקת: המוזיקה של המאה הזו יצאה לדרך ביצירות רומנטיות גדושות ועזות מבע כמו 'ליל זוך' של שנברג, בתחכום רב-המצאות של ריכרד שטראוס ובסימפוניות האדירות של גוסטב מאהלר; ההמשך היה א-טונאליות (שוב שנברג) והקצנתה אל הנסיונות המכונים 'אוונגרדיים' (בולז, שטוקהאוזן ושות'), שהולידו ברובם מוזיקה סתומה שהתנכרה - במוצהר, בגאווה, באוטוריטטיביות - גם לקהל סקרן (ורובה נתפס כך עד היום); ההמשך, בחלקו, הוא מעין ריאקציה: מוזיקה פשוטה לכאורה, מידם של קומפוזיטורים מינימליסטיים; התחנה האחרונה במהלך היא זו השוררת בימינו: רב-גוניות פתוחה.
"מארבעת השלבים האלה, השלב הא-טונאלי-אוונגרדי נתפס כאופייני למאה ה-20, סמל של מודרניות שנשארה חתומה וזרה לרוב הקהל. לפני עשרות שנים שמעתי את המלחין הישראלי יוסף טל, מודרניסט מושבע, מסביר כי התחברות למוזיקה עכשווית קשה דומה לגמרי לרכישת שפה חדשה: כמו שהקהל הרחב לא הבין את בטהובן בזמנו, כך אין מבינים את החדשנים המובהקים, פורצי הדרך, של אמצע המאה ה-20, אך בהדרגה יבינו אותם. תחזיתו של טל לא התממשה".
חיטרון מביא כמה אנקדוטות מהספר, הנה אחת מהן: "ברג נעצב מהצלחתו: תיאודור אדורנו, תיאורטיקן חברתי ומוזיקאי, נכח ב-1925 בהצגה שבה הועלתה לראשונה האופרה 'ווייצק' של ידידו אלבן ברג בבית-האופרה אונטר דן לינדן בברלין, והתקבלה בתשואות רמות. לימים כתב: 'הייתי במחיצתו של ברג עד שעה מאוחרת וניחמתי אותו, פשוטו כמשמעו, על הצלחתו. הוא לא היה מסוגל להבין איך יצירה שהלמה את אמות המידה שלו יכלה לשאת חן בעיני קהל של הצגות בכורה'".