גז
"תנועת אם-תרצו לאוניברסיטת בן-גוריון: פטרו מרצים שמאלנים או שנבריח תורמים", דבר הכותרת הראשית של "הארץ". אור קשתי מדווח כי האוניברסיטה לא הגיבה למכתב האיום, וכי במכתב הוקצבו לפרופ' רבקה כרמי, נשיאת האוניברסיטה, 30 יום להיענות לדרישה, 30 יום שיסתיימו מחר. מאמר המערכת מקבל הפניה מהידיעה הראשית בשער, ולשונה: "לא להיכנע לניסיון לזרוע פחד באוניברסיטאות".
"מי מממן את הקמפיין", שואלת כותרת כתבה המתפרשת על פני כפולת העמודים 4–5 ב"כלכליסט". התשובה, המופיעה גם היא בכותרת, היא ציטוט של רונן שובל, יו"ר תנועת אם-תרצו: "תעשו אחד ועוד אחד". הקמפיין הוא נגד העלאת התמלוגים על מרבצי הגז שהתגלו לחופה של ישראל, בטענה כאילו מדובר בקונספירציה להעדפת הגז המצרי (שבכלל משווק כאן על-ידי חברות ישראליות), והתשובה לאחת ועוד אחת היא שתיים, או ביתר פירוט: מאחורי הקמפיין עומדות החברות שגילו את הגז ("הישראלי"), דלק ונובל-אנרג'י.
"קומץ סטודנטים עם השקפת עולם ימנית רדיקלית, עמותת שמאל ששמה על הכוונת את טייקוני הגז, פרופסור ירושלמי ואשתו, יחצנים בגרוש, לוביסטים, ספינולוגים, משרד פרסום מהמגזר החרדי ותורמים יהודים עלומי שם. כל אלה הם חלק מהקרקס התקשורתי-פוליטי שנוצר בשבוע האחרון סביב סוגיית תמלוגי הגז", כותבת רויטל חובל בפתח הכתבה. התואר "עלומי שם" מלמד כי "אחת ועוד אחת", ולא "שתיים", הוא כל מה שהעיתונות הצליחה בינתיים לספק לנו.
"אף אחד מקונפליקט הגז לא עומד מאחורי זה. זאת האמת. לפחות האמת שאני יודע", אומר לכתבת מאיר גל ממשרד הפרסום גל-אורן, המפיק את הקמפיין. "זו חתיכת סכום. למי יש סכומים כאלה?", שואלת חובל וגל עונה: "שאלה טובה. אני לא עיתונאי חוקר. אני מניח שאם הייתי עיתונאי חוקר, הייתי חוקר את זה".
חופשות ואסונות
"חודש החגים, שבו רק 13 ימי עבודה, פשוט מזמין 'גשרים' – ו-280 אלף ישראלים ינצלו אותם כדי לבלות בחו"ל. היעדים הפופולריים: יוון, אירופה הקלאסית – וגם ניו-זילנד והפיליפינים. אז איפה אתם בחגים?", שואלת כותרת המשנה לראשית על שער "עסקים", והכותרת הראשית של "ישראל היום" משיבה: "איתות לטורקיה: ברית אסטרטגית ישראל–יוון".
"רה"מ בביקור להעמקת שיתוף הפעולה עם אתונה", נכתב בכותרת המשנה. "גורם מדיני: יורחבו קשרי המודיעין והצבא. נתניהו: '400 אלף יהודים נודדים מחפשים מקום לנפוש בו". הדיווח "נתניהו: מצפים 'בקרוב מאוד' למו"מ ישיר עם הפלסטינים" נכתב בכותרת הגג. ב"מעריב" המסר מנוסח בתכליתיות ברצועה צרה בתחתית השער: "ראש הממשלה במסר לטורקים: יש לכם תחליף". לכותרת לא מצורף כיסא נמוך.
"ידיעות אחרונות" ממשיך לקבוע לעצמו סדר יום. אפשר לטעון כי הוא עושה זאת במטרה להחליף סדר יום אחר, שאינו נוח לו, אולם הביזור בכותרות העיתונים אינו תומך בטענה זו, וממילא עדיף לבחור באפשרות החיובית: לעורכים בעיתון הנפוץ במדינה נמאס להתייחס לקוראים כאל קופים והם קודמו לדרגת קופי אדם.
"ישראל צומחת" היא הכותרת הראשית ("חדשות טובות: ברבע השני של השנה הקדימה ישראל בצמיחה את גוש מדינות היורו ואת ארה"ב. 'ניוזוויק' מדרג את המדינות שהכי טוב לחיות בהן: ישראל במקום 22 מתוך 100"). "הצלחה יפה", מחמיא בעציות סבר פלוצקר בכותרת טור פרשנות המודפס על השער. "למרות האוצר, לא בזכותו" היא כותרת טור הפרשנות של גד ליאור ב"ממון".
טור אחר שתמציתו מובאת בשער הוא טורו של אביעד קליינברג, היסטוריון ומהתורמים הקבועים למדור הדעות של "ידיעות אחרונות". "אלי ישי אינו נבל" היא הכותרת, וזו התמצית:
"צריך לומר את האמת: ישראל אינה מנהלת קמפיין נגד ילדי העובדים הזרים. הילדים שבהם מדובר אינם נמצאים פה בגפם. הם לא נקלעו לכאן באיזו טלטלה שהותירה אותם מנותקים ממשפחותיהם. הם חלק ממשפחות מתפקדות הנמצאות כאן על פי רוב ללא היתר. הקמפיין של משרד הפנים אינו מכוון אליהם, אלא להוריהם. זהו סירוב מוצדק לקבל את העיקרון שעצם הבאתו של ילד לעולם בתחומי המדינה אמורה להעניק להורים אישור שהייה 'מחוץ לתור'. קל לראות באלי ישי נבל חסר לב, המצהיר שהטיול הסתיים ועתה שבים הביתה. זה נשמע אכזרי, אבל זה סביר בהחלט".
זו עמדה יוצאת דופן בפובליציסטיקה הישראלית (חוץ מבן-דרור ימיני, אין כותב מאמר מרכזי בעיתונות הישראלית שהעז שלא לקלל את ישי ולגנות את הגירוש) ואפילו בדיווח החדשותי (בעיקר ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" עצמו), ולכן ראויה לציון, אבל לא רק בשל כך. בפתח מאמרו מפרט קליינברג את הבעייתיות שב"שיטת הדלת המסתובבת" ואת החוליים האחרים של מדיניות ההגירה בישראל, ומוסיף: "כל זה אינו הופך את הקמפיין האחרון בעניין ילדי העובדים הזרים לפחות דמגוגי".
ב"מעריב" מקדישים את רוב השער לדיווח על אסון: ילד התחשמל בבריכה ומצבו אנוש. כותרת המשנה לראשית ("אסון בבריכה") נפתחת במלים "זה הסיוט של כל הורה". כותרת הגג מנסה לספק צידוק עיתונאי לדיווח הבומבסטי (גם הכפולה הפותחת מוקדשת לאסון): "המשטרה חושדת: איתי התחשמל בגלל רשלנות". מצד שני, לפחות ב"מעריב" לא בחרו לכותרת ראשית דיווח אחר המודפס, משום מה, על השער, ולפיו "שר התקשורת ואשתו איבדו את הדרכונים. עובדי משרד החוץ שובתים, וסירבו להנפיק לו דרכון חדש. רק במזל אותרו המסמכים, והטיול נמשך". לרגל החדשה המסעירה מודפסת תמונתו של שר התקשורת במעלה השער כשהיא מכסה את קצה הלוגו. סמלי.
מדד הגלידה
כתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס", המתפרסמת היום ב"גלריה", עוסקת במחירי גלידת הפרימיום, בעבודת יד. לא כאן, בארצות-הברית. "מתי גלידה נהפכה לדבר יקר כל-כך?", מצטטת הכתבת ג'וליה מוסקין את תושבת לוס-אנג'לס שביקרה בגלידרייה ועבור "שתי מנות קטנות של גלידה שילמה יותר מ-10 דולר ונשבעה לא לחזור לשם לעולם". "היא לא היחידה שסבורה כי מחירי הגלידה בארצות-הברית גבוהים להחריד", כותבת מוסקין: "בבוסטון ובבברלי-הילס זה לא מפתיע, אבל גם בקולומבוס באוהיו ובארויו-סקו בניו-מקסיקו גביע או כוס קטנה עולים עכשיו יותר מ-4 דולר לפני תוספות של קצפת אורגנית, תותים ללא ריסוס ושבבי שוקולד מריר צרפתי".
מוסקין מדווחת גם על מה שהיא "כנראה הגלידה בגביע היקרה ביותר באמריקה: 5.25 דולר לגביע קטן" ברשת גרום, המייצרת את הגלידה בטורינו, על "מחיר נמוך יחסית של 2.95 דולר לגביע קטן" ברשת אחרת, ושואלת, "האם יש סיבה אמיתית לכך שמחיר קילו גלידה, המורכבת בעיקר מחלב, סוכר וביצים, יהיה גבוה יותר מקילו של סלמון אטלנטי מעושן או אנטריקוט משובח?".
בתרגום לעברית, המחירים "היקרים כל-כך" הם 38 שקל עבור שתי מנות קטנות של גלידה או 15 שקל עבור גביע קטן, והמחיר הנמוך הוא 11 שקל לגביע קטן. טווח המחירים אינו שונה כמעט מהגלידריות בארץ. לא של גלידות איכות בעבודת יד מטורינו, אלא של הרשתות התעשייתיות הגדולות.
כותרת היום בעמ' 6 ב"עסקים": "שכר הדירה מזנק לשיא: דירת 5 חדרים בתל-אביב ב-6,271 שקל". "לחוסר ההתאמה בין תחושת המשבר לנתונים הסטטיסטיים ובין האבטלה והירידה בהכנסות הפרטים לשיפור היציבות של העסקים יכולים להיות מספר הסברים", כותב הדר חורש בטור פרשנות לידיעה על נתוני הצמיחה עמוד קודם ב"עסקים".
"השיפור במצבם של עסקים בעתות מיתון או ביציאה ממיתון הוא תופעה ידועה ומוכרת היטב: המשבר הכלכלי גורם לעסקים רבים להתייעל באמצעות קיצוצי שכר ופיטורים. התוצאה היא ירידה בעלויות, לעתים גם ללא קשר לירידה בהכנסות. [...] תופעה נוספת היא מדיניות מרחיבה של הממשלות, המנסות להיאבק במשבר ללא קיצוצים בהוצאות הסקטור הציבורי".
והוא מסכם: "בעבר היו כלכלנים שהאמינו שצמיחה לאומית 'מחלחלת' באופן אוטומטי לכל שכבות האוכלוסייה. היום נראה שאפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו, שניסה לשווק את התיאוריה לבוחריו, מבין שהיא אינה מבוססת על המציאות. הדרך לחלק את פירות הצמיחה בין שכבות העם היא מדיניות רווחה ערנית. התקציב שאישרה הממשלה לשנתיים הקרובות הוא צעד נמרץ בכיוון ההפוך".
העשירים
"רגולציית היתר שיש בישראל מאלצת חברות כמו אי.די.בי של דנקנר לעשות עסקים בחו"ל", מתלונן יהודה שרוני במדור הדעות של "מעריב". "הכוונה אולי טובה, אבל הצרכן הישראלי מפסיד". שרוני, שרק אתמול חשף ב"עסקים" משא-ומתן לכניסתה של חברת תקשורת צרפתית לאחזקה בחברת הטלפון הישראלית סלקום, כותב אילו יעדי השקעה חלופיים מועדפים על-ידי אנשי עסקים כמו דנקנר, אליעזר פישמן ולב לבייב: מקסיקו, אינדונזיה, רוסיה ורומניה.
שרוני מכנה את המקומות האלה "נידחים", ולא תוהה לרגע מדוע תאגידים מעדיפים לעשות עסקים במקומות "נידחים", איך זה קשור לרגולציה ופיקוח רופפים באותם מקומות, וכיצד אותה "נידחות" (נחשלות, עוני, אוליגרכים, שחיתות שלטונית) קשורה לרפיפות רגולטורית. ובלי קשר, גד פרץ מ"גלובס" כותב כי החברה הצרפתית פרנס-טלקום בוחנת שיתוף פעולה דווקא עם פרטנר (פרנס-טלקום מחזיקה במותג אורנג').
עוד ב"גלובס", שי ניב מסקר מקרוב את האווירה בקומברס, שבה מתרחש גל פיטורים נוסף. "זאת השיטה האמריקאית במיטבה", הוא מצטט עובד בחברה, "הם יושבים שם באמריקה, מנותקים מהמנטליות בארץ ומפטרים במכה. אין שם דבר כזה קיצוץ שכר, הם מעדיפים להוריד ראשים; העובדים הולכים הביתה, והמנהלים שולחים יד לקופה ומחלקים בונוסים".
הילדים
"הצעירים מוגבלים ופחות ממזרים", מתלונן בכותרת בעמוד האחורי של ספורט "הארץ" יורם חריש, ש"מסיים את תפקידו כמנהל-העל של הנבחרות הצעירות, לאחר שהעתודה, הנוער והקאדטים הידרדרו לדרג ב'. 'עשיתי טעויות, אבל יש מערכת שלמה', הוא אומר ומפנה אצבע מאשימה: 'הילדים מפונקים, לא זזים ומגיעים ממחלקות הנוער בלי יסודות של כדורסל'".
"הילדים הם מראה מאוד אכזרית המשקפת את הפגמים שלנו כאמהות", אומרת השחקנית לימור גולדשטיין בראיון מיוחד על הורות ובריאות למוסף הפרסומי "ביו" של "הארץ".
"הצעירים הולכים ומתרחקים מהערבית וזה מדאיג", קובלת המשוררת הלבנונית סוזן טלחוק בכתבה מתורגמת במוסף "המגזין". "העדר שפה משותפת בין תושבי אותה מדינה פירושו אובדן הזהות והמטרה המשותפת".
"עד לאותו אירוע אורן היה תלמיד טוב, הוא התנדב בעמותת על"ם. לכן זה היה שוק עבורנו", מספרת נורית (שם בדוי) לנעם ברקן במוסף "24 שעות". "אורן הוא אחד מבין 240 בני נוער אסירים בכלא אופק", כותבת ברקן. "[...] זה קרה בחופש הגדול. אורן וחבריו ישבו ושתו. 'יותר מדי אלכוהול', הוא אומר. פתאום החבר הטוב, שהיה אצל נורית כמו בן בית, זרק מלה. מהמלה התפתחה מריבה קולנית ומהמריבה מכות. אורן שלף סכין ודקר".
"התביעה מדברת על 14 שנים", אומרת נורית, "אנחנו לא משלים את עצמנו. אורן כל הזמן אומר לי: 'אמא, כל עונש שאקבל לא יכפר על מה שעשיתי'. אין יום שעובר מבלי שאני חושבת על אמו של הילד. אם אראה אותה בבית-המשפט והיא תצעק עלי שגידלתי רוצח, לא יהיה לי מה לומר לה'".
ענייני תקשורת
"מסתמן: ועדת הכלכלה תתמוך בשילוב גורמים פוליטיים בתהליך מינוי מועצת רשות השידור", מדווח לי-אור אברבך ב"גלובס". עוד מאברבך: "מחקר מיוחד של חברת ראיית החשבון הבינלאומית PWC חושף תחזיות על שוק הטלוויזיה בשנים הקרובות. יחד עם העלייה בתשלום על התוכן, יגדל מספר המנויים בטלוויזיה הרב-ערוצית, נתח הפרסום של הטלוויזיה המסחרית עשוי לקטון אם יהיה פרסום בטלוויזיה הרב-ערוצית, וצפויה גם עלייה הדרגתית בנתח הפרסום של המגזינים".
בכותרת משנה לראשית על השער, השתמש עורך מוסף "המגזין" במלה "מיתולוגי" כדי לתאר את כלא הנשים הישראלי נווה-תרצה.