חיילים מנווטים בהר הכרמל, בליל אתמול (צילום: שי לוי)
המאזן ההורמונלי
נדב הימן, לוחם סיירת מטכ"ל שנעלם אתמול, מצא עצמו היום בכותרות הראשיות של שלושת העיתונים הנפוצים בישראל. רק "הארץ" דוחק את הסיפור לגמרי מהשער. "הארץ" הוא גם היחיד שמפרסם את תמונתו הלא מטושטשת של החייל (ב"מעריב" נכתב ליד התצלום המפוקסל: "לבקשת הצנזורה הצבאית פניו טושטשו". ב"ידיעות אחרונות" הימן הוא "נ'" בכמה מהמהדורות. באחרות פניו גלויות ושמו מלא). הסיבה לדחיקה: אנשי "הארץ" שוב סגרו את העיתון לפני המתחרים ולא התבשרו כי החייל חזר לביתו בריא ושלם.
סיפור המעשה: "לדברי חיילים בצוות של הימן, המתגורר במושב כוכב-מיכאל באזור קריית-גת, הוא התלונן לקראת סיום המסע על האימון הצפוי, ושאל מדוע הוא צריך לעבור אותו. כעבור כמה דקות, כשהיו ביער חרובית, בארבע לפנות בוקר, החייל רץ ללא אזהרה אל תוך החושך ונעלם. הוא נשא עליו אם-16 ואפוד קרב", כותב אנשיל פפר ב"הארץ".
"לא התאים לו להיעלם ככה" הוא הציטוט של "חבריו של הימן" בידיעה ב"ידיעות אחרונות". "נ' היה כבר לקראת סיום המסלול המפרך של סיירת מטכ"ל, אבל שנה וחצי אחרי שהתחיל אותו הוא ככל הנראה נשבר בשבוע שנחשב לקשה ביותר במסלול היחידה", כותב יוסי יהושוע, שמצטט קצין האומר: "זו החוויה הכי משמעותית במסלול הלוחמים, והיא כוללת עינויים ממש". "אביו הוא טייס, שעבר גם הוא סדרת שבי", נכתב בכותרת המשנה של אחת הידיעות בכפולת העמודים שמקדיש העיתון לסיפורו של נ'.
"הסיוט של כל לוחם" היא כותרת הגג לידיעה אחרת בכפולה: "לוחמי יחידות העילית של צה"ל מחויבים לעבור את שבוע האימים כדי להמשיך במסלול. המעטים שמוכנים לדבר מספרים על הרעבה, הצלפה והשפלות". "לא כל הלוחמים מתאוששים מזה" היא כותרת טור שהכתיב גדי סוקניק, מנחה חדשות לשעבר ולוחם שייטת בעבר, לכתב "ידיעות" רז שכניק. "אני עברתי את הסדרה הזאת לפני עשרות שנים", הוא אומר, "ומאז יצא לי 'להתמחות' בתחום וגם להעביר את הסדרה בתקופת המילואים שלי לאחרים".
בידיעה של אדוה כהן וירון ששון באותה כפולה נכתב כי נ', כלומר הימן, התגייס בתחילה לשריון ורק אחר-כך עבר גיבוש לסיירת מטכ"ל. בשריון לא מתקיימת סדרת שבי, אף שמספר השבויים השריונרים והחי"רניקים ה"רגילים" היה, ועודנו, גדול הרבה יותר ממספר השבויים מיחידות העילית של צה"ל. גם ב"מעריב" מוקדשת הכפולה הפותחת לסיפור. רובה מוקדש לצילומים, למידע היבש ולטור פרשנות סתמי ומיותר של אמיר בוחבוט.
"סוף טוב לתעלומה בסיירת מטכ"ל", נכתב על שער "ישראל היום". "הוא חיפש הזדמנות לעזוב את היחידה ולא נתנו לו" היא כותרת ידיעה של גדי גולן. בידיעה המרכזית מוזכר כי האימון שממנו ברח הימן היה "סדרת שבי", "סדרה מהקשות שאותן עוברים לוחמי הסיירת", אולם דבר לא מפורט מעבר לכך. טור הפרשנות ניתן לעוזי דיין, לשעבר מפקד הסיירת. דיין לא מזכיר את המלים "סדרת שבי", וכותב כי "לא תמיד הכל הולך כשורה" במסלול ההכשרה בגלל "המאזן ההורמונלי" של בני ה-18, שמביא אותם ל"לקיחת סיכונים". "סוף טוב, הכל טוב", הוא מסכם את טורו. כותרת הידיעה המרכזית ב"ישראל היום": "בסך-הכל – ברח הביתה".
כפיפות לביקורת
"בית-המשפט נגד המשטרה" היא הכותרת נודפת ריח השמחה לאיד של הידיעה המרכזית בעמ' 6 של "ידיעות אחרונות". "בצעד נדיר פירסם בית-המשפט העליון הסבר להחלטתו להחמיר בעונשו של רס"ר שחר מזרחי: 'השוטרים אינם מעל החוק", לשון כותרת המשנה. מזרחי הורשע בהריגת גנב רכב שלטענת מזרחי ניסה לדורסו. בית-המשפט קבע כי לא היתה סכנת דריסה ובכל מקרה על השוטר היה לנסות לירות בגלגלים או ברגליו של הגנב ולא ישירות בראשו. הצדדים עירערו, ובית-המשפט העליון קיבל את ערעור הפרקליטות והכפיל את עונש המאסר של מזרחי. "בית-המשפט טעה", פוסק העיתונאי יועז הנדל בטור פרשנות באותו עמוד.
בעז אוקון, הפרשן המשפטי של "ידיעות", מגביה עצמו בטור בעמ' 7 מעל לקו הביקורתי האוטומטי של "ידיעות" נגד מערכת המשפט וכותב: "החמרת העונש על השוטר על-ידי אחד ההרכבים הבכירים ביותר של בית-המשפט העליון, הכולל את הנשיאה, את הנשיאה הבאה ואת המשנה הבא לנשיאה, היא סימן מעודד וחשוב. אבל פסק הדין נתקל בהתקפות של שוטרים בליווי איום דמגוגי שהביטחון האישי שלנו ייפגע. למעשה כבר מזמן התנערה המשטרה מכפיפות לביקורת, ושוטרים שסרחו זוכים לקידום. המשטרה מעל הכל, ועכשיו גם מעל לבית-המשפט. בחסות הבורות מחבק המפכ"ל את השוטר שירה ואחר-כך שיקר".
"מחאת המפכ"לים" היא הכותרת הכמעט ראשית של "מעריב", המלווה בתצלומיהם של המפכ"לים לשעבר אהרונישקי, קראדי, חפץ וטרנר. "רבי-הניצבים בדימוס מתגייסים למען שחר מזרחי ויוצאים בביקורת חסרת תקדים נגד בית-המשפט העליון: 'השופטים חטאו, אנחנו חרדים מהשלכות ההחלטה הזאת'".
"השר לבטחון פנים: לחון את מזרחי" היא אחת הכותרות על שער "ישראל היום". "המשטרה מעניקה גיבוי מלא לשחר מזרחי", נכתב בכותרת המשנה. מתחת לכותרת מובאת כותרת נוספת: "בית-המשפט העליון: השוטרים – לא מעל החוק". הדילמה של "ישראל היום", בין אהבת שררתה של המשטרה ובין התמיכה המוצהרת במערכת המשפט, באה לידי ביטוי גם בטור הפרשנות של דן מרגלית, הקורא לקיים משפט חוזר למזרחי, הפעם בהרכב של שבעה שופטים, ומוסיף כי "ההסתערות התקשורתית בעלת האופי המתלהם על בית-המשפט כאילו פסק דינו הוא ביזיון היא חיזיון מרתיע ומבהיל".
עוד בכותרות
הכותרת הראשית של "הארץ" היא "נתניהו השיג פשרה: רפורמת הגיור תוקפא לחצי שנה ותנוסח מחדש"; "בתמורה הסכימו הרפורמים והקונסרבטיבים למשוך את העתירות שהגישו לבג"ץ". ב"מעריב" לשון הפניה לקונית על השער היא "נתניהו מציג: כך נקבר חוק הגיור". כותרת המשנה על שער "ישראל היום": "'הושגה פשרה עם הקונסרבטיבים והרפורמים'. ש"ס: הפשרה לא על דעתנו. בישראל-ביתנו סירבו אמש להגיב להודעה".
"הטבעת סביב נסראללה הולכת ומתהדקת", נכתב בכותרת על שער "הארץ". אבי יששכרוף ועמוס הראל כותבים בטור פרשנות: "[...] חקירת ההתנקשות בראש הממשלה לשעבר, רפיק אל-חרירי, וגל המעצרים של מי שמתוארים כחברי רשת ריגול ישראלית מספקים התפתחויות דרמטיות. אתמול דווח על בריחתם של כמה חשודים בריגול לטובת ישראל לגרמניה, בעוד הטבעת של חקירת בית-הדין הבינלאומי בפרשת אל-חרירי מתהדקת סביב מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה.
"[...] אין בהכרח קשר ממשי בין ההתפתחויות האחרונות בלבנון. לשירותי המודיעין הלבנוניים יש אינטרס מובנה לאתר חפרפרות ישראליות במדינה, בלי קשר ללחץ הגובר בקרב בכירי חיזבאללה סביב פרשת אל-חרירי. לנסראללה, לעומת זאת, יש עניין להסיט את הדיון הציבורי בלבנון לעבר החשדות נגד ישראל. בהמשך, מן הסתם, יאשים מזכ"ל חיזבאללה את ישראל גם בכך שהיא עומדת מאחורי קנוניה של האו"ם נגדו".
"חריקות בציר הרשע" היא כותרת הידיעה המרכזית בעמ' 8 של "ידיעות אחרונות"', מאת סמדר פרי. "המשבר בלבנון הוביל לקרע בין איראן לנשיא סוריה בשאר אסד"; "איראן חוששת שאסד ינטוש את חיזבאללה וינסה להשתלט מחדש על לבנון. ואילו ועדת החקירה לרצח חרירי צפויה להאשים את אנשי נסראללה – ולנקות את סוריה".
על הרוצח יחיא פרחאן, "רוצחם של שלושה אנשים ובהם הנערה דנה בנט", נגזר עונש מאסר של 102 שנים. "לא אשב בכלא גם חודש אחד" היא כותרת ידיעה בעניינו ב"מעריב" ("הרוצח הסדרתי מדבר לראשונה מאז שנשלח למאסר עד סוף חייו", ובמלים אחרות: משלשום). אחיקם משה דוד מצטט את פרחאן, שאמר לו בשיחת טלפון: "אני יודע דברים והיד שלי בצוואר שלהם"; "אני יודע פרטים על רצח מנהל סניף הדואר בצפת, שמעון פרג'ון, ועל החייל הנעלם מג'די חלבי".
"ברודט בראש, מאור תנווט" היא הכותרת הראשית של "גלובס", שיצא אמש והיה לכן העיתון הראשון שבישר כי דוד ברודט נבחר ליו"ר בנק לאומי. "מה שהיה הוא שיהיה – גליה מאור הובילה, גליה מאור מובילה, גליה מאור תוביל", טוענת סטלה קורין-ליבר.
מה שבטוח, המדינה נכשלה
"רק 5 דקות מבאר-שבע" היא כותרת הכתבה של קלמן ליבסקינד ב"סופשבוע" של "מעריב". כותרת המשנה מנוסחת כרשימה: "רצח על רקע חילול כבוד המשפחה. הסכמי סולחה הקובעים למי מותר לרצוח ובאילו תנאים. 50 אלף מבנים בלתי חוקיים. תחנות דלק פיראטיות. זיוף מערכות בחירות. חיסולי חשבונות. נקמות דם. הברחות נשק. כך נכשלת המדינה בטיפול בבעיית העבריינות אצל האוכלוסייה הבדואית בנגב".
"הבדואים מפריחים את הנגב עם תחנות כוח סולריות, בתי-אירוח ושירותי קייטרינג. אחרי הכל, הם היו שם קודם", נכתב בעמוד התוכן של המוסף "מרקר ויק" בהפניה לכתבתו של שוקי שדה. "כל-כך הרבה זמן מדברים על הפרחת הנגב. דוד בן-גוריון היה הראשון להציע, שמעון פרס קידם והממשלה הוסיפה רוח גבית. אבל אף אחד לא הביא את הישועה. אז הבדואים, שהתייאשו מלחכות, החליטו לקחת יוזמה".
"צריך להגיד את האמת", מצטט שדה את עטאף אבו-עג'אג' מעמותת אג'יק, "אנחנו אשמים בחלק מהבעיות. הקומץ שמתעסק בגניבות פוגע בי לפני שהוא פוגע ביהודי, בגלל הנזק התדמיתי".
אז מה עם בועת הנדל"ן, ובכלל
כותב הסוציולוג אורי רם באתר "העוקץ", במאמר על "שיח ריכוזיות ההון": "אנחנו חיים בחברה שכבר למעלה מ-25 שנים מעבירה בשיטתיות הון ציבורי לבעלויות פרטיות. נשאלת השאלה איך קוראים לתהליך הזה, איך מדברים עליו, מי מדבר עליו ומה אומרים עליו, ואיזה שינויים חלים בו. ובכן, ראשית, המינוח הניתן לתופעה הוא הפרטה: מושג שנגזר מהשורש 'פרט' ויוצר את הרושם שמדובר בפרטים, בכל הפרטים, בי, בך, בו, בה... כלומר מדובר בדמוקרטיזציה של ההון; אבל למעשה מדובר בהפך מכך – מדובר בהעברת הון מהציבור לתאגידים עסקיים. רק שאין לנו במילון את המלה המתאימה לדבר על – נקרא לזה – 'התאגדה'".
המאמר של רם מוקדש לניתוח "תפנית חשובה בשיח החברתי-כלכלי בישראל": "לאחרונה נרתמו מספר גופים ודוברים ממסדיים למערכה כנגד 'ריכוזיות ההון'. בנק ישראל מספק נתונים חשובים בנושא, המוסף הכלכלי של 'הארץ', 'דה-מרקר', נוקט עמדה מיליטנטית כנגד הריכוזיות, ואפילו בנימין נתניהו הודיע על הירתמותו למערכה". לפי רם, התפנית הזו מוגבלת משום שהיא מתרחשת בזירה הלא מתאימה ובטרמינולוגיה הלא מתאימה.
כך למשל לגבי שיח הריכוזיות: "הבעיה מוגדרת כאמור כ'ריכוזיות ההון'. וכך, מבחינה תחבירית הבעיה היא בעצם ה'ריכוזיות' ולא ה'הון'. עכשיו תארו לעצמכם תחביר אחר. בואו נניח שהיינו מגדירים את הבעיה כ"הוניות הריכוז" [...] מבחינה תחבירית היינו מצביעים על בעיה אחרת [...] 'ההוניות' של הריכוז לעומת ה'ציבוריות' של הריכוז. [...] אבחון שונה של הבעיה משמעו גם מרשם שונה של פתרון. אם הבעיה מוגדרת כריכוזיות ההון – מסתמא וכמובן מאליו הפתרון הוא ביזוריות של ההון. ואכן כך מתעצבת מפת השיח החדש. הקמפיין החדש של בנק ישראל, 'דה-מרקר' ובנימין נתניהו עוסק בשאלה כיצד לבזר במעט את ההון הפרטי (והשניים הראשונים באמת מתכוונים לכך); לא בשאלה כיצד לשמר – או אפילו לטפח – את ההון הציבורי".
אין בישראל, ככל הנראה, בועת נדל"ן – כלומר עליית מחירים שנשענת על ספקולציות ומועדת לפורענות של ירידות חדות – קובע גיא רולניק במדורו הקבוע במוסף "מרקר ויק". זאת משום ששני האלמנטים של בועה, לדבריו, מינוף גבוה מאוד ויכולת של המלווים להעביר את הסיכון הלאה, אינם קיימים אצלנו.
אלא ששני האלמנטים הללו מאפיינים את פורענות הסאב-פריים האמריקאית שהפכה לפני שנתיים למשבר עולמי. יש די פורענויות אחרות גם בלי לחפש כאן סימנים לכשל כה קולוסלי. או כלשון הכותרת של רולניק, "אין בועה, אז מה?". "אחרי שהורדנו מהשולחן את האפשרות למפולת נדל"ן בסגנון אמריקאי – נשארנו עם מחירי הנדל"ן הגבוהים – ועם מאות אלפים [...] שמתקשים לעמוד בתשלומי שכר הדירה או המשכנתה כתוצאה מהעלייה החדה במחירי הדירות באזורים הסמוכים למרכזי התעסוקה".
או במלים אחרות: "הקושי הגובר והולך של ציבור רחב לעמוד בעלויות הדיור, כתוצאה מגידול מהיר בעלויות המחיר, מול גידול מתון בתוצר ובשכר". את המשפט המתון והטעון הזה אפשר למתוח לעוד תחומים כלכליים מחוץ לדיור, ובכך לגעת בנושא שהוא, כפי שנכתב בטור, "רחב הרבה יותר מבועת נדל"ן". במלים אחרות: התרוששותם של אזרחי ישראל.
רולניק טוען הפעם כי הסיבה לכך היא "חממות" – "חלקים גדולים מהמשק המוגנים מכל שינוי, התייעלות, רפורמה או אפילו חשיפה וביקורת" – כמו מערכת הביטחון, חברת החשמל, הקרטלים והמונופולים, כל מי ש"דה-מרקר" מוביל נגדו קו לעומתי בעוצמה זו או אחרת.
"שיח ההפרטה הישן, כמו גם שיח ריכוזיות ההון החדש, ממסגר את הנושאים הללו כנושאים כלכליים. אך למעשה אלה סוגיות חברתיות ולכן הדיסציפלינה המתאימה לדיון בהן היא דווקא הסוציולוגיה ולא הכלכלה", טוען רם. "עצם העובדה שהשאלות הללו נידונות במוסדות כלכליים – כגון בנק ישראל, או בעיתונים כלכליים כמו 'דה-מרקר' – יוצרת הגבלה מסוימת של השיח. לא במובן זה שחופש הדיבור נגזל ממישהו – אלא במובן זה שסמכות הדיבור המקצועי ניתנת למישהו – למומחים כלכליים. לכן גם הפתרונות המוצעים הם כלכלניים – צעדים ותקנות מתונים של פיקוח או הגבלה וכיוצא בזה. אבל בכך השיח נשמר היטב בתוך הקופסה הכלכלנית.
"[...] אכן הריכוזיות הגוברת של ההון היא בגדר איום על הדמוקרטיה; אך איום זה מבוסס על הביזוריות הגוברת של העבודה המאורגנת. אלא שלנושא אחרון זה לא התגייסו בנק ישראל, 'דה-מרקר' ונתניהו. אבל זה הסיפור האמיתי, הבלתי מסופר והבלתי נידון – חוץ מאשר בכמה חיבורים סוציולוגיים, שמחכים שה'דה-מרקר' יגאל אותם מן האבק הנערם עליהם".
אלון הדר מראיין ב"סופשבוע" של "מעריב" את ולדימיר בוקובסקי בביתו באנגליה, לקראת עליית המחזה "מי דואג לילד" בתיאטרון חיפה, המבוסס על חוויותיו של בוקובסקי בבית-חולים לחולי נפש. בוקובסקי הובל לשם בעל כורחו, והיה למי ש"חשף את אחד הפשעים הגדולים של המשטר הסובייטי: אשפוז כפוי של אזרחים בבתי-חולים פסיכיאטריים" משום שהתנגדו למשטר הקומוניסטי.
בסוף הראיון מספר בוקובסקי על נתניהו: "חבר ותיק שלי. הכרתי אותו ב-79' בוועידה בינלאומית על טרוריזם [...] כבר בשנות השבעים הוא סיפר לי על הרעיונות שלו לגבי ההפרטה. בבחירות 96' חברים שלי עזרו לו, אירגנו את הקהילה הרוסית [...] ב-2000 פגשתי אותו שוב ואמרתי לו: היתה לך הזדמנות אבל לא עשית כלום. הוא התנצל ואמר, 'היו לי בעיות פוליטיות'. זה שטויות! לפוליטיקאי צריכה להיות אג'נדה מהיום הראשון, לא שאחרים יקבעו לו מהי. נתניהו אמר לי: בפעם הבאה יהיה יותר טוב. אמרתי לו, בפוליטיקה אין עוד פעם. מתברר שהוא צדק. אבל זה יכול לקרות רק בישראל".
אחת הכתבות במוסף "כלכליסט" היא של אורי פסובסקי, המראיין את טום אדמס, מנהל בחברת ביטוח ענקית שפשטה את הרגל בתחילת משבר הסאב-פריים. כיום הוא "עד מומחה בשלל התביעות המשפטיות שמציפות את עולם ההשקעות האמריקאי, מייעץ לוועדת החקירה הממלכתית למשבר, ויחד עם איב סמית, הבלוגרית הפיננסית המשפיעה בעולם, עורך תחקירי עומק על הפעלולנות של וול-סטריט".
"גם אם המשבר מזוהה עם המשכנתות", כותב פסובסקי, "אדמס מרגיש שעולם ה-CDO מלוכלך בהרבה", ומצטט את אדמס: "שוק ה-CDO היה הרבה יותר פרוע, האנשים שפעלו בו רצו לעשות כסף מהיר. בשוק הזה אי-אפשר היה להימנע מלעשות עסקים עם אנשים רעים, כי כולם היו רעים. אלה אנשים שהיו להם נטיות סוציופתיות. הם חשבו שהיתה להם שיטה טובה לעשות כסף, ולא היה אכפת להם מהתוצאות. זה היה כסף של אנשים אחרים וזה היה רק עסקים [...] מדהים שכל-כך הרבה אנשים שהיו מעורבים בבניית הדברים האלה עדיין מועסקים, רק בבנקים אחרים, בקרנות גידור אחרות".
חגיגות יום העצמאות
"משהו לא טוב מתרחש בים מאז שנפתחה עונת הרחצה, והפעם אי-אפשר להאשים את המדוזות", כותב אביב לביא ב"סופשבוע". "בשלושת החודשים הראשונים לעונה תועדו כבר 14 מקרים של סגירת חופים עקב זיהום חיידקי (ובמצטבר: 31 ימי רחצה); לשם השוואה, בתקופה המקבילה אשתקד היו רק שני מקרים כאלה, שהסתיימו לאחר יום אחד. הנתונים מאכזבים, משום שהם באים דווקא לאחר כמה שנים שבהן נרשם שיפור דרמטי ועקבי במצב המים בחופים וצניחה משמעותית במספר אירועי הסגירה".
לביא מסביר שחוף נסגר כשמשרד הבריאות מגלה במים ריכוז גבוה של חיידקים, שמקורם בתקלות בצנרת הביוב העירונית. "אני מעריך שזה רצף של ביש מזל", אומר לו רני עמיר, ראש אגף ים וחופים במשרד להגנת הסביבה, אולם מפנה אצבע מאשימה אל עיריית חיפה, שיאנית הזיהום הימי. "כנראה שלא דאגנו שמספיק ראשי ערים יעמדו לדין בגלל הזנחת תשתיות", אומר עזר פישלר, מנכ"ל הארגון צלול, "כל משפחה בישראל משלמת 500-600 שקל בשנה אגרת ביוב [...] יש לי הרגשה שחלק גדול מהכסף הולך לזיקוקים ולחגיגות ביום העצמאות".
המכונה הלא מושלמת
"מחוברות, ממוכנות, אינטליגנטיות" היא כותרת הכתבה של גיא גרימלנד במוסף "מרקר ויק". "מהפכת הערים החכמות, שניצניה נראים בהודו, בסינגפור ובדרום אמריקה – מזדחלת לכיווננו", מובטח בכותרת המשנה. "בקרוב תזהה מערכת מתוחכמת ומרושתת מגפת שפעת קרבה, תשלוט בתחבורה ובביוב – וכן, גם בפושעים. וזה לא חייב להיות יקר".
"מכונת הרפואה המושלמת" היא כותרת הכתבה של אסף גלעד במוסף "כלכליסט". "'פרויקט ארכימדס' היא תוכנה רבת עוצמה שמקבלת החלטות רפואיות על סמך ניתוח מדעי וחישובים פיננסיים", נכתב בכותרת המשנה. "היא מאיימת להחליף את הרופאים האנושיים בנוסחאות סטטיסטיות קרות שיקבעו איזה טיפול יקבל כל אדם".
"מעבר לכך", מסיים אורן פרנק את טורו ב"מרקר ויק" המוקדש לטכנולוגיה של ויזאוליזציה של מידע, "אני מאמין שדווקא כמויות הידע האינסופיות וכלים משוכללים, כגון ה-Data Visualization ואחרים, רק יגבירו את הצורך בתכונה אנושית אנלוגית ותיקה ומקסימה, הלא היא האינטואיציה – היכולת הלא מוסברת והבלתי מפוענחת הזו לחתוך דרך ידע אמפירי והררי נתונים, ולהחיל עליהם יכולת התבוננות ואבחנה שמייצרות ידיעה שכאילו אי-אפשר להסיק ישירות מהנתונים. האינטואיציה היא המתנה האמיתית – שכולנו, בני הדור שטעם מעץ הדאטה, זקוקים לה יותר מכל".
רמה של רכילות
אסף גלעד ורחל בית-אריה חתומים על כתבת השער של מוסף "כלכליסט": ראיון עם עודד קובו, איש עסקים שהיה שותף ב"מיזם אינטרנט עצום בסין" שהתרסק. אביו, בבו (אליעזר) קובו, הוא איש עסקים ממוצא ישראלי ("סוחר הג'ינסים שנהפך לטייקון לונדוני") ש"התעשר בהונג-קונג [...] הורשע בישראל באונס [...] בתום המאסר שב לעסקי האופנה [...] כיום מבעלי ארקיע ורשת מלונות אורכידיאה", וש"עסקת חייו" היתה רכישת שטח הנדל"ן קמדן-מרקט בלונדון.
"הוא חי בין שלושה מקומות", נכתב על עודד קובו בפתח הראיון, "דירה במרכז לונדון, דירה בשכונת טרייבקה בניו-יורק, ובית ביישוב ארסוף. בראיון הוא משתדל לדבר עברית, אך נתקע מפעם לפעם ועובר לאנגלית. מיילים והודעות SMS הוא כותב רק באנגלית. הוא מושקע בנדל"ן באנגליה, באמנות בניו-יורק, באינטרנט בסין. הוא חבר כבוד בחוגים הסלוניים האירופיים והאמריקאיים הגבוהים ביותר. הוא משתדל לאמץ תדמית רצינית של איש עסקים בינלאומי, מתראיין לאתרים של בלומברג ו-CNBC ומסרב בשיחה איתי 'לרדת לרמה של רכילות' כשאני שואל על מירי בוהדנה, בת זוגו של אביו ואמו של אחיו למחצה".
"לפני כמה ימים הגיעה לליאורה השמועה שבבו קובו ביקש מבנו, עודד, זה ש'דה-מרקר' דיווח על הסתבכויותיו העסקיות בסין, לשקם את יחסיו עם זוגתו מירי בוהדנה", נכתב באייטם הפותח במדור הרכילות "ליאורה" ב"סופשבוע". "ליאורה פנתה לקובו האב, הציגה את עצמה כראוי, רק כדי להיענות במלל הבא: 'לכי תזדייני יא חתיכת זבל אחושרמוטה'. אולי למירי הוא מדבר יותר יפה".
ענייני תקשורת
שתי הפניות היום על שער "ישראל היום" למוספי סוף-השבוע: "ליאונרדו דיקפריו, הגבר החלומי של הקולנוע, בראיון על גניבת חלומות", ו"אביגדור ליברמן, 'תנו את אריאל – קבלו את המשולש'. שר החוץ מציג תוכנית מדינית חדשה למדינה יהודית". ראיון עם דיקפריו הוא מעשה עיתונאי מעט יותר מעודכן מראיון עם ברוס ויליס: הוא היה ראוי לשער לפני עשור, לא לפני שניים. במוספי הבידור המתחרים, ראיונות קידום מכירות הוליוודיים כאלה, המיוצרים על סרט נע, נדחקים בצדק לספסל האחורי של העמודים הפנימיים. על התוכנית של ליברמן נדמה שקראנו בעיתון המתחרה לפני שבוע, אבל אולי ליברמן יצא עם שתי תוכניות מדיניות השבוע.
"ומדור תגובות סוער ונרחב במיוחד בעקבות כתבת השער של השבוע שעבר", לשון אחת ההפניות על שער מוסף "הארץ". "לתשומת לבך, כבוד השופט, כך נראה יקירנו שנרצח על-ידי הנאשם", לשון אחת הכותרות על שער "הארץ". אין קשר בין שתי ההפניות, מלבד הניסוח שלהן, המעיד כי ההתמודדות הפנימית על דמותו של העיתון עדיין רוחשת.
את הטור של מתי גולן ב"גלובס" מלווה איור של דן מרגלית כעכביש.
"בשורה התחתונה, אסור לשכוח מהו באמת 'מעריב'. בדיוק כמו 'ידיעות אחרונות' או 'הארץ', העיתון הוא האנשים שכותבים בו. אין ספק שרק הבנה נכונה של המציאות הטכנולוגית יכולה להושיע גופי מדיה. אי-הפנמה זו היא שגרמה ל'מעריב' במהלך השנים לקצץ שוב ושוב בתנאי העבודה של אנשיה, לערוך גלי פיטורים אכזריים ולהאציל יותר ויותר סמכויות על פחות ופחות אנשים", כותב ב"גלובס" לי-אור אברבך, עד לא מזמן איש "מעריב", על תוכניותיו של הבעלים החדש של "מעריב", זכי רכיב, למהפכת דיגיטיזציה בעיתון.
"העיתונאים של 'מעריב' כיום", ממשיך אברבך, "נושאים פי כמה יותר כובעים מאלה של אבותיהם המקצועיים, ובמקום דדליין אחד ביום, אותה טכנולוגיה מלכותית כופה עליהם דדליין מדי דקה. שכרם לא גדל, אלא רק נסוג. העובדים הללו הם שהעניקו לרכיב את האמונה שאפשר לעשות משהו עם 'מעריב'. ככל שהצהרותיו מהוות בשורה לשוק העיתונות הישראלית, הן גם מעלות דאגה בלב אנשי 'מעריב' שמבינים שהאדמה תחת רגלם עדיין לא יציבה. הדרך של רכיב להגשמת חזונו מעוררת ההערכה. הוא מבקש להוות את המודל אליו יישא עיניים עולם העיתונות כולו, כזה שמגלם את הפתרון להצלתו. אל לו לשכוח דבר אחד בדרכו - להסדיר אחת ולתמיד את תנאי עבודתו של העיתונאי בעידן הנוכחי, שגובה ממנו מחיר יקר. אחרת, כל השקעתו המפוארת תרד לטמיון".