(צילום: Crethi Plethi, רשיון cc)
מהפכה
"דיווחים על טבח מפגינים בלוב", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ"; "לוב, המרד מתפשט", נכתב בזו של "ישראל היום"; "מאבד שליטה", נכתב בזו של "מעריב". רק "ידיעות אחרונות" דוחק את המאורעות באפריקה לרצועה צרה במעלה השער, תחת הכותרת "לוב: מלחמת אזרחים". הכותרת הראשית היא "משרתים ומפוטרים" ("זינוק במספר המג"דים והמ"פים במילואים שפוטרו מעבודתם בגלל השירות התובעני").
"על-פי עדויות", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "הארץ", "נהרגו לפחות 220, חלקם מירי ממסוקים. עימותים אלימים גם באיראן, מרוקו ובחריין". אבי יששכרוף מדווח על דיווח של ה-BBC על אודות "ירי ללא הבחנה של כוחות הביטחון הלוביים" ועל "טבח מתוכנן", אולם פותח את הידיעה, באופן תמוה, במלים "חילופי אש". לפחות שני הרוגים בהפגנת רבבות באיראן, נכתב עוד בדיווח, המסתיים בקצה אסיה: "גם שלטונות סין עצרו בימים האחרונים עשרות ממתנגדי המשטר. יותר ממאה פעילים נאסרו, נשלחו למעצר בית או פשוט נעלמו".
"מסלול המחאה: מטוניסיה ועד סין", נכתב בכותרת במעלה שער "דה-מרקר". "רעידת האדמה הכלכלית והפוליטית מתפשטת", נכתב בכותרת המשנה, "קמפיין מחאה באינטרנט בסין הוביל להשתקה חלקית של הרשת במדינה. חוסר היציבות במזרח התיכון נמשך: הבורסות בדובאי, קטאר וירדן נופלות". הכפולה הפותחת של העיתון היא "מפת ההתקוממות" על-פי ה"אקונומיסט" וה"גרדיאן", ובה מציינים את המדינות הערביות שבהן מתקיימות פעולות מחאה נגד השלטון: איראן, בחריין, תימן, סעודיה, סוריה, ירדן, לוב, מצרים, טוניסיה, מרוקו ואלג'יריה.
אמרנו לכם
"הסיפור הלובי לא דומה לסיפור המצרי או התימני", נכתב בתמצית מאמר של פרופ' יהודית רונן, המודפסת על שער "ישראל היום", "ועם זאת, הוכח כמה קשה למדינה להישאר אי בודד בים הסוער שמסביב". דומה או לא דומה, קשה או לא קשה, אי-אפשר שלא להעריך את הפרשנים, באקדמיה ובעיתונות, שעדיין מנסים לפרש את תמונת העולם שהשתנתה בן רגע מול עיניהם הנדהמות.
יצחק לאור, בטור מבולבל במדור הדעות של "הארץ", מלגלג (וכי מתי אינו מלגלג?) על המזרחנים והפרשנים הסבורים כי יש "מזרח תיכון" שניתן להתייחס אליו כאל מקשה אחת, ומניח כי המאורעות האחרונים מוכיחים כי לא כך, אלא "כל ארץ וארץ בנפרד". באותו מדור כותב פרופ' אלי פודה, תחת הכותרת "יש עולם ערבי":
"במשך שנים רבות חזרו הפרשנים על האמירה כי אין עוד עולם ערבי; מה שנתפס כעולם מאוחד עם אידיאולוגיה פן-ערבית, תחת מנהיגותו הכריזמטית של עבד אל-נאצר, נעלם עם מותו של המנהיג המצרי ב-1970. במקום זאת רואים מדינות ערב שונות, שכל אחת מתאפיינת באוכלוסייה ודפוסי התנהגות משלה. כתוצאה מכך התפתחו מדינות לאום טריטוריאליות בעלות זהות נפרדת. הליגה-הערבית המאובנת, כך ממשיך הטיעון, היא הביטוי לפשיטת הרגל של העולם הערבי. ואולם, המהפכות בטוניסיה ובמצרים, וההפגנות הסוערות בבירות אחרות של מדינות ערביות (שעלולות אף הן להוביל למהפכות נוספות), מוכיחות, אם נדרשה הוכחה, כי העולם הערבי מעולם לא נעלם.
"[...] מה החשיבות של האבחנה כי 'יש עולם ערבי'? ראשית, אל נתפלא על תופעת הזליגה. [...] שנית, [...] תחושת הזהות של מדינות המערכת מתחזקת בעקבות מעורבות בוטה של מדינה שנמצאת מחוץ למערכת ומאיימת עליה. ולבסוף, במקרים מסוימים מערכת זו מצליחה גם ליצור קונסנזוס כלל-ערבי רחב".
"אין מדובר באירוע חד-פעמי שהתמוסס – אפשרות שהעלה כאן אלוף בן", כותבת על המהפכה במצרים עמירה הס, שליחת "הארץ" לקהיר, בטור במדור הדעות (שאגב, נערך בידי בן). הס ממשיכה לחבוט בבן, בפרשנים האחרים ובגורמי המודיעין, שפיספסו את המהפכה המצרית. לפי הס, הפספוס טמון בכך שמי שאינו "שמאלני" (המרכאות במקור) ניזון מהשלטון ולא מההמון, שחוסר העניין בו "יוצר נקודות עיוורות". הס אינה מתייחסת לכך שב-50 השנים האחרונות אותם עיוורים צדקו מדי יום, ואילו ה"שמאלנים" צדקו רק פעם אחת, או לשאלה אם כדאי להיות טועים 50 שנה רק כדי להגיד פעם אחת "אמרנו לכם". שאלת השאלות היא, כמובן, מי יהיה הצודק במשך כל יום ב-50 השנים הבאות.
מה שביקשנו
"העולם תקוע והאנשים בו תקועים – זהו המסר הבולט ביותר שעלה מתוך הסרטים שנכללו בתחרות הבינלאומית שהתקיימה בפסטיבל הקולנוע ה-61 של ברלין, שננעל אמש", כותב אורי קליין במוסף "גלריה" של "הארץ", בפתח סקירה על סרטים "שכמעט לא קורה בהם דבר" ומתארים פרידות, נטישות, משברים לאומיים ושיתוק קיומי. בסופה של הסקירה מתאר קליין את המותחן "Unknown", בכיכובו של ליאם ניסן, שהוקרן מחוץ לתחרות "ולא היה נכלל בה אלמלי צולם כולו בברלין".
"בניגוד לרבים מהסרטים שהוקרנו בתחרות [...] הסרט, שביים חאום קולט-סרה, גדוש באקשן מתחילתו ועד סופו, והעובדה שעלילתו מופרכת כמעט לחלוטין רק מוסיפה להנאה. [...] יש בסרט מרדפי מכוניות למכביר וגם פיצוץ שמתרחש בקומה העליונה של אחד מבתי-המלון היוקרתיים בברלין. הקהל שנכח בהקרנה לעיתונאים של הסרט צחק ברגעים המופרכים ביותר ומחא כף כשהרשעים קיבלו את גמולם. במלים אחרות, זהו סרט טוב בסוגו ולפעמים, בעיקר בסופו של פסטיבל קולנוע, זה כל מה שמבקשים".
מירוץ השחיתות
"תן לנו 200 אלף שקל ונסדר לך את העניינים במס הכנסה", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "כך פעלה לפי החשד השיטה של מנהל מחלקת המודיעין הארצית ברשות המסים, דוד ואנונו", נכתב בכותרת המשנה המפנה לכתבה של שני מזרחי. "יוחאי יעיש, אמרגנו של הזמר קובי פרץ, חשף במשטרה: בפגישה בבית-קפה סיפר לו יואל מוגמי, יועץ של מנכ"ל מפלגת קדימה, כי יש נגדו תיק ברשות. מוגמי הציע ליעיש לסדר את התיק תמורת תשלום של 200 אלף שקל. לאחר מכן נדרשו מיעיש עוד 100 אלף שקל. בתמורה לעדותו, יעיש קיבל הבטחה שלא יואשם בשוחד".
"התחרות בין המפלגות על המקום הראשון בשחיתות הממסדית צמודה, ברגע זה קדימה מובילה בגדול", כותב שלום ירושלמי במדור הדעות ב"מעריב". "היא שולחת לחזית את אהוד אולמרט, אברהם הירשזון, חיים רמון, צחי הנגבי, עמרי שרון, גלעד שרון, שחורי ומוגמי". אבל "הליכוד עוד לא אמר את המלה האחרונה", כותב ירושלמי, שמפרגן לגידי וייץ:
"מי שקרא את הפרוטוקולים של הוועדה לבחינת קשרי הון-שלטון שפורסמו ביום שישי ב'הארץ' לא התקשה למצוא הבדלים בין ישראל לבין מצרים של חוסני מובארכ ואלג'יריה של בן עלי. בשלוש המדינות קיימת כנראה מערכת משומנת של תן וקח. במצרים ובטוניסיה מתחילים לפחות לעשות תיקון". צמיחה חופשית
הכותרת הראשית של "גלובס", מי שתיפקד על תקן מחרב המסיבות גם כשפורסמו לפני כמה ימים נתוני הצמיחה המפתיעים לטובה של ישראל, היא "הבלוף של נתוני הצמיחה": "נתון הצמיחה לרבע האחרון של 2010, המצביע לכאורה על 'דהירה' של המשק בקצב שנתי של 7.8%, הוא נתון חסר משמעות כלכלית, לא מייצג, מסנוור ועלול להביא להסקת מסקנות הפוכות מהמתבקש", כותב ד"ר יעקב שיינין במאמר הראשי.
"ניתוח של שיעורי הצמיחה של ישראל במבט ארוך טווח, שהוא הרלבנטי, מראה דווקא כי העשור הראשון של המאה ה-21 היה עשור גרוע מאוד לכלכלת ישראל, למרות השמחה הגדולה. אנו נוהגים לכנות את שנות השמונים של המאה הקודמת 'העשור האבוד', אולם נראה כי העשור האחרון היה אף גרוע ממנו". כדי להבין למה (או למה לא), כדאי לקרוא את המאמר במלואו.
"הציבור משלה את עצמו שהעתיד ורוד", נכתב בכותרת הראשית של מוסף "עסקים" של "מעריב". "מחקר חדש מגלה: 99% מהציבור סבורים שהאחריות לרמת החיים שלהם בגיל הפרישה מוטלת על הממשלה. המשמעות: החלטות קריטיות לגבי הפנסיה מתקבלות באדישות, שרירותיות, חוסר הבנה ובלבול".
תנו גז
הכותרת הראשית של "כלכליסט" היא "תמר מנסה לגלגל את ששינסקי על הציבור", ציטוט של מנכ"ל החברה-לישראל, ניר גלעד, ש"פותח חזית מול תגלית הגז של תשובה". "גלעד טוען כי השותפים בקידוח תמר חזרו בהם מההסכמות והם נמנעים מלחתום על חוזים, בניסיון להעלות את מחיר הגז", נכתב בכותרת המשנה, "ואף שהגז ממצרים לא זורם למפעלי החברה-לישראל, גלעד לא מהסס לאיים: 'זה הזמן של תמר לסכם עם הלקוחות כי בלי סיכום, נמצא אלטרנטיבות. שיזכרו שמאגר בלי לקוחות שוויו אפס".
"דלק ביקשה לעכב את ההצבעה – אך השרים אישרו את חוק ששינסקי", נכתב בכותרת ידיעה ב"דה-מרקר". "מערכת המיסוי החדשה תובא השבוע לכנסת, לאחר שסוכלו נסיונות דלק-אנרגיה ושרי ישראל-ביתנו לדחות את ההצבעה. במשרד האוצר מעוניינים לאשר את החוק עד סיום המושב הנוכחי של הכנסת, בסוף אפריל". ב"עסקים" מצטטים "גורם בענף הגז" שאומר: "בכנסת הדברים עובדים אחרת – החוק הסופי יהיה שונה מהצעת החוק שהוגשה".
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על משתמטים
"האם למנוע מאמנים משתמטים לקיים הופעות במימון ציבורי?", שואלת כותרת העמוד הפותח של מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות": איתן הבר "בעד, נחמה דואק "נגד". אבל מי הוא, בעצם, ומה הוא, משתמט? הוא אינו מי ששירת בצה"ל, והוא אינו עריק, כלומר מי שנמלט מהצבא והמשטרה הצבאית אמורה ללכוד. משתמט, אם כן, הוא מי שצה"ל שיחרר אותו משירות בשל עילה, כלשהי, הקבועה בחוק. כלומר, משתמט הוא מי שצה"ל הפך אותו לכזה. ובמילים אחרות: יש לאסור על מימון ציבורי לצה"ל.
"אני מבחין בין אמנים שלא שירתו בצה"ל בגלל סיבות מוצדקות, רפואיות ואחרות, לבין מי שהשתמטו מן השירות בתואנות לא נכונות, שקרים והולכת שולל", כותב הבר. אבל הרי מי ששיקר לרשויות הצבא דינו להיעצר ולהישפט, לא בעיתון אלא בבית דין. בקיצור, עד שלא יסבירו לנו בדיוק מי הוא משתמט, או שימצאו עיתונאי בלש שיודע מי שיקר כדי להשיג פטור, כל דיון בסוגיה הזו הוא התחמקות, שלא לומר השתמטות, מן האמת.
השעה ה-25
"זועבי הליכודניק", לשון כותרת ההפניה על שער "ידיעות אחרונות". "הבן-דוד של ח"כ חנין זועבי התפקד למפלגה. צביקה ברוט ויובל קרני במדור הפוליטי החדש ב'24 שעות'". הקוריוז עצמו לא באמת מעניין, אבל בזכותו הידיעה המרכזית במדור מוקדשת לדיון נדיר במצבם הפוליטי של ערביי ישראל.
ידיעה אחרת מוקדשת לחשיפת בלוף פוליטי: ח"כים שמקימים שדולות קיקיוניות, שאינן פועלות באמת, כדי להציג מצג שווא של עמידה בראש גוף הפועל למען הבוחרים: "כך, למשל, שדולות כמו 'השדולה לצריכה סלולרית נבונה' של ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ', או 'השדולה למען הגמלאים' שהקימה אורית נוקד לפני הפיכתה לשרה, לא כונסו אפילו פעם אחת".
המוספים היומיים של העיתונים הם זן בסכנת הכחדה בעידן הקרח הדיגיטלי שלנו: ב"הארץ" ביטלו את המוסף והחזירו אותו קצוץ עמודים וכנפיים, ב"מעריב" מתכוננים כבר שנים לסגירתו של המוסף היומי. במוסף של "ידיעות" המדור החדש מצטרף למדורים שבועיים אחרים, חדשים או מחודשים, העוסקים בתחומים חשובים שנדחקו ממנו לטובת ענייני בידור ורכילות. כל זאת במסגרת מתיחת פנים מתגלגלת, לרוב מוצלחת, שעובר "24 שעות" (עד לאחרונה בעריכתו של אלון גולדשטיין).
הבור והחור, ועוד כמה עניינים
במדור הדעות של "הארץ" חוזר אמיר אורן לפרשייה המפורסמת של חשבון הדולרים של יצחק רבין, שנחשפה על-ידי העיתונאי דן מרגלית. אותו מרגלית שחתום על ספר, "הבור", וכמה וכמה מאמרים מהתקופה האחרונה, המעדיפים את גרסתו של שר הביטחון אהוד ברק לתיאור היריבות בינו ובין הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי. אורן זורק לכובע את הדמויות שהיו מעורבות בפרשה ההיא, מערבב ומדגים כיצד גם אותה אפשר לפרש כמזימה מלוכלכת להפיל את ראש הממשלה, באמצעות קצין משת"פ ועיתונאי המונע משיקולים זרים.
"טלטלה בלשכת רה"מ: עוזי ארד התפטר", נכתב בכותרת מטולטלת ברצועה צרה בתחתית שער "מעריב". כותרת הדיווח של אלי ברדנשטיין בעמ' 6 היא "פורש בזעם" (אגב, באותו שער אנו מדווחים גם על "טירוף מחירי הרכב" – כותרת שיחד עם הראשית, "מאבד שליטה", מדגימה שוב ש"מעריב" מכוון למי שלא שכח לקחת את הריטלין שלו בבוקר). ב"ידיעות אחרונות" ארד עוזב "בטריקת דלת", "כשהוא פגוע וממורמר". הכותרת על שער "ישראל היום" היא "עוזי ארד התפטר".
נועם שרביט מדווח בידיעה קטנטנה בעמ' 14 ב"מעריב" כי נציבות שירות המדינה ממליצה ליועץ המשפטי לממשלה להעביר את חקירת מנכ"ל המשרד לבטחון פנים לשעבר, חגי פלג, בחשד לעבירות מין כלפי ד"ר אורלי אינס, "מהמישור המשמעתי למישור הפלילי", כלומר אל המשטרה, וזאת בשל החשד כי העבירות חמורות.
גם היום העיתונים מדווחים על "צעירה שנדקרה בשדרות ח"ן בתל-אביב", ועל כך שצו איסור פרסום מוטל על פרטי המקרה.