נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר (צילום ארכיון)

שימוע מיקוח

"החמאס והפת"ח החליטו על ממשלה משותפת", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". התמונה המרכזית על השער מוקדשת לפינוי מאהל המחאה החברתית בוול-סטריט, והכותרת המרכזית הנוספת על השער מוקדשת למשבר במערכת הבריאות. הידיעה על חזרתו של נתניהו מתמיכה באחד החוקים שהסעירו את העיתון בתקופה האחרונה נדחקת אל "מתחת לקפל". "נתניהו הורה לגנוז את חוק השימוע לשופטים: 'לא בממשלה בראשותי'".

לפי יהונתן ליס ותומר זרחין, "נתניהו חזר בו מתמיכתו בהצעת החוק בעקבות חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, שהדגיש כי ההצעה מפרה את האיזונים בין הרשויות, וספק רב אם תעמוד במבחן בג"ץ". הירידה של נתניהו מהגדר מסמנת גם ל"ישראל היום" כי אפשר להפסיק להתנדנד ולחזור לבטא עמדה "בעד שלטון החוק": "פרס: 'הצעות השיפוט: סטייה מהדמוקרטיה'", נכתב בכותרת בולטת על השער ומתחת לה: "נתניהו הורה לנאמן לגנוז את חוק השימוע לשופטי העליון: 'עצמאות בתי-המשפט היא מעל הכל'. מסתמן: חוק העמותות ירוכך".

"הדמוקרטיה הישראלית נתונה תחת התקפה עזה", כותב פרופ' מרדכי קרמניצר (סגן נשיא המכון לדמוקרטיה, מו"ל שותף של אתר זה) ב"גלובס". "מה שהחל במושב הקודם בדמותם של חוק ועדות הקבלה, חוק הנכבה וחוק החרם - נמשך ביתר שאת עם פתיחת מושב החורף של הכנסת, בהצעות חוק נגד ארגוני החברה האזרחית (חוק העמותות), נגד חופש הביטוי (ההצעה בדבר פיצויים עונשיים לשם הפחדה בגין לשון הרע) ונגד בית-המשפט העליון - ההצעה להעביר את המועמדים לשפיטה במבחן נאמנותם לחזון ארץ ישראל השלמה".

"הכנסת פועלת כאילו לא היתה בקיץ מחאה המונית, שתבעה צדק חברתי בגיבוי חברתי עצום", הוא מוסיף וכותב. "הכנסת מחריפה את תמונת המצב שחשפה מחאת האוהלים. [...] 'חגיגת' החקיקה הזו מבטאת תפיסה דלה ומעוותת של הדמוקרטיה. היא נתפסת כשלטון בלתי מוגבל ובלתי מרוסן של הרוב. לזכויות האדם והמיעוט, לעצמאות השפיטה, לשלטון החוק, לחופש הביטוי - אין כל מקום לפי תפיסה זו. ולהפך. הצעות החוק משמיעות העדר נכונות להתמודד עם ביקורת כלפי השלטון. מכאן הרצון לסתום פיות - ולא רק בחקיקה: מכאן הנפת גרזן הכורת על ערוץ 10, מכאן המהלכים הננקטים ברשות השידור, מכאן המגמה לחסל באמצעות הפחדה בפיצויי ענק את העיתונות המתחקרת ואת ארגוני החברה האזרחית".

"באחריות מלאה לאסון המומט על החברה הישראלית נושאים לא רק היוזמים של המהלכים החוקתיים הללו, אלא גם כל התומכים בהם, יהיו מניעיהם אשר יהיו, וכל מי שאינם נאבקים בהם. איש לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו", חותם קרמניצר. "[...] אני משער שאזרחיות ואזרחים רבים מודאגים, אלא שהם מחכים לרגע קריטי של משבר כדי לצאת לרחובות. אך בקריסתן של דמוקרטיות אין רגע ברור כזה. מדובר בתהליך הדרגתי, שבמהלכו אנו משלימים היום עם מה שנראה לנו בלתי קביל אתמול. הרגע הוא, לכן, עכשיו".

את, אני והמלחמה הבאה

"גנץ על עזה: נידרש לפעולה התקפית יזומה", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום".

הוצאה לאור

נאום קצר שנשא אתמול נגיד בנק ישראל סטנלי פישר במסיבת עיתונאים כובש היום את כותרות כל עיתוני ומוספי הכלכלה, למעט "דה-מרקר". "פישר נגד ברק: 'להגדיל הוצאה? רק אם יקרה משהו במישור הבטחוני'", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". גם הכותרת הראשית של "כלכליסט", "פופוליזם יכול להרוס משקים", מדגישה את החלק בדבריו של הנגיד הנוגע לשאלת פריצתה של מסגרת התקציב. פישר, נכתב בכותרת המשנה לראשית של "כלכליסט", "יצא אתמול להגנת המדיניות התקציבית של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ. 'אסור להגדיל את ההוצאות, אסור להעלות את המסים. למזלנו הריבית בישראל עומדת על 3%, ונוכל להורידה אם יהיה צורך".

ב"דה-מרקר" הודפס דיווח על הנאום בעמ' 3, אולם לא זכה לכותרת הראשית ולא לשום הפניה מהשער (למעט אזכור אגבי), גם לא לטורי פרשנות או ניתוח. מדוע נדחקו תובנותיו של פישר לפינה? אולי משום ש"דה-מרקר" מטיף לאג'נדה מעט שונה מאז פרוץ המחאה החברתית - שבתורה אולי קילקלה מעט את הסימביוזה ששררה עד אז בין העיתון לנגיד, במיוחד סביב פרשת דנקנר (שעברה להתרחש כבר בחדרי החקירות ואולמות המשפט ולא רק במסדרונות הרגולציה). אולי משום שב"דה-מרקר" מנהלים סימביוזה דומה עם מקורות באוצר, החולקים על אותן תובנות של פישר. ואולי סתם כך.

כך או כך, הכותרת הראשית של העיתון מוקדשת לנושא אחר הטורד את שלוות העורכים בימים האחרונים, מאז פורסם לפני שלושה ימים דו"ח השמאי הממשלתי: מחירי הדיור. "אחרי שלוש שנים של עליות - מדד מחירי הדירות יורד", נכתב בכותרת. "מדד המחירים לצרכן אמנם טיפס ב-0.1% באוקטובר - אבל במדד מחירי הדירות נרשמה ירידה ראשונה מאז סתיו 2008", נכתב בכותרת המשנה. "ירידות של עשרות אחוזים נרשמו באחרונה במחירים שמציעים יזמי נדל"ן במכרזי קרקעות של המינהל. נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר: העלייה במחירי הדירות נבלמת".

האם מדובר בירידה? האם מדובר בבלימה? האם מדובר באחיזת עיניים? האם הצטברות של "יושבים על הגדר" בשוק הנדל"ן אינה יוצרת בועה משל עצמה? האם הקיפאון בשוק הנדל"ן לא יפגע בהתחלות הבנייה הדרושות להוזלת מחירים? הראל עילם כותב ב"כלכליסט" על בריאן ג'ונסון, "העתידן הראשי של ענקית הטכנולוגיה אינטל". "תחזית היא מלאכתו של הטיפש. אנחנו יוצרים חזון", נכתב בכיתוב מתחת לתמונתו.

"מעריב" הוא חלק מקבוצת אי.די.בי

מוסף "עסקים" בוחר להדגיש ציטוט אחר של פישר - "פישר: יש סימנים לא טובים במשק הישראלי" - במטרה להדגיש את "התמיכה בשר האוצר במאבק על שמירת יעד הגירעון", אבל אולי גם כדי לתרום ליצירתה של תמונת מצב קודרת, פסימית, ביחס למצב הכלכלה הישראלית. גם כותרת אחרת על השער תורמת ליצירתה של אווירה כזו: "פיני רובין: משקיעי חוץ ביטלו לאחרונה עסקאות ענק בגלל המלצות ועדת התחרותיות". התועלת באווירה כזו לנוחי דנקנר, הבעלים של "מעריב", בעת כזו, ברורה: היא אמורה לשמש חסם לשינויים מבניים במשק שנדרשים בשל המשבר העולמי, המחאות החברתיות ומה שמסתמן כתפנית כלכלית היסטורית, ושיפגעו בהכרח בכיסו של דנקנר (אם באמצעות פירוק פירמידות השליטה שלו, אם באמצעות העלאת מסים או בדרך אחרת).

הניסיון הזה, לייצר את האווירה המסוימת הזו, בין אם נעשה במודע ובין אם שלא במודע, נשען על אדנים רופפים. הרי פישר סיכם את דבריו כך: "השורה התחתונה - מצב המשק טוב, בתקציב צפוי גירעון של מעט מעל 3% - טוב בהרבה בהשוואה למדינות אחרות בעולם. האינפלציה צפויה להיות בתוך היעד, האבטלה ברמה הנמוכה מזה 30 שנה, יתרות המט"ח ברמה גבוהה, מצאנו לאחרונה גז בהיקפים שהפתיעו לטובה. כלומר, יש לנו את הכלים והנכסים שיוכלו לסייע לנו לצלוח את התקופה הקרובה".

לשם השוואה, "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות", הקשיב טוב יותר לפישר ולכן הכותרת הראשית שלו היא "נעבור את זה בקלות" ("נגיד בנק ישראל לא שותף לתחזיות השחורות של משרד האוצר על רקע המשבר באירופה: 'מצב המשק הישראלי עדיין טוב, אין חשש למיתון חוזר'").

על ההסתמכות של יהודה שרוני ו"עסקים" על פיני רובין, עורך-הדין ואיש הסוד של בעלי ההון וחברות הענק, כאיזה גורם מקצועי אובייקטיבי בעניינים כמו ריכוזיות המשק, אין מה להרחיב את היריעה. די לצטט את כותרת הידיעה של אסף גלעד ב"כלכליסט", המצטטת בתורה את מי שיכול להרשות לעצמו לקנות את שירותיו של עו"ד רובין: "גיל שוויד: 'ישראל אטרקטיבית גם אחרי העלאת מס חברות'"; "בצעד מפתיע הביע אתמול מנכ"ל צ'ק-פוינט תמיכה במחאה החברתית ובמסקנות ועדת טרכטנברג, שהמליצה להעלות את מס החברות ל-25%".

ידיעות כמו זו שרובין מככב בה, המתקיפות את ועדת הריכוזיות, מתפרסמות בתכיפות ב"מעריב" ואינן נושאות שום חותמת גילוי נאות באשר לאינטרס העליון של נוחי דנקנר, הבעלים של "מעריב", בביטול או ריכוך ההמלצות של אותה ועדה. לא רק דנקנר מקבל שירותים מהמוסף הכלכלי שלו: גם עופר נמרודי, מי שעדיין מחזיק בשיעור לא מבוטל של מניות העיתון. תמונתו מתנוססת היום בעיתון לצד ידיעה על חברת חיפושי הגז שלו, הכשרה-אנרגיה. הידיעה עצמה אינה נקראת כידיעה, אלא כציטוט של הודעת החברה לבורסה. גם כאן אין גילוי נאות.

העילה התורנית

היום אין עילה תורנית. "יום מסחר תנודתי בבורסה נחתם בירידות מתונות", לשון כותרת מוסף נתוני הבורסה של "דה-מרקר".

הוציאו אותו להורג

אף שכבר היה לנו שר אוצר גנב ובבית-הדין מבררים כעת אם גם ראש ממשלה מושחת, אין ספק שהנשיא האנס מייצר את המלל והעניין התקשורתי הרבים ביותר. מה לעשות, סקס מוכר, גם כשהוא בכפייה. ואולי זה הדיסוננס בין התפקיד לעבירה, שבמקרה של קצב, שהחזיק בעמדה הייצוגית ביותר במדינה ונכשל בעבירות הנלוזות ביותר, הוא דיסוננס חד כמו בתסריט גרוע במיוחד.

אחרי שבשבוע שעבר נפרדו העיתונים סופית מסאגת משפט קצב, שהסתיימה עם דחיית הערעור בבית-המשפט העליון ואִשרור גזר הדין של שבע שנות מאסר לנשיא לשעבר, מקדישים היום שני הטבלואידים הוותיקים, "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", את הכותרת הראשית שלהם לראיון עם האנס המורשע. "ארור היום שבו נבחרתי לנשיא. אני שבר כלי, אבל לא אתאבד", נכתב בזו של "ידיעות אחרונות", המוגשת בעיצוב שטרנטינו היה מגיש כפארודיה על טראש-דרמה.

"משה קצב בראיון ל'ידיעות אחרונות'", נכתב מעל לכותרת, וההפניה היא לראיון עם שמעון שיפר שיתפרסם מחרתיים במוסף השבועי, ולעמ' 4 בעיתון היום, שם מתפרסמת תמצית שתמציתה: קצב אומר כי לא יתאבד; קצב פורץ בבכי; קצב מאמין בחפותו. "אני מכבד את החלטת השופטים, אבל הם טעו. לא ניתן לבסס את ההרשעה שלי רק על הקביעה שהעדה העיקרית אמינה", הוא מפגין שוב ניתוק מניפולטיבי מהמציאות וממשיך להפגנת ניסוחים של פוליטיקאי: "אני מתנצל בפני המתלוננות נגדי אם פגעתי בהן" (וגם: "מאחורי ההאשמות נגדי עמדו גם פוליטיקאים").

ב"מעריב", שם המראיין הוא קלמן ליבסקינד (שהיה העיתונאי הבולט היחיד, למיטב זכרוני, שהזדהה עם עמדתו של קצב במהלך השתלשלות הפרשה), הכותרת היא "אם פגעתי במישהי, אני מתנצל", והתמצית מודפסת במלואה על השער (עיתון איכות, חביבי). קצב מאשים לא פוליטיקאים אחרים, אלא את אלוהים. הוא אמנם לא איבד את אמונתו בו, אבל שואל: "למה שלחת אותי להיות נשיא המדינה כדי להביא עלי את כל הייסורים האלה?". גם כאן, הראיון המלא - מחרתיים.

אגב, התמצית של ליבסקינד נפתחת בציטוט של קצב: "הוציאו אותי להורג. שפכו את דמי, אבל אני מתכוון להילחם על חפותי עד טיפת דמי האחרונה". בתור פוליטיקאי לשעבר, קצב היה צריך לדעת שעדיף לא לתת לציבור רעיונות.

מיטה חולה

"מחקר של המוסד לביטוח לאומי סותר את הטענות שמגזרים שלמים נעדרים משוק העבודה", נכתב בכותרת הגג לדיווח של יובל גורן במוסף "עסקים". זו קביעה בומבסטית בנוגע להנחת יסוד לא נכונה, אולם הכתבה עצמה ומושאה מעניינים: "עלייה בשיעורי התעסוקה בקרב גברים חרדים ונשים ערביות", נכתב בכותרת, ובכותרת המשנה: "מהמחקר עולה כי במגזר הערבי נרשמה בעשור האחרון עלייה של 6% בשיעור התעסוקה ובקרב החרדים נרשמה עלייה של 2.3%. דווקא בקרב היהודים הלא חרדים נרשמה ירידה של 2.6%".

"מהנתונים עולות שתי תובנות ברורות", כותבת רותי סיני בטור פרשנות. "האחת היא שאוכלוסיות שהיו מודרות משוק העבודה לא יצאו לעבוד רק משום שקיצצו את קצבאות הקיום שלהן; צריך לעזור להן באמצעות תוכניות תעסוקה התפורות ליכולות ולצרכים שלהן. התובנה השנייה היא שעבודה בלבד אינה פותרת את בעיית העוני".

"חוץ מלהגדיל קצבאות, הממשלה לא עושה דבר", כותב גדעון עשת ב"ממון" בטור פרשנות על אותו דו"ח, "לכן נמצא כי מי שהגדילו לו את הקצבה איכשהו שורד. ומי שלא - שוקע. המעמד השוקע הוא דווקא אנשים עובדים. משפחות של חרדים שיפרו את מצבן גם כאשר ברובן יש בקושי מפרנסת אחת. משפחות של עובדים 'רגילים' אוכלות קש. התרופה הממשלתית למצב היא לתת גם להן קצבאות. אוי לבושה שאדם עובד לא יכול לחיות מפרי עמלו".

והוא מוסיף: "עוני זה הסיפור הקטן יחסית. הסיפור הגדול הוא הגידול המתמיד באי-השוויון. העשירון העליון בורח לשאר המדינה. זה הפער שבין המתמחים לרופאים הבכירים - הסכסוך התורן שאיכשהו מצליח לא להתמסמס בפשרה מחורבנת".

"מחריף המשבר בבתי-החולים", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "שטייניץ על התפטרות הרופאים הבכירים: 'בריונות'", נכתב בכותרת הגג. "111 מומחים מסרו מכתבי התפטרות", נכתב בכותרת המשנה, "משרד הבריאות: נשקול לקבל את התפטרותם לאלתר. ועדי הרופאים: נסגור את בתי-החולים". ההפניות לטורי פרשנות בעד המתפטרים (רופא) ונגד (רן רזניק, הכתב והפרשן לענייני בריאות של העיתון, ומבקר חריף של המתפטרים).

"משבר הרופאים: על סף פיצוץ", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות", שהיתה אמורה להיות ככל הנראה הכותרת הראשית. "סגן שר הבריאות ליצמן: אפטר היום את הרופאים המומחים שהודיעו על הפסקת עבודתם. הרופאים: נשבית את מערכת הבריאות", נכתב בכותרת המשנה. ההפניה הנוספת היא לטור של נחום ברנע, "ועדת חקירה".

"בתחילת המשבר הנוכחי במערכת הבריאות נדמה היה למשקיף מבחוץ שהוא דומה לסכסוכי עבודה אחרים", כותב ברנע. "הרופאים ידרשו תוספות לשכרם; האוצר יסרב. יישבו שבוע, שבועיים, חודש, ובסוף יתפשרו על הסכום. אלא שהסכסוך הזה היה שונה במהותו. המרירות שהולידה אותו חרגה מוויכוח על תנאי עבודה או על אחוזי שכר. היא חשפה מציאות מעוותת, בלתי נסבלת, באחת המערכות החשובות ביותר לחייהם של הישראלים. לצד רפואה ציבורית ענייה, שמתקשה לטפל כראוי בחולים ולא מצליחה לפרנס כראוי את הרופאים, צמחה מערכת רפואה פרטית משגשגת, שמפוצצת בכסף".

גילוי וכיסוי

הכפולה הפותחת של "ספרים", מוסף "הארץ", נוגעת בתפר שבין גילוי (תקשורת, עיתונות) לכיסוי (שירותים חשאיים). במדור המכתבים למערכת כותב העיתונאי שלמה נקדימון על רקע ספרו של ראש המוסד לשעבר צבי זמיר שיצא לאחרונה, וקורא להעמיד לדין, או לפחות לחקור, את כל המעורבים בפרשת גילוי שמו של הסוכן המצרי אשרף מרואן, גם את זמיר עצמו, ולבדוק כיצד שופט נתן פומבי לשמו של הסוכן במסמך רשמי. בעמוד הבא מראיינת ורד לי את גד שמרון, "עיתונאי וסופר, ניהל במשך תקופה ארוכה חיים כפולים: במשך שנים פעל כעיתונאי ב'מעריב', ובמקביל היה איש שטח ומבצעים במוסד".

"אילו דילמות התעוררו אצלך מהשילוב בין עבודה עיתונאית לפעילות חשאית במוסד?", שואלת לי, ושמרון משיב: "ככל הנראה, הייתי היחיד בישראל שעבד כעיתונאי פעיל, שירת במילואים במוסד, ולעתים ערך בעיתון קטעי ידיעות על מבצעים שהכיר. כך למדתי כמה מעט התקשורת בעצם יודעת. יכולתי, כמו אחרים, לבנות קריירה יפה מכתיבה על פרשיות סנסציוניות שהכרתי היטב, מהזן שתופס כותרת ראשית במוספי יום שישי. אבל כל השנים הקפדתי על כלל ברזל: פרשנויות? כן. סקופים? לא. חשיפת סודות, לדעתי, היא בגידה באמון".

מיניה וביה עולות שתי תמיהות, ביחס לעיתון שהסכים להפקיד סיקור של תחום בידיו של מי שעוסק בו, ועוד בתחום שבו הסודיות היא אבן יסוד, וביחס לארגון החשאי שברירת המחדל של אנשיו, כפי המשתמע, היא למכור את סודותים בצורת ספרות פופולרית מיד עם שחרורם (או תוך כדי עבודתם?). הראיון, אגב, הוא לרגל יציאת ספר של שמרון על המוסד.

כך או כך, שמרון פוטר לפני כשלוש שנים מ"מעריב", במסגרת אחד מגלי הקיצוצים האינסופיים בעיתון. על רקע זה מעניין לקרוא ציטוט נוסף שהוא מעניק ללי: "במוסד אין סופרמנים. הצלחות המוסד נובעות מתרבות ניהול, מיון מועמדים, הכשרה קפדנית, דבקות במשימה, ובעיקר תקציבים גדולים".

ענייני תקשורת

"רון לאודר, מבעלי ערוץ 10, יגיע לישראל לסדרת פגישות", מדווחת שלי פריצקר ב"כלכליסט". "הדיון בכנסת היום על דחיית חובות הערוץ צפוי להידחות". "בתוך כך", מדווחים לי-אור אברבך ורועי ברק ב"גלובס", "בשוק התקשורת המקומי נמשכות הקריאות להצלת הערוץ. שורה של חברות הפקה שעובדות עם ערוץ 10 פנו היום במכתבים אישיים לכל חברי ועדת הכלכלה ובו הם מסבירים את מצבם של 1,653 עובדיהם שמושפעים כבר היום מאי-הוודאות באשר לעתידו".

עוד ב"גלובס" מדווח אברבך על "כינוס חירום של התקשורת": "בכירים בתקשורת הישראלית מקיימים כינוס חירום בשל המגבלות המחמירות על חופש הביטוי בחקיקה ובשל האיומים על רשות השידור וערוץ 10". בדוברים: "העיתונאים רזי ברקאי, אילנה דיין, חגי סגל, איילה חסון, עורך 'הארץ' אלוף בן ועורך 'מעריב' ניר חפץ". הכנס ייערך ביום ראשון בשעה 12 בצהריים בסינמטק בתל-אביב, והכניסה תותנה בהצגת תעודת עיתונאי (מה שמשאיר את הח"מ מחוץ לאולם, בלי שיוכל לשמוע מה יש לדובר לשעבר של ראש הממשלה והיועץ לטייקון הגדול במשק לומר על מגבלות המוטלות על חופש הביטוי).