זהותו של השופט שנחשד בהכאת ילדיו, האסורה בפרסום על-פי חוק, נחשפה בקלות באמצעות מנוע החיפוש גוגל ושתי פיסות מידע שפורסמו בתקשורת – ציטוטים מפסקי דין שלו הוצלבו עם מאגרי מידע משפטיים לגילוי מקורם; תמונתו מטושטשת הפנים הובילה, באמצעות חיפוש תמונה הפוך בגוגל, לתמונתו המקורית ולפרטיו המלאים.
מי, אם בכלל, עבר על איסור הפרסום: האתרים שסיפקו את המידע, גוגל שסיפקה את הטכנולוגיה או הגולשים שחיברו בין השניים?
ביום רביעי חשפה העיתונאית עדי מאירי את החשדות נגד השופט, שהועלו לפני שלוש שנים, אך בהוראת היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין לא נחקרו על-ידי המשטרה. באותו ערב כתב דובר משרד המשפטים בהודעה לעיתונות: "יודגש כי חל איסור פרסום מכוח החוק על שמות הקטינים או כל פרט שיש בו כדי לזהותם, כגון שם האב או פרטים מזהים לגביו". האיסור לא נובע מצו איסור פרסום (צא"פ), אלא מסעיפים בחוק בתי-המשפט ובחוק הנוער (טיפול והשגחה) שאוסרים פרסום פרטים מזהים של קטינים שהיו קורבן לאלימות.
באתר ynet פורסמה התמונה הרשמית של השופט בלשכתו שנלקחה מאתר בתי-המשפט, אחרי שעברה עיבוד גרפי של טשטוש הפנים, פרקטיקה מקובלת בעיתונות. מי שמכיר את פניו של השופט עשוי לזהותו אם יעביר את התמונה חידוד בתוכנה גרפית, או יעבור על התמונות הרשמיות של השופטים הגברים בישראל וישווה אותן לתמונה המפוקסלת. אלא שמאמץ כזה כלל אינו נדרש, כפי שהסביר הגולש אמנון שדה בפייסבוק: "מי זה השופט המפוקסל בידיעה הראשית של ויינט? 1. לחיצה ימנית על התמונה כדי להשיג את הקישור אליה. 2. חיפוש בגוגל תמונות ולחיצה על סמל המצלמה כדי לחפש לפי הקישור הנ"ל. שלום לך [כאן הופיע שם השופט]. וברוכים הבאים ויינט למאה ה-21".
חיפוש התמונות ההפוך של גוגל מקבל תמונה כקלט, ומחזיר תמונות זהות ודומות לה שנמצאו באתרים שונים. הכלי מאפשר, בין השאר, לצלמים לעקוב אחרי השימוש בתמונותיהם, לאתר פרסומים מוקדמים של תמונה, וכן, גם למצוא גרסה מקורית של תמונה שעברה עיבוד מחשב. בזמן כתיבת שורות אלו ביום חמישי אחר הצהריים, חיפוש הפוך של התמונה המטושטשת בגוגל מניב לא רק את התמונות הלא-מפוקסלות של השופט, אלא גם את הכיתוב "הניחוש הטוב ביותר לתמונה זו: [שמו של השופט]", מידע שמבוסס על ניתוח של טקסט שהופיע בכיתוב התמונה ובטקסטים סביבה באתרים שגוגל אינדקס. התוצאה הראשונה אחרי המשפט הזה היא העמוד של השופט באתר בתי-המשפט.
עוד פורסמו ב-ynet, כאמור, ציטוטים מפסקי דין של השופט. חיפוש שלהם במאגרי מידע משפטיים מעלה את פסקי הדין המקוריים, שבהם כמובן מופיע שמו של השופט.
אתר קטן ולא מוכר שנקרא גוגל
במקרים כמו אלה של ענת קם ושל "האסיר X" בן זיגייר, סכר איסור הפרסום נפרץ על-ידי עיתונאים זרים שמצאו לנכון להפר את איסור הפרסום שחל על העיתונאים הישראלים. במקרה של השופט החשוד בהכאה ובמקרים דומים לו, המידע נחשף באופן פסיבי – הוא נמצא שם, מחכה לרגע שמישהו יחפש אותו, יצליב אותו ויגלה את הסוד.
כך היה במקרה של אורלי אינס, שהתלוננה כי ניצב אורי בר-לב תקף אותה מינית, וזוהתה בתקשורת כ"א'" בגלל החוק האוסר פרסום שמות נפגעי עבירות מין. אולם בתקשורת פורסם גם כי היתה בעלת תפקיד בכיר בתוכנית "עיר ללא אלימות", וחיפוש באינטרנט חשף את שמה עוד לפני שהחליטה לצאת מהצללים ולהיחשף. תמונתה ופרטיה הופיעו, בין השאר, באתר המשרד לבטחון פנים (מהמשרד נמסר אז לחדשות 2: "אנו לא מקשרים בין הפרסומים השונים לתכנים המקצועיים של האתר").
תל-אביב, 9.4.10 (צילום: עידו קינן)
גם א' מבית הנשיא, שהתלוננה שהנשיא לשעבר משה קצב אנס אותה, נחשפה בצורה דומה – שמה המלא הופיע באתר הרשמי של נשיא המדינה. "ניתן למצוא את שמה המלא של המתלוננת באמצעות שימוש מושכל במנועי חיפוש עבריים. בזמן ירידת שורות אלה לדפוס, אפילו ניתן למצוא את שם המתלוננת בדף רשמי של אתר בית הנשיא (הדף קיים, אבל אינו מקושר יותר מתוך האתר; לא ברור מדוע הדף עצמו טרם נמחק; לאחר חודשים רבים הוא עבר שכתוב, ועתה אינו כולל את שם המתלוננת)", דיווח אורי ברייטמן, מומחה לגוגל, בבלוגו "חופש החיפוש" ב-2006.
אחרי שפורסמו ידיעות על כך שד"ר מריה זקוטסקי חשודה ברצח, הוציא בית-המשפט צו איסור פרסום על שמה. השם הוסר מהכתבות, אולם המשיך להופיע בתצוגה המקדימה שלהן בתוצאות החיפוש של גוגל. בהמשך התיר בית-המשפט לפרסם את שמה, אך אסר על פרסום תמונותיה. רועי זוהר דיווח אז בבלוגו "חסר עונים": "חבל שבית-המשפט עוד לא הגיע לשנת 2012 או לפחות שמע על אתר קטן ולא מוכר שנקרא גוגל. כי אם תחפשו את מריה זקוטסקי בגוגל תמונות, תגלו שלבית-המשפט תהיה קצת בעיה לאכוף את האיסור, מאחר שלפחות שלושה אתרים הציגו את התמונה שלה כבר לפני יומיים".
שמו של קטין שנחשד בהצתת מסגד נחשף על-ידי בלוגר שהצליב שתי פיסות מידע שפורסמו על אודות הקטין, אחת ב-ynet והשנייה ב"הארץ". שמו ותמונתו של חשוד בעבירות מין, שנאסרו לפרסום בצו איסור פרסום, נחשפו בחיפוש אינטרנטי של פרטיו הייחודיים שלא נאסרו לפרסום – עורך-דין מרחובות שמשמש דולה (עוזרת לידה), עיסוק נדיר לגבר. שם משפחתה של חיילת, שהיה אסור בפרסום מסיבות בטחוניות, נחשף על-ידי גולש שתייג אותה על תמונתה שפורסמה בפייסבוק של העיתון הצבאי "במחנה". לפני שהוסר איסור הפרסום על מעצרה של ענת קם, הוא נחשף למי שחיפש את שמה בגוגל – שהציע בהשלמה האוטומטית (Google Suggest) את המחרוזות "ענת קם נעצרה" ו"ענת קם שב"כ".
שתי דקות וסקרנות
הגולש משה "הלמו" הלוי נעצר ונחקר באוגוסט אשתקד בחשד כי פרץ למערכת "נט המשפט" של הנהלת בתי-המשפט והוציא ממנה חומרים סודיים ורגישים. לפי דיווח ב-ynet, החקירה החלה בעקבות העלאתו לרשת של כתב האישום בפרשת האונס בגן העיר, שנאסר לפרסום על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב לבקשת הפרקליטות. ב"וואלה" דווח אז כי "הפרקליטות טענה כי חשיפת פרטי כתב האישום עלולה להוביל לפגיעה במתלוננים, וזאת למרות העובדה שכבר פורסמו פרטים רבים הנוגעים לפרשה, וגם שמו של הנאשם כבר הותר לפרסום. מדובר בבקשה יוצאת דופן ונדירה ביותר".
"המשטרה פירסמה בריש גלי וללא צנזורה את שמו של החשוד באונס", סיפר הלוי ל"העין השביעית". "אני, שמשתדל לעקוב מדי יום אחרי רשימת התיקים שנפתחו באתר 'נט המשפט' ולאתר תיקים תקשורתיים, כשראיתי את שמו של החשוד באונס כמי שהוגש נגדו כתב אישום, נכנסתי לתיק שבאותו זמן היה פתוח לעיון הציבור (עוד לא היתה החלטת שופטת על דלתיים סגורות ועל איסור פרסום) ושמרתי עותק מכתב האישום. אם המשטרה לא היתה מפרסמת את פרטי הפרשה ואת דבר מעצרו של החשוד, כולל שמו ופרטים גרפיים על האונס, סביר להניח שלא הייתי שם לב לזה באתר 'נט המשפט'".
לפני שבועיים פירסמה העיתונאית שרון שפורר ב"מוסף הארץ" כתבת תחקיר על סוחר הנשים ועד המדינה דודו דגמי. לפרסום קדם מאבק משפטי על עצם הזכות לפרסמה, ואחר-כך על הפרטים שיותרו לפרסום. "דגמי ממשיך להתל במערכת המשפט כדי שלא תקראו את זה, בסוף-השבוע הוא הציף את בית-המשפט המחוזי והעליון בבקשות – כולי תקווה שזה לא יעזור לו והם לא ייעתרו לבקשות ההזויות והבלתי פוסקות שלו", כתבה שפורר בפרופיל הפייסבוק שלה ביום ראשון שאחרי הפרסום.
בסופו של דבר התיר בית-המשפט העליון ל"הארץ" לפרסם את התחקיר, אבל אסר על פרסום כמה פרטים, ובהם תמונתו של דגמי, שמו החדש (הוא החליף את השם במשרד הפנים בטענה לחשש לחייו), תיאור פיזי (כללי מאוד) שלו, שם החברה הציבורית שהיתה שותפה בפרויקט נדל"ן שלו ואת שמות חברות הנדל"ן שבבעלותו. אולם הגרפיקאי שחר כותני הצליח למצוא את שמה של אחת החברות ופירסם אותה בפייסבוק. "זה לקח בערך שתי דקות מהרגע שסיקרן אותי השם ועד שמצאתי כתבה שמכילה את השם של החברה שלו", סיפר ל"העין השביעית". "מצאתי את השם בחיפוש פשוט בגוגל כשחיפשתי את השם 'דודו דגמי' ו'תמ"א 38'. זה היה כמעט מאכזב כמה פשוט זה היה. זו אפילו לא היתה עבודה בלשית". הכתבה שחושפת את שם החברה פורסמה ב-2011, ונכון למועד כתיבת שורות אלה, היא עדיין מופיעה ברשת.
כל אדם הוא סוכנות ידיעות
"טכנית, ישראל יכולה להגיש בקשות לגוגל לחסום חיפושים מסוימים, או להוריד דפים מסוימים מן הרשת. הבעיה היא שמדובר בתהליך מסורבל ואטי, שלא מבטיח תוצאות מלאות או חלקיות: מספיק בלוג אמריקאי אחד כדי להפיל צו איסור פרסום שקיבל חותמת של בית-משפט עליון", אומר ברייטמן מ"חופש החיפוש" ל"העין השביעית". "כל מי שיש לו אינטרס רציני להשיג את המידע או לפרסם אותו, יעשה זאת, ברוב המקרים. התובנה המרכזית מכל הסיפורים שהתמוטטו מול גוגל היא אחת: אנחנו חיים במציאות תקשורתית גלובלית, דמוקרטית, מהירה, שבה כל אדם הוא סוכנות ידיעות. במקום צווי איסור פרסום דרקוניים, יש לנהל דיאלוג יעיל ומהיר עם כל סוג של כלי תקשורת, בלי קשר למיקומו או שפתו. הראשונים שחייבים להבין זאת הם השופטים, גופי הביון והביטחון".
איך פנייה של דובר לכלי התקשורת פותרת את הבעיה של פרסום מידע שהמדינה לא רוצה שיתפרסם?
"הפנייה של דובר לכלי התקשורת לא תוכל לעולם לעצור את הפרסום, אבל היא תוכל לאזן אותו, לרכך אותו ולצמצם את הנזק המשוער. נגמר העידן שבו המדינה יכולה היתה לשלוט במידע שלא רצתה שיתפרסם. באותה מידה שבה גוגל חושף כל פריט מידע בעולם, גם הסמרטפון הופך כל אדם לצלם עיתונות שאינו דורש משכורת".
"ברור לכולם שמרגע שאמצעי תקשורת אחד עשה את הטעות הזו, ואיפשר את הדה-אנונימיזציה, ההנחה היא שהאנונימיות נעלמה", כתב עו"ד יהונתן קלינגר בבלוגו "Intellect or Insanity" על פרסום תמונתו המפוקסלת של השופט. "אין דבר כזה יותר 'איסור פרסום'. הדרך היחידה לאסור על פרסום של מידע מסוים הוא לשמור עליו מאובטח. מרגע שמידע מגיע החוצה, אין דרך להגן עליו, אין דרך להחזיר אותו אחורה, וחייבים לזכור את זה היום. כך כאשר מדובר על מידע על שופט, וגם כאשר מדובר על אסירים שנעלמים".
ואפשר גם לבחור שלא לעשות בטכנולוגיה שימוש לרעה, כמו שהעירה הגולשת מיטל רוזנבוים: "שמו של אב מכה (גם כשהוא שופט) לא מצונזר להגנתו, אלא להגנת ילדיו. אם ירצו, כשיתבגרו, תמיד יוכלו לפרסם כי אביהם היה זה שעשה כך וכך. אבל לקטינים, ובוודאי קטינים שסובלים התעללות, מגיעה ההגנה הזו. תפסיקו לפרסם את השם של אבא שלהם".