ברררר...
הכותרות הראשיות של שלושת העיתונים היומיים מתייחסות כולן לסוגיה פוליטית אחת: פרטי ההסכם המתוכנן בין ממשלת ישראל לממשל האמריקאי באשר לבנייה בהתנחלויות. כל העיתונים מדגישים את האמביוולנטיות של הצד הישראלי, שהמסר שלו כולל את הפסקת הבנייה ואת המשכה בנשימה אחת.
הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "נתניהו: בנייה עד ההקפאה". אותה כותרת מובאת בפירוט בראש שער "הארץ", וכוללת גם את תגובת האמריקאים: "נתניהו: אקפיא את הבנייה בגדה, אך קודם אאשר מאות יחידות דיור. ארה"ב: לא ניתן לזה הכשר". ואילו "מעריב" מספק כותרת חלקית ומטעה: "נתניהו יאשר: מאות יחידות דיור בשטחים". כותרת הגג מספקת את המידע החסר: "רה"מ מוכן להשעיה זמנית של הבנייה ביו"ש". כותרת המשנה ב"מעריב" מזכירה גם את התמורה לצעדים הישראליים: צעדים של נורמליזציה עם מדינות ערב.
בגוף הידיעה של בן כספית ורועי שרון נכתב כי הנורמליזציה היא תנאי להקפאה, ולא להפך, וכי אישורן המתוכנן של מאות יחידות הדיור "מצטרף" לכ-2,500 יחידות "אשר כבר הולכות ונבנות ביהודה ושומרון", ושאישורן ניתן בתקופת הממשלה הקודמת. דני דיין, יו"ר מועצת יש"ע, מתייחס לספין אפשרי של נתניהו וקובע כי "הניסיון להציג את השלמת הבנייה שכבר החלה כהישג ישראלי הוא אחיזת עיניים. אין דרך חוקית לעצור את הבנייה הזו, ואת זה יודעים אובמה, מיטשל ונתניהו היטב. ועל כן, אם אכן יוסכם על הקפאת בנייה מהיום ואילך, הפירוש הוא קריסה מוחלטת של העמדה הישראלית וקבלת התכתיב האמריקאי במלואו".
בינתיים, "הארץ" מדגיש כי האמריקאים מתנגדים לאישור מאות היחידות, ואילו שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות" קובע כי האמריקאים הסכימו "שלא להחליט" בעניין.
האם למהלכים האחרונים של נתניהו יש אופוזיציה במפלגתו שלו? לפי מרב דוד ב"מעריב", הח"כים דני דנון, ציפי חוטובלי ויריב לוין והשרים יולי אדלשטיין ומשה כחלון ישתתפו בכנס מתנגדים להקפאה. עוד במתנגדים: השר סילבן שלום. לפי "ידיעות אחרונות", "שליש מחברי סיעת הליכוד יתייצבו בשבוע הבא בכנס נגד הקפאת התנחלויות" (יובל קרני). "ידיעות אחרונות" מוסיף למתנגדים את השרים יעלון, בגין, כץ ופלד ואת יו"ר הכנסת רובי ריבלין.
נחום ברנע, במאמר שתחילתו מתפרסמת על שער "ידיעות אחרונות", מזכיר כי מדובר בהקפאה זמנית, קובע כי האתגר הגדול של נתניהו והימין יהיה אם אכן תהיה התקדמות בתהליך השלום ובנורמליזציה, והזמני יתארך ויתארך, ומצטרף לאזהרה של "הארץ" מאתמול, שלפיה על נתניהו לשחק בקלפים גלויים ולא לנסות להונות את האמריקאים.
העיתונים עושים צדקה וחסד
הכותרת בעלת אותיות הענק היום על שער "מעריב" מכריזה: "יוצאים מהמיתון? לא בפריפריה". "נגיד בנק ישראל ושר האוצר אולי אופטימיים", מסבירה כותרת המשנה, "אבל מחוץ לגבולות גוש דן ה'יציאה מהמיתון' היא עדיין בגדר חלום רחוק. נתוני לשכות המסחר ברחבי הארץ חושפים את תמונת המצב העגומה: שיעור מובטלים גבוה, עסקים על סף קריסה ונתוני צריכה נמוכים" (מיכל גרינברג).
המידע המעניין שמביאה גרינברג על קשיי הקיום של העסקים בפריפריה משמש ל"מעריב" מקפצה להשקת מבצע התגייסות. הפעם המבצע הוא "למען העסקים הקטנים", כדבר הלוגו המוטבע על שער העיתון. מדוע עסקים מחוץ לגוש דן חייבים להיות עסקים קטנים? אין עסקים גדולים מחוץ לגוש דן? אני יכול לחשוב על כמה שמות אפילו בלי להזכיר את ישכר ואינטל. ומה עם עסקים קטנים בגוש דן? אצלם הכל בסדר? אני מכיר כמה וכמה עסקים קטנים בעיר מגורי, עשר דקות נסיעה מתל-אביב, שמצבם אינו מזהיר כלל וכלל. אבל מה החוכמה להכריז בקול על מבצע למען העסקים הגדולים? עזרה מן הסוג הזה ניתנת בצנעה, מתחת לרהיט המשמש לאכילה וקריאת עיתונים.
ההתגייסות הזו למען הקטנים ולמען הפריפריה היא חלק מהתגייסות כוללת של הטבלואידים למען נזקקים ערב החג, כלומר, למען עמותות שונות ומשונות הדואגות לנזקקים (הארגון לתת ב"ידיעות אחרונות", לקט-ישראל ב"מעריב"). הטוויסט של "מעריב" הוא בכך שלצד מתן במה לעמותה התורנית, עיקר תותחיו מופנים למבצע לעידוד דרי המרכז לערוך את קניותיהם בצפון ובדרום. כמובן שאין במבצע ההתגייסות של "מעריב" שום יוזמה שיווקית. הנה מה שכותב אראל סג"ל בטור בכפולה הפותחת של העיתון, תחת הכותרת "שתי מדינות":
"המבצע של 'מעריב' הוא קריאה לחזור לדי.אן.איי של הכלכלה היהודית. צדקה. אך לא צדקה במובן של חמלה מזויפת המתבטאת באקט ראוותני של תוכניות שנור בטלוויזיה והכרזות על גובה התרומה, אלא במימוש מהותה המזוקקת של מצוות הצדקה".
למרות ההצהרה של סג"ל, ההדגשה המיוחדת שההתגייסות הזו כוללת "תרומות מזון למען נזקקים בפריפריה"; "'מעריב' נרתם לעודד את הציבור להגיע לפריפריה"; ו"'מעריב' עושה חג לפריפריה" (לקט כותרות מהכפולה הפותחת) – מזכירה את הקו השיווקי שהיה בין הגורמים להתגברותו של "ידיעות אחרונות" על "מעריב" בתקופה ש"מעריב" היה העיתון הנפוץ במדינה. אחד המהלכים של "ידיעות אחרונות" היה פנייה ישירה, במבצעים מיוחדים אבל גם בתוכני העיתון ממש, ל"פריפריה", שאז היתה הרבה יותר פריפריאלית. אם מצד "מעריב" יש היום קריצה שיווקית מן הסוג הזה, הרי שזו דוגמה מעניינת לפספוס של רכבת.
הסקנדינבים האלה, חופש הביטוי, אגודת העיתונאים והזעם הקדוש
מיה בנגל וסוכנויות הידיעות (כתבנו כבר שזה שם טוב ללהקה?) מדווחים על "החרם הנורבגי", כפי שמכנים אותו עורכי "מעריב". במה מדובר? שרת האוצר הנורבגית הצהירה אתמול כי ממשלתה תחרים את חברת אלביט הישראלית מאחר שזו מעורבת בבניית גדר ההפרדה. קרן הפנסיה הנורבגית מכרה אחזקות בשווי 5.4 מיליון דולר בחברה. שימו לב לדברים הבאים שכותבים בנגל והסוכנויות:
"בישראל זעמו אתמול על הודעת השרה, אבל הבינו שמדובר בעיתוי שמעיד על מניעים פוליטיים פנימיים, שמטרתם, על-פי גורמים מדיניים, היא לצבור קולות נוספים ממצביעי השמאל הקיצוני בבחירות שיתקיימו במדינה בעוד שבועיים. 'גם אצלנו יודעים לקרוא סקרים', אמר גורם מדיני. 'אנחנו מכירים את שרת האוצר הנורבגית. ראינו אותה בהפגנות נגד ישראל [...] לפיכך סיפרו גורמים מדיניים כי אין סיבה להפוך את האירוע הזה למשבר ביחסים [...]". גם ב"הארץ" הסיפור דומה: "משרד החוץ תיכנן לפרסם הודעת גינוי חריפה ביותר [...] לבסוף החליט המשרד למתן את התגובה ולהנמיך פרופיל תקשורתי".
כזה הוא משרד החוץ: זועם, אבל מאופק. החלמנו חלום? כנראה. לפחות לפי "ידיעות אחרונות": "התוצאה כרגע: משבר מדיני"; "משרד החוץ שוקל צעדי תגובה חריפים נגד נורבגיה"; "גורם מדיני אמר אתמול: 'יש לנו הרבה תחומי פעולה שבהם אנחנו יכולים להכאיב לנורבגים", כותבים איתמר אייכנר, יגאל רום וצבי זינגר. האם אותו משרד חוץ דיבר עם שני העיתונים, או ש"ידיעות אחרונות" מלא כל-כך בזעם קדוש שהוא מדביק את כל מי שבא איתו במגע?
הנה הצעה לתשובה לשאלה: כותרת הגג בעמ' 10 של "ידיעות אחרונות" היא "בעקבות הפרסום ב'ידיעות אחרונות': הוסרו תמונות המחבלות הקדושות". קיצור העניינים: האמניות גליינה בלייך וליליה צ'ק ביקשו להציג תערוכה בבית-סוקולוב (בית אגודת העיתונאים בתל-אביב), ובה בין היתר תמונות של המדונה, אם ישו, כשראשה מוחלף בראש מחבלת פלסטינית. שם התערוכה: "אשה, אמא, רוצחת...". בעיתון הריחו סיפור, התסיסו את השטח, אגודת העיתונאים התקפלה, והאמניות, שניסו לטעון כי ביקשו לבטא אמירה מורכבת ובוודאי לא אוהדת טרור, סולקו מהמתחם.
הכותרת עצמה, "מדונה ירדה מהבמה", היא כנראה סוג של בדיחה פנימית של עורכי העיתון, שסיקר באובססיביות את הופעותיה של זמרת הפופ (גם היום מוקדש לה עמוד שלם), אבל אין בה שום דבר מצחיק. זהו יום עלוב ל"ידיעות אחרונות" ולכתב ראובן וייס, יום עלוב למנכ"ל אגודת העיתונאים יוסי בר-מוחא ויום עצוב לחופש הביטוי במדינת ישראל. למעשה אפשר לוותר על הפומפוזיות. אפילו בלי להזכיר את חופש הביטוי, מספיק עצוב הוא שנרמסו הקומונסנס, המידתיות, שיקול הדעת והזכות הקדושה באמת, שכבר כמעט אין מנצלים אותה: הזכות שלא להיעלב.
האבסורד זועק לשמים: עיתון – גוף שאמור להילחם על חירותנו להביע את עצמנו – יוצר אווירה תוקפנית, מחרישת אוזניים ומטמטמת שכל; אגודת העיתונאים – גוף שאמור להילחם על חירותם של העיתונאים – מתקפלת כמו נייר קרפ בפני גורם כוחני ובועטת לעזאזל בחלשים. ליאור אל-חי מביא ב"ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "תמונת מצב", את דבריו של אב שכול, רון קרמן, שיחד עם אחרים הגיש תלונה במשטרה נגד האמניות באשמת הסתה לטרור: "לא ייתכן שתערוכה כזאת תיפתח בישראל כאשר רק לפני שבועיים התלוננה ישראל מרות בפני השבדים [...] ועוד איזה רעש היה פה. מדברים על חופש הביטוי, אבל יש חופש גם לאנשים אחרים, וצריך לא לפגוע ברגשותיהם".
אם כן, תמונת חיינו כאן: הפוליטיקאים שלנו תוקפים את הגויים, ההורים השכולים שלנו תוקפים את היוצרים, "ידיעות אחרונות" מעניק לכולם מגאפונים ומגדיר מחדש את חופש הביטוי: החופש לסתום את פיותיהם של אחרים.
השוטר שחר מזרחי והגנב מחמוד גנאים
השוטר שחר מזרחי הורשע בהריגתו של גנב הרכב מחמוד גנאים ונגזרו עליו 15 חודשי מאסר. הגנב גנאים תקף את השוטר במברג, נמלט ברכב, השוטר רדף אחריו וירה בראשו. ב"מעריב" כותב פרופ' עמנואל גרוס: "לא ייתכן כי נבקש מהמשטרה שתגן מגנבים על ביתנו, העסק שלנו או המשק החקלאי שלנו, אך נגביל מראש את כוחה לאמצעים שאין בהם כדי לסכן את חיי הגנבים".
אולמרט ו"ידיעות אחרונות"
לאחרונה התלונן כאן אורן פרסיקו כי "ידיעות אחרונות" מסקר את הליכי הגשת כתב האישום נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בקול ענות חלושה. היום מתקן העיתון את דרכיו ומעניק לטובה צימוקי רצועה ארוכה בעמ' 9 כדי לדווח על העניין באופן חסר פניות ומאוזן. הכותרת: "פרקליטי אולמרט: כתב האישום הוכן בחופזה וברשלנות".
ענייני תקשורת
"ידיעות אחרונות" מצטט את סוכנויות הידיעות על דבר בריחתו מרוסיה של מיכאל ויטנקו, עיתונאי שהיה מעורב בהעלאת תהיות באשר לאמינות הגרסה הרוסית בפרשת הספינה ארקטיק סי. ב"ידיעות אחרונות" לא שוכחים לכתוב כי "כזכור, הפרשה נחשפה ב'ידיעות אחרונות". זו קביעה לא נכונה. האמת היא פרוזאית הרבה יותר: "ידיעות אחרונות" היה העיתון הישראלי הראשון שציטט את החשיפות של עיתונים מחו"ל. מה ההבדל, הרי התוצאה אותה תוצאה? ההבדל הוא בין העסקת עיתונאים חוקרים שיתרוצצו בעולם ויטוו קשרים בגופי מודיעין עלומים ובין העסקת מתורגמן.
ידיעה של דנה שוופי על שער "הארץ" מדווחת כי הסרט "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל ואילן עבודי זכה אתמול בפרס הקולנוע הדוקומנטרי בסך 300 אלף שקל. רוזנטל הודה לאחים עופר.