הקרב מתלקח בשתי הזירות

שאלה: איזו חדשה משמעותית יותר – החרפת קרבות האש בינינו ובין הערבים, או החרפת קרבות הגידופים בין נבחרינו ובין עצמם? עורכי העיתונים נדרשו להכריע היום בסוגיה הזו, והחלטתם היתה צפויה למדי.

הכותרת הראשית המפורטת יתר על המידה של "הארץ" היא: "חיל האוויר הפציץ הלילה מספר מטרות של החמאס במרכז ובדרום רצועת עזה". העימות במטבחון המדיני מקבל שורה אחת מתוך הארבע המרכיבות את כותרת המשנה: "התקיפות כוונו נגד עמדה של החמאס במרכז הרצועה ומנהרות הברחה ברפיח. מחריף העימות בין אולמרט ולבני לבין ברק על התנהלות ישראל מול החמאס. 14 פצצות מרגמה וארבע רקטות קסאם נורו אתמול לשטח ישראל, שני חיילים ואזרח נפצעו קל. בצה"ל מעריכים כי את הירי מבצעים פלגים קטנים, שאינם סרים למרות החמאס".

ב"ידיעות אחרונות", ועוד הרבה יותר מכך ב"מעריב", סדר העדיפויות הפוך. "קרב הבירבורים" היא הכותרת בשער. רובה של כותרת המשנה מוקדש לקרב הזה, ורק סופה לקרב האש: "ברק דרש מהשרים 'להפסיק לברבר' על התגובה לירי הקסאמים, ומקורבי אולמרט השיבו אש: 'שברק בעצמו יפסיק לברבר ויורה לצה"ל להגיב בתקיפות. בלילה: חיל האוויר הפציץ מנהרות בעזה".

ב"מעריב" שוקעים עמוק עוד יותר אל תוך הברברת. עמוד השער כולו, למעט סטריפים צרים בראשו ובתחתיתו, מוקדש לחילופי הדברים בין ברק ללבני, שתמונתם מכסה את השער. הכותרת הראשית היא הידרה דו-ראשית ("הגברת מברברת"; "הוא בהתקף שוביניזם") המופרדת בכותרת משנה ומסבירה לקורא הנבוך מה משמעות הציטוטים: "8 ימים לבחירות: חמאס חזר לירות, אבל לשרת החוץ ולשר הביטחון יש זמן למלחמות פוליטיות". רק בכותרת הגג יש זכר לתקיפה אתמול בעזה: "עימות חריף בפורום השלישייה: תגובה קשה או הסדר עם חמאס. אמש: חיל האוויר תקף בעזה".

נחזור לשאלה שהצבנו בתחילה. התשובה עליה פשוטה לכאורה; ברור שהחרפת תקיפות חיל האוויר היא חדשה משמעותית יותר. אלא שזה לא לגמרי נכון. יש עניין רב לציבור בחשיפת המתחים והיריבויות מאחורי הקלעים של הנהגת המדינה; מתחים ויריבויות שמשפיעים בוודאי על החלטות ומעשים. חשיפה כזו לא נעשתה בתקופת מבצע "עופרת יצוקה", אז העיתונות הדביקה פלסטר על פיה וקשרה את ידה במחוות הצדעה.

עם זאת, כשבוחנים את הסגנון הסנסציוני שנוקטים היום הטבלואידים ואת הדגשת גידופיהם של אולמרט-לבני-ברק על פני כוונותיהם ושיקוליהם, אי-אפשר שלא לתהות אם הכוח המניע מאחורי התקשורת הוא עיתונאי-מקצועי או ציני-מסחרי. במלים אחרות: האם מדובר בניסיון לחשוף את המניעים הנסתרים של הפוליטיקאים או בתחרות במציאת הביטוי היותר מעליב שמי מהם הטיח בחברו (כלומר, שמקורבי מי מהם הטיח במקורבי חברו). ביום כזה, דווקא החינמון "ישראל היום" מגיש כותרת המתארת בדיוק ובאיזון את שתי זירות הקרב: "צה"ל חזר להפציץ, הממשלה חזרה לריב".

המשך היציקה

מה קורה אפוא בעזה ובכנסת? "התקיפות התרחשו לאחר שבמהלך אתמול החריף הוויכוח בין ראש הממשלה אולמרט ושרת החוץ לבני לבין שר הביטחון ברק בנושא התגובה לירי הקסאמים וה'הסדרה' עם החמאס שתביא להפסקת אש ארוכה", כותבים היום עמוס הראל, ברק רביד ואבי יששכרוף בידיעה הראשית של "הארץ". "אולמרט ולבני האשימו את ברק כי הוא פועל בניגוד להחלטות הממשלה. שרת החוץ אף האשימה אותו כי הוא מקדם על דעת עצמו הסכם רגיעה שני עם החמאס. ברק דחה את הביקורת".

לפי שמעון שיפר, יוסי יהושוע ואיתמר אייכנר ב"ידיעות אחרונות", ברק לא סתם דחה את הביקורת, אלא טען כי בקבינט עצמו הוחלט על הסדרה של הפסקת אש מול חמאס, שעליה אמון אלוף במיל' עמוס גלעד כשליח הקבינט ואולמרט (ולא שליחו של ברק). רוני שקד כותב באותו עמוד ב"ידיעות אחרונות" כי לפי "מקורות בעזה", מצרים כופה על חמאס הסכם שייכנס לתוקפו ביום חמישי הקרוב. סלע המחלוקת בין חמאס למצרים: נוכחותם של אנשי פתח במעבר רפיח וסוגיית המעברים לישראל. לפי ג'קי חוגי ועמית כהן ב"מעריב", ראש הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל, היה מוכן ערב המלחמה בעזה לפתוח במשא-ומתן עם ישראל "על מדינה פלסטינית בגבולות 1967". המקור לידיעה: סופר יהודי-צרפתי בשם מארק הלטר, שבאוזניו אמר משעל את הדברים.

עוד ב"ידיעות אחרונות": רוב עמ' 4 מוקדש לידיעה חדשותית הדוחפת לפעולה צבאית (הכותרת: "חזרנו להתחלה"; כותרת הגג: "הפסקת אש נוסח עזה: 13 קסאמים ופצמ"רים נפלו אתמול בשטח ישראל"; כותרת המשנה: "3 בני אדם נפצעו אתמול קל בנפילת רקטות בעוטף עזה. התושבים מרגישים מרומים: 'אם צריך להיכנס שוב – אז קדימה"). טור צד מוקדש לקינה טרחנית של איתן הבר, שדוחה מכל וכל אפשרות של פתרון צבאי לבעיית עזה. לפי אמיר בוחבוט, ירון ששון ואורי בינדר ב"מעריב", פיקוד דרום דוחף לתגובה מיידית על כל ירי רקטה מהרצועה, אחרי ש"התגובה הלילית" אתמול "הגיעה לאחר יום שלם של הבלגה".

ב"הארץ" מסכם עקיבא אלדר במשפט אחד את הבעייתיות שבהצבת מטרה כמו "מיטוט חמאס" למבצע צבאי כמו "עופרת יצוקה". "אם כל הרוג בשדרות הוא עוד מנדט לימין", הוא כותב, "כל ילד מת בעזה הוא עוד מנדט לחמאס". בינתיים, לפי יוסי יהושוע ורוני שקד ב"ידיעות אחרונות", הבעיה של צה"ל קונקרטית יותר: "הקושי של צה"ל: בכירי חמאס מסתתרים". לפי הכתבים, הבכירים ניצלו את "הברברת בישראל" וברחו אתמול למקומות מסתור.

בחירות, האכזבה נמשכת

אתמול פירסם "מעריב" בעמ' 3 את ההכאה על חטא הקולקטיבית של הכתבת הפוליטית שלו, מיה בנגל. "נכשל. זה הציון שמגיע לנו", כתבה בנגל על סיקור מערכת הבחירות. "לנו" משמע "התקשורת, הציבור ובעיקר הפוליטיקאים", אבל בנגל התמקדה, בצדק, בכישלון שלה ושל עמיתיה העיתונאים, המסקרים את המירוץ כאילו היה מירוץ סוסים (או משחק כדרוגל, לדבריה) ונכשלים בהצגת שאלות קשות או כפיית עימות על נתניהו.

האם הנזיפה של בנגל הועילה? לא ממש. עם זאת, בין הכותרות הבִּרבוריות לידיעות אזוטריות ("הפורצים לקחו – הח"כים החזירו", צביקה ברוט מדווח ב"ידיעות אחרונות" על מעשה חסד של הנבחרים), יש גם נסיונות לספק מידע חשוב. למשל, ידיעה של נורית פלתר בעמ' 11 של "ידיעות אחרונות" על חוק האזרחות שיזם ח"כ אביגדור ליברמן. אמנם, אולי מפאת קוצר היריעה, הידיעה אינה מצליחה לעשות את מה שהיא מתיימרת לו: לחשוף את המשמעות הבעייתית של החוק. במקום זאת, ברוח הריאליטי של "ידיעות אחרונות", אנחנו מקבלים ארבעה טקסטים מקושקשים של "חרדי", "ערבי", "פוליטיקאי" ו"מתנחל".

במדור הדעות של העיתון כותב נחום ברנע על אותו נושא ומצליח להשכיל את הקוראים. "אין מדינה דמוקרטית בעולם שמחייבת את אזרחיה להישבע אמונים למדינה", הוא כותב בשם הפרופ' ירון אזרחי, "המדינה צריכה להישבע אמונים לאזרחיה, לא להפך". ברנע מוסיף גם הערה על כישוריו הפוליטיים של ליברמן (כן, יש דבר כזה, כישורים פוליטיים, וכמעט לא מצינו דיון בכישורים האלה בעיתונים): "הקריירה הפוליטית שלו התאפיינה עד היום בעצלות, נהנתנות וחוסר רצינות". ברנע גם מדגים.

"האיסור על שידור 'תעמולת בחירות', ישירה או עקיפה, מופר כל שעה על-ידי מרואיינים ומראיינים ועל-ידי עורכי יומנים ותוכניות", כותב היום זאב סגל ב"הארץ", ומוסיף כי "בכל מקרה, האיסור החוקי על שידור 'תעמולת בחירות' אינו נאכף ונהפך לבדיחה לאומית". סגל מנמק גם מדוע תשדירי תעמולת הבחירות בטלוויזיה וברדיו אינם שוויוניים או מועילים (אצלנו הציע יובל דרור זווית אחרת על העניין), וקובע גם הוא כי התקשורת כשלה בסיקור הבחירות, ואין לנו אלא לקוות שתבונתם הטבעית של הבוחרים תכריע.

מורנייה, חזרנו אלייך

אף שייתכן שהוא עצמו לא היה מתרשם מכך, הרי שמותו בטרם עת של עימאד מורנייה הפך אותו בן לילה מטרוריסט בכיר אך אלמוני בישראל לכוכב של ממש ולאורח קבוע בשערי העיתונים. יום השנה לחיסולו חל רק בשבוע הבא, אולם "מעריב", ויותר מכך "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", ממהרים לציין זאת בשער כבר היום.

העילה להמולה: האיום (המרומז?) של מזכ"ל חיזבאללה נסראללה כי ינקום את חיסולו של מורנייה והתרעות של יחידות למלחמה בטרור מפני פיגועים בחו"ל. אם נספור את הפעמים שאיום – מרומז או מפורש – של נסראללה בעניין נקמת דמו של מורנייה תפס תשומת לב מרכזית של אחד הטבלואידים בתקופת השנה האחרונה, נגלה תוצאות מדאיגות למדי.

האם העיתונים מחפשים סנסציה ויוצרים פניקה מיותרת, או שהם רק מתווכים לקורא את הפניקה השוררת בקרב גורמי הביטחון אצלנו? לפי "ידיעות אחרונות", המקדיש לנושא את הכותרת המרכזית שלו (אבל לא את התמונה המרכזית, המוקדשת לתצלום (לקוח ברשות?) של השחיין מייקל פלפס מוריד ראש בבאנג), התשובה ברורה: "את האווירה במטה ללוחמה בטרור, באגף האבטחה בשב"כ, בזירת טרור באמ"ן ובחטיבת הפח"ע במוסד", כותב רונן ברגמן, "תימצת אתמול מישהו בערב במלה אחת: 'מכווצים'". ברגמן מוסיף כי כל הרשויות  האמורות כשלו מלסכל פיגוע לזכר מורנייה (כיצד ניתן לסכל באופן מוחלט פיגוע כזה? לחסל את נסראללה? למוטט את חיזבאללה?).

לפי איתמר אייכנר, ההתרעה שפירסם המטה ללוחמה בטרור היא החמורה ביותר, אולם "בשונה מאזהרות מסע קודמות... הפעם אין מיקוד למקומות ספציפיים, אלא אזהרה כוללת לכל העולם". "ידיעות אחרונות" מתגייס ומפרסם על השער ובעמודים הפנימיים "כללי זהירות בחו"ל". הכללים מטופשים ("אל תקבלו שום הצעות בלתי צפויות מגורמים לא מוכרים"), אבל לפחות בזה העיתון אינו אשם, משום שאלה הכללים של המטה עצמו.

גם לראש הממשלה יש מה להגיד בעניין

פרשת שרביט-ברוך ממשיכה להכות הדים. בשבוע שעבר פירסם "הארץ" כי "מרצים באוניברסיטת תל-אביב מוחים על הכוונה למנות את ראש המחלקה לדין בינלאומי (דבל"א) בפרקליטות הצבאית, אל"מ פנינה שרביט-ברוך, למרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב" (עפרי אילני). בהמשך אף פורסם ב"הארץ" מאמר מערכת שתמך בחרם על הפרקליטה. הקריאה לחרם גררה גינויים בעיתונים המתחרים, "מעריב" ו"ישראל היום", ובכלי תקשורת אלקטרוניים. אתמול פירסם גם "הארץ" בעצמו מאמר של פרופ' שלמה אבינרי המגנה בחריפות את הקריאה לחרם.

היום ממשיך "הארץ" לסקר את הסערה שחולל (בכתבה הראשונה בנושא נטען כי הקריאה לחרם מצד המרצים היתה בעקבות כתבה שפורסמה ב"הארץ" על פעילותה של המחלקה לדין בינלאומי בפרקליטות הצבאית בעת המבצע בעזה).

בידיעה המופיעה על השער מדווחים ברק רביד ואור קשתי כי ראש הממשלה התערב בסוגיה והכריז כי "כל אוניברסיטה שתיתן יד לפסילה של מרצים כאלה בלי בדיקה תהיה למוסד שלא ראוי לתמיכה של ממשלת ישראל" (לאיזו בדיקה מכוון אולמרט? לא ברור). "הארץ" ממשיך ומצטט ביקורת שהוטחה בו, הפעם מפי היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, שאמר על מאמר המערכת של העיתון כי הוא "אינו מציג את העובדות לאשורן". הידיעה מופיעה גם בעיתונים האחרים, כשב"מעריב" מצוין כי גם שר המשפטים פרידמן הצטרף למותחי הביקורת על "הארץ".

בסך-הכל, הגם שלכאורה מדובר בדיווח שלילי ש"הארץ" מפרסם על עצמו, אי-אפשר שלא לשמוע את רעש חיכוך הידיים רווי הנחת של עורכי העיתון על הסערה והתגובות שעוררו (בחינת: כל עוד תאייתו את שמי נכון...).

אי-הנחת של הקורא מתעוררת למקרא סופה של הידיעה היום ב"הארץ", שממנה עולה לכאורה שהדיווחים הקודמים בנושא זה לא היו מדויקים, ולמעשה הסערה היתה מיותרת כולה: לא מדובר בקבוצת מרצים, אלא במרצה יחיד (פרופ' חיים גנז. וב"ידיעות אחרונות" מציג פרופ צבי גליל, נשיא האוניברסיטה, מידע אחר: מדובר בשני מרצים. כך גם ב"מעריב"), שגם הוא לא קרא שלא להעסיק את שרביט-ברוך, אלא רק רצה להביע את מחאתו, וכי בכל מקרה הנהלת האוניברסיטה מעולם לא שקלה או העלתה לדיון את האפשרות שלא להעסיק את הפרקליטה.

ניאו-עותמניזם

במדור הדעות של "הארץ" מוסיף היום פרופ' עמיקם נחמני הערה לשיח (הדל) על טורקיה, שהתעורר בעקבות חילופי הדברים הקשים בין הנשיא פרס לראש הממשלה באנקרה, ארדואן. הטורקים, כותב נחמני, מתעניינים מאוד בנעשה בפלסטין (כך כתוב), משום שהם רדופים רגשי אשם על כך שההתיישבות היהודית החלה "במשמרת שלהם", עת היו שליטי הארץ. המרכזיות שתפסה טורקיה לאחרונה כמתווכת אזורית שימחה מאוד את הטורקים, כותב נחמני, שראו בה "ניאו-עותמניזם". דחיקתה לשוליים וחזרתה של מצרים למרכז, הוא ממשיך וכותב, מכעיסה אותם מאוד ועלולה לדחוף אותם לזרועות השכנה: איראן.

רווחה ב"הארץ"

כותרת בצפון צפונו של שער "הארץ" מודיעה על "'חיים בשוליים', מדורה החדש של אורלי וילנאי, חלק ב'". זה עתה פיטרו מהעיתון את כתבת הרווחה הוותיקה רותי סיני, והנה נמצאה במהירות מחליפה, כתבת רווחה ותיקה פחות, אולם מוערכת גם היא. בחלק ב' אכן מופיע המדור, שתחת הכותרת "להיערך להשפלה", עוסק היום ב"יום אחד בחייה של משפחה שנאלצת להזדקק לשירותי הרווחה".

ידיעת תקשורת אחת

"האיום הוסר?", שואלת כותרת על שער מוסף "עסקים" של "מעריב". לי-אור אברבך כותב על הניסיון של שר התקשורת אריאל אטיאס למנוע את ביטול הזיכיון של ערוץ 10. "המתווה של אטיאס: ערוץ 10 יקיים תוכנית הבראה בפיקוח האוצר. בתמורה תשקול מחדש הממשלה את חלק מחובות הערוץ", אומרת כותרת המשנה על השער.