פעם שלישית וכו'

"רציתי להרעיף שבחים על סרטו של הורוביץ בשל עצם העובדה שבסרטו העלילתי הראשון בחר לגעת בסכסוך הישראלי-פלסטיני, נושא שהקהל הישראלי אינו נוהר לצפות בו על מסך הקולנוע (למרות ההצלחה העכשווית של הסרט התיעודי 'שומרי הסף', שעוסק בו אף הוא). אני מעריך את ההימור שהורוביץ לקח בסרטו זה, ואינני מפקפק בכוונותיו הטובות, אך התוצאה מאכזבת ואף יותר מכך", כותב אורי קליין על הסרט "רוק בקסבה" במוסף "גלריה" של "הארץ". "ההתייחסויות לסרט מבליטות את העובדה שזה הסרט הישראלי העלילתי הראשון שעוסק באינתיפאדה הראשונה. אך מהי חשיבותו של פרט זה מלבד ערכו ההיסטורי? מראותיה של האינתיפאדה הראשונה ואלו של השנייה, וגם של זו שמתחילה להתהוות מול עינינו בימים אלה, לרבות מראותיו של נוהל הכיבוש בימים שבין אינתיפאדות, נחרטו בתודעתנו באמצעות אינספור כתבות טלוויזיוניות ומספר רב של סרטים תיעודיים. במה מוסיפה ומשנה משהו העתקתם של מראות אלו לסרט עלילתי בעזרת שחקנים ומיקומם בעלילה מומצאת?".

גם היום מעמידים העיתונים בראש סדר היום את האפשרות לפריצתה של "אינתיפאדה שלישית", אחרי שעסקו באפשרות כזו לא מעט בשנים האחרונות. "חשש: אינתיפאדה בקו הירוק. גל של זריקות אבנים ליד כפרים ערביים", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות" במרץ 2008 (ב"הארץ" הרגיעו: "עוד לא אינתיפאדה"). דפוס כזה חזר על עצמו בחמש השנים שחלפו מאז, מדי כמה חודשים. מתיחות, אמיתית או מדומיינת, בקרב הפלסטינים מובילה לדיון ציבורי בשאלת פריצתה של אינתיפאדה שלישית. "ידיעות אחרונות" מוביל את הגישה הפסימית וצופה תדיר התקוממות מעבר לפינה; "הארץ" מזהיר כל הזמן מהידרדרות בשל העדר אופק מדיני, אולם באופן מפתיע נותן מקום בולט דווקא להערכות כי אינתיפאדה לא תפרוץ (ובהזדמנות אחת מזהיר, בצחוק, מפני אינתיפאדה שלישית של הימין שתפרוץ אם נתניהו ימסמס את דו"ח אדמונד לוי); "מעריב" במצב רוח לא עקבי (המובן לאור התחלופה הגבוהה בקרב כתביו ועורכיו), ו"ישראל היום" משתדל להתעלם, לגמד או להרגיע.

גם היום אין חריגה משמעותית מההתנהלות הזו. "חשש בישראל וברשות מאיבוד שליטה בגדה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "הצבא נערך בכוחות מוגברים לקראת הלווייתו של העציר ערפאת ג'ראדאת, שמת בכלא. הפלסטינים טוענים כי מת מעינויים ולא מדום לב – כפי שנטען בישראל", נכתב בכותרת המשנה, ואילו עמוס הראל, המדווח בידיעה נפרדת על כך שישראל מונעת בנייה בשטחים פלסטיניים בנימוקים בטחוניים, מסכם כי פריצתה של אינתיפאדה אינה תלויה בישראל, ה"עושה מאמץ נרחב להרגיע את הרוחות", אלא בפלסטינים, שהנהגתם "אינה שולטת לגמרי במתרחש". "לפי ההערכות המקובלות", מסכם מאמר המערכת, אין בשטחים "הנהגה, כוונה ואנרגיה" לחולל עוד אינתיפאדה, אולם "הכתובת רשומה על הקיר", וכדבר כותרת המאמר, זו היתה "קריאה אחרונה".

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "המטרה: שקט", אולם אופי הסיקור עצמו אינו שקט דווקא: מתמצית טורו של נחום ברנע, המודפסת במרכז השער על רקע תצלום דרמטי עטור להבות אש של "פלסטיני מיידה אבנים בחיילי צה"ל, אתמול בחברון", עולה כי התקוממות עממית בקנה מידה נרחב היא ממש מעבר לפינה. "נסיון העבר שלנו מלמד שאינתיפאדות לא נולדות בהחלטה מסודרת, לפי הספר", הוא כותב ומוסיף כי "מקבלי החלטות בשני הצדדים" שופכים דלק על האש על אף שברגע האמת הם אינם מסוגלים לשלוט בגובה הלהבות. כותרת הכפולה הפותחת היא "נתיחה על סף רתיחה" ("מלחמת גרסאות על מותו של העציר הפלסטיני"), והידיעה החדשותית המרכזית (שנראה כי הגיעה לעיתון ברגע האחרון ולכן לא מוקמה כידיעה ראשית) היא כי "נתניהו פתח את ברז הכספים", "העונש על ההכרה באו"ם בוטל: כדי לנסות ולהרגיע את השטח, ישראל משחררת 100 מיליון דולר שהחרימה מהרשות הפלסטינית".

כותרת כפולת העמודים השנייה היא "איך להחזיר את השקט", ומוצגים בה, שוב על רקע תמונת יידוי אבנים עטופת אש ולהבה, ארבעה טורי דעה ("לפתור את משבר האסירים מיד", "לקדם את הסכמי הביניים", "לעצור את ההפגנות באיבן ולפעול ביד ברזל נגד פורעי 'תג מחיר'"). גם הקריקטורה היומית מוקדשת לאינתיפאדה השלישית ("פעם שלישית גלידה", אומרת דמותו המצוירת של אבו-מאזן לזו של נתניהו).

"במערכת הביטחון מעריכים: אנו לא בפתחה של אינתיפאדה שלישית", נכתב בסופה של כותרת המשנה לראשית של "ישראל היום". הכותרת הראשית, "הרשות מחממת את השטח לקראת אובמה", עוסקת במניעי הפלסטינים ומשווה לאירועים אופי נשלט, לא מאיים. ב"מעריב" הכותרת הראשית היא "גורמים בטחוניים: אבו-מאזן מעודד את המהומות ביו"ש". "במערכת הביטחון טוענים", חוזרת כותרת המשנה, "הרשות הפלסטינית רואה ביידוי אבנים והשלכת בקבוקי תבערה כלי לגיטימי בניסיון להפוך את סוגיית האסירים למרכז ביקורו של הנשיא האמריקאי". לפחות ביחס לאופי הסיקור של הפלסטינים, נראה ש"מעריב" בתקופתו של שלמה בן-צבי מתקרב ל"ישראל היום".

קליין גם עונה על השאלה שהציג בביקורתו ושצוטטה לעיל: "ובכן, היא חייבת לשנות, ובראש ובראשונה חייבת להיות ליוצר הסרט העלילתי המודעות לכך שהוא עוסק בחומרים מוכרים שהצטברו בתודעתנו לכדי מכלול גדוש ומעיק. למרות הסתייגויותי המסוימות מ'בופור' של יוסף סידר ומ'לבנון' של שמואל מעוז, שני סרטים עלילתיים שהתרחשו במלחמת לבנון הראשונה, הערכתי את העובדה שיוצריהם היו מודעים לכך שהם עוסקים בחומרים מוכרים לנו והתמודדו עם אתגר זה באופן מקורי ונבון: שניהם העניקו למציאות המתוארת בסרטם צורה ייחודית שאיפשרה להם להוסיף לזיכרון המשותף משמעות נוספת.

"[...] תוקפו של סרט כמו 'פלאטון' של אוליבר סטון, למשל (שיש איזשהו חיבור בינו ובין סרטו של הורוביץ), נבע בין השאר מהמודעות הזאת שלו ומיכולתו להעניק למלחמה שבה עסק, מלחמת וייטנם, הקשר היסטורי ומיתולוגי שזיכה את הסיפור והזיכרון שלה ברובד משמעותי רחב נוסף. כל זה חסר בסרטו של הורוביץ. במקום זאת יוצק הסרט מראות שראינו כבר וסיפורים ששמענו כבר אל תוך מסגרת קולנועית עלילתית, בלי להתמודד עם השלכותיה של פעולה שכזאת ולהיות מודע לתוצאותיה.

"מה, לדעת הורוביץ (וגיא מאירסון, שכתב עימו את התסריט), מוסיפה העתקה שכזאת לזיכרון הלאומי ולהבנת המציאות והאירועים שמעצבים אותו? התוספת היחידה היא מהות בידורית – בקצב שלו, בכמויות האקשן שבו ובשחקניו האטרקטיביים, ולמרות ההתרחשויות הקשות המוצגות בו, חותר 'רוק בקסבה' להיות סרט בידורי, כפי שחתרו סרטי מלחמה רבים לפניו, כגון אלה שהופקו בהוליווד בזמן מלחמת העולם השנייה. זו התוספת היחידה שהוא מציע, וערכה מפוקפק בעיני. כל השאר הוא צמצום והפחתה".

החברה האזרחית

"ידיעות אחרונות" מדווח היום על פני עמוד שלם על נצחונם של נערים שליחים בבת-ים. "הנערים שעבדו ברשת הסופרמרקטים סופר-דוש סחבו יום-יום את השקיות והארגזים הכבדים לבתי הלקוחות – אבל בתור משכורת נאלצו להסתפק בטיפים. הם התאגדו, נאבקו, והיום יקבלו פיצוי היסטורי: 850 אלף שקל", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של נעם ברקן.

זקני טרכטנברג

ב"כלכליסט" ממשיכים לחגוג את הפרוטוקולים של ועדת טרכטנברג שהצליחו לחשוף (בעיצומו של מאבק משפטי שמנהלת התנועה לחופש המידע, ושהודיעה שתמשיך בו כדי לברר את הסוגיה העקרונית). אחרי שאתמול מיצו את הנקודות העקרוניות (יותר ופחות) העולות מן הפרוטוקולים, מתפנים לאקסטרות. לא כולן משכנעות באותה המידה.

"כך דילג טרכטנברג מעל המוקשים הפוליטיים", נכתב בכותרת הראשית, ו"ועדת טרכטנברג מציגה: כל מה שלא ירגיז את נתניהו" בכותרת הגג. "הוועדה לא פירסמה מסקנות נחרצות ביחס לבעיות שדרשו טיפול פוליטי מורכב, משילוב חרדים בעבודה ועד הטבות מס לחברות ענק", נכתב בכותרת המשנה, המספקת גם ציטוט של טרכטנברג עצמו בדיוני הוועדה: "אל תדברו עם התקשורת. הם ינסו בכל הכוח למשוך אתכם בלשון, הפיתוי עצום, אבל זה עלול לעשות נזק בלתי הפיך". ובכן, כנראה שלא כל-כך פשוט לא לדבר עם התקשורת. "בדיעבד, הוועדה לא קבעה שום סטנדרט תקשורתי חדש, אלא הוכיחה שאין מקום לדואליות – ללכת עם התקשורת ולהרגיש בלי התקשורת", קובע מיקי פלד אחרי שהוא מתאר את נסיונותיו של טרכטנברג ליישם מדיניות של שקיפות מחד וסגירות מאידך. "זה או שאתה עובד עם התקשורת ומתמודד עם החסרונות של דיון ציבורי פתוח, או שתצטרך לבזבז את זמנך וקולך בתפקיד הילד ההולנדי עם האצבע בסכר, רק ללא הצלחה".

המסר המרכזי ששואבים היום עיתונאי "כלכליסט" מהפרוטוקולים הוא כי הוועדה פחדה להכניס את כל היד, שלחה אצבע אל החור, וגם זו נהדפה ברובה. בעיתון לא נגררים להשחרת דמותו של טרכטנברג ושל חברי הוועדה האחרים כדי להוצא כותרת עסיסית יותר מהחומרים שנפלו לידם (ואולם, נעמה סיקולר, ראש מערכת החדשות, מתמקדת באופן שאינו משכנע דיו במה שהוועדה לא עסקה בו, מספקת דוגמה אחת ומבטלת במשפט אחד את ההסבר המתקבל על הדעת של אנשי הוועדה). פעילות הוועדה מצטיירת באופן עגול: לא שלילית ובוודאי לא מושחתת, אלא כזו הנופלת לפח הנרפות שיועד לה על-ידי מקימיה ומתנגדיה מלכתחילה. "הבעיות הכי כואבות הן גם הכי קשות לפתרון כי הן מחייבות התנגשות פוליטית", מסכם שאול אמסטרדמסקי. "השורה התחתונה", נכתב בסופה של כותרת המשנה לראשית, "מתוך 139 המלצות הוועדה, 22 נגנזו, 88 תקועות".

גם "דה-מרקר" אינו נרתע מלעסוק בהרחבה בפרוטוקולים, הגם שנחשפו על-ידי המתחרה (אולם אינו מגלה אצילות ולא מציין את השם המפורש, "כלכליסט". נראה שהתנהלות ילדותית כזו תימשך לפחות עד שדור העורכים הראשיים המוציאים לאור, העורכים הראשיים המייסדים והעורכים הראשיים הייצוגיים – יתחלף). "במשא-ומתן להקמת הממשלה שכחו את לקחי טרכטנברג", מאשימה הכותרת הראשית. ב"דה-מרקר" מעידים כי מבין הדפים "בולטים דיונים כנים" בסוגיות הבוערות השונות, אולם "כיום, רק כשנה וחצי לאחר אותם דיונים, המשא-ומתן הקואליציוני מתמקד בשוויון בנטל – ושאר היבטיו של הצדק החברתי נזנחו".

זו, כמובן, האשמה נכוחה (גם כשהיא מוטלת דרך קבע כלפי התקשורת עצמה), אולם אין צורך בפרוטוקולים של ועדת טרכטנברג כדי להעלות אותה. התרומה המשמעותית יותר של העיתון שכדאי להבליט אינה ההשתדלות להגיש סיקור של התנהלות המערך הפוליטי הנוכחי בכנסת לאור העולה מהפרוטוקולים, אלא הדיווחים הנקודתיים יותר של כתבי התחומים השונים על דיוני הוועדה בסוגיות שאותם כתבים מכסים ("בשוק השכרת הדירות אין שום בעיה" היא כותרת הדיווח של רז סמולסקי, למשל) – גם אם ב"כלכליסט" הגישו דיווחים דומים כבר אתמול.

אפשר גם אחרת: ב"ממון" של "ידיעות אחרונות", שעם היכחדו של "עסקים" תפס את מקומו כמוצר הנחות ביותר במדף העיתונות הכלכלית המרכזית, מציעים בכותרת הראשית את "העקיצות, הביקורת, הבדיחות, הוויכוחים" שנחשפו בפרוטוקולי הוועדה. וריצ'רד השלישי היה אומר: ממלכתי תמורת בדיחה הגונה!

ממה עשוי הירח

ב"גלובס" בחרו – מצרות עין או מקוצר זמן – לא להקדיש כמעט מקום לפרוטוקולים, ויוצאים ידי חובה בהערה סתמית של אדריאן פילוט. הכותרת הראשית היא "יו"ר נמל אשדוד והמועמדת לתפקיד 'מלוות האח"מים'". התחקיר החודרני של שי ניב עוסק במסכת קשרים הנחזים כמושחתים בין פונקציונרים בוועד הנמל ומרכז הליכוד לבין עצמם. עוד על שער העיתון: "אולמרט לא היה במשוחדי הולילנד", ציטוט של עורכי-דינו של הנאשם, ראש הממשלה לשעבר, המסתמכים על "יומן בכתב ידו של עד המדינה, שנכתב לפני תחילת החקירה בפרשה".

ב"גלובס על הבוקר" מקדישים את הכותרת הראשית לגבינה צהובה. "חורים בגבינה: מחסור במוצרים בפיקוח במעדניות", "מחסור חמור נרשם ברשתות השיווק בגבינות העמק וגלבוע במעדנייה, שמחירן מפוקח, אך אין מחסור בגבינות הארוזות שאינן תחת פיקוח", מדווחת אילנית חיות. תנובה מכחישה את הדברים, אך חיות מביאה עדות לכך שההכחשה שקרית וכי חברת המזון מצמצמת בכוונה את ייצור המוצרים שהמדינה מסבסדת על חשבון אלו היקרים. מתוך הידיעה עולה פרט מעניין, מקומם ומעורר מחשבה פי כמה: הגבינה היקרה והגבינה הזולה הן אותה גבינה בדיוק. ההבדל הוא רק באריזה.

ענייני תקשורת

כפולת האמצע של המוסף היומי של "ידיעות אחרונות", "24 שעות", מוקדשת לזוג מעצבי שיער בשם ז'קלין ואביגדור ליכטנשטיין, המטפלים בשיערם של ידוענים. גאיה קורן מראיינת את השניים ולומדת כי ז'קלין החלה לאחרונה לצעוד ברגל למספרה, אביגדור "נלחם בכנסת" ש"לא כל אחד יוכל לפתוח מספרה", ושרה נתניהו ("הלקוחה מספר אחת") היא הרבה יותר רזה במציאות. מדוע שני ספּרים, שאין להם שום דבר חשוב להגיד, ובאופן מפתיע גם שום עניין מסחרי ספציפי לקדם (טוב, על הדרך מוזכרים בקצרה "אלבום מהודר" של צילומי תספורות של הזוג ו"קטלוג כלות מיוחד וחגיגי" של הבת), זוכים לכתבת תדמית במיקום אטרקטיבי רק משום שהם – כפי שטורחת קורן לעדכן בפתח הכתבה – "חוגגים השבוע 44 שנות נישואים"? כנראה שככה זה כשהילד שלך (ירון ליכטנשטיין) מתחתן עם הילדה של מוזס (הדס מוזס); יום הנישואים הופך להיות חגיגה לאומית.

מקבץ דיווחים של לי-אור אברבך ב"גלובס": "מיקי חיימוביץ' במגעים עם הזכיינית רשת", המחפשת בשבועות האחרונים "אלטרנטיבה לתוכנית 'כלבוטק' שעברה לערוץ 10. התוכנית צפויה להיות בעלת מרכיבים דוקומנטריים"; "מסתמן: 'כוכב נולד' לא תשודר בקיץ הקרוב. הסיבה: בקשת לא מעוניינים ליצור תחרות עם 'האח הגדול', שתעלה בקרוב"; "אלי עזור עושה סדר: מעלה אתר שירכז את כל תוכני קבוצת התקשורת שלו. האתר ייקרא The Post ויעלו בו תכנים מאמצעי מדיה שונים" – העיתון באנגלית "ג'רוזלם פוסט", שתכניו יתורגמו לעברית; השבועון "סופהשבוע"; תחנות הרדיו 103 ו-99FM; ספורט1 וספורט 2 ו"פורבס"; "יו"ר ועדת הטלוויזיה של מועצת הרשות השנייה: בערוצים 2 ו-10 מדירים את המוזיקה הים-תיכונית".

ב"דה-מרקר": נתי טוקר מדווח כי "הרשות השנייה לא נענית לדרישת האוצר להתייעל". הילה ויסברג מדווחת כי הארגון אג'נדה שבראשות ענת סרגוסטי עומד להיסגר בשל כישלון בהשגת תרומות, ולטענת עובדותיו: גם בשל נסיונותיהן להתאגד. עוד מדווח נתי טוקר (וענת ביין-לובוביץ ב"גלובס") על תזזית בעולם הפרסום במטרה לשנות את מודל עמלות הפרסום. לא ברור אם מדובר בתחזית, משאלת לב או ספין. גילי איזיקוביץ מדווחת ב"גלריה" על "עוד מינוי בכיר בערוץ 10: זיוית דוידוביץ – סמנכ"ל התוכניות במקום קרני זיו". ועוד ב"דה-מרקר": "סוכנויות הידיעות" (סוכנות גוגל?) מדווחות כיצד הוצאות לאור משלמות לחברות העושות מניפולציות על רשימות רבי-המכר של העיתונים המובילים בארצות-הברית.