בשקט בשקט, אבל בוודאות גמורה, הולך ונסתם הגולל על כלי תקשורת טוב וראוי. בימינו זו ידיעה ממש לא חשובה, שמגיעה לכל היותר למדורי הבידור. לא כמו הידיעות על הקמתם של ערוצי טלוויזיה מסחריים, שמוצאות את מקומן במדורי החדשות והכלכלה, שם קוראים ושומעים את כל פרטי הפרטים על המשאים-והמתנים העסקיים, האיומים וההבטחות, החששות והתקוות ומשכורות הבכירים.
באותו זמן ממש, במסגרת דיוני התקציב וחוק ההסדרים, מגיע בצורה כזו או אחרת קצה של הטלוויזיה החינוכית. ואין איש פוצה פה ומצפצף. לכל היותר ועד העובדים וארגוני היוצרים, ואולי אפילו השרה הממונה, ישמיעו ציוץ בדרכם לראיונות באולפנים הנוצצים האחרים. אולי זה באמת לא סיפור חשוב. אחרי הכל, מה זה לעומת שכרו של ארז טל בערוץ 10, שאולי יעלה עם תוכנית חדשה ואולי לא, אבל עתידו ועתיד בניו ונכדיו וניניו מובטח גם אם מכל הרעיונות המבריקים שלו לא ייצא דבר.
אולי זה באמת לא משהו. אולי חוקי ההיצע והביקוש התקשורתיים הוציאו את הטלוויזיה החינוכית מהמעגל והפכו אותה למיותרת. כי כשהכל נמדד על-פי חוקי השוק, צריך להתנהג כמו בשוק, ומי שלא מסתדר עם זה, שיילך הביתה. כשיש כל-כך הרבה ערוצי ילדים ותינוקות מגיל שנה ועד בכלל, אולי באמת אין צורך במוסד הפועל כמחלקה של משרד החינוך והתרבות. אז יהיו עוד מאתיים מצטרפים חדשים לשוק האבטלה. ביג דיל. מה זה לעומת המורים הפורשים בהמוניהם ומפוטרי פרויקט המרכבה? ובכל זאת ראויה החינוכית לדקות אחדות של התייחסות.
זה התחיל בשנות השישים, אפילו לפני הטלוויזיה הישראלית. משפחת רוטשילד הבריטית התגייסה להקים מרכז לטלוויזיה לימודית שישדר שיעורי אנגלית וחשבון לילדים חולים שאינם יכולים להגיע לבית-הספר, וכיוצא באלה עניינים חינוכיים מובהקים. אחר-כך הצטרפו אליהם קשקשתא ודודלי ופיסטוק, דיירי שכונת חיים ורחוב סומסום, הדרדסים והקטקטים ועוד המון מושגים שנכנסו לשפה, ואף אחד כבר לא זוכר מנין. החבורה שהתקבצה אז באולפני הטלוויזיה הלימודית היתה צעירה ונמרצת, יצירתית ועתירת דמיון, והיתה מוכנה לעבוד ימים ולילות בהתלהבות תמורת פרוטות, ובלבד שתראה את פרי עמלה על המסך השחור-לבן-אפור. היצרים געשו, והפנסיה נראתה רחוקה-רחוקה.
כשהוקמה הטלוויזיה הישראלית, מצאה הלימודית את מקומה בערוץ ומילאה את שעות הבוקר והצהריים הבעייתיות להפקה. הלימודית גדלה ועבתה והפכה לטלוויזיה חינוכית, העובדים התבגרו, הקימו משפחות, נכנסו לשגרת עבודה. בינם לבינם הודו שיש פה ושם כיסים של אבטלה סמויה, אבל היתה עבודה, וגם תיאבון. בראשית שנות השמונים הכניסה החינוכית רגל לתחום האקטואליה עם "ערב חדש", שהציגה סגנון אחר, רך יותר של חדשות.
המהלומה נפלה עליה, ולא רק עליה, עם כניסת הערוצים המסחריים. היא התעקשה - וקיבלה - חלק בעוגה הקורצת והמבריקה, אך כוחותיה כבר לא עמדו לה כל-כך בתחרות מול הכוכבים החדשים, שידעו להתיילד ולצחקק ולנגן על כל המיתרים הנכונים. הילדים החולים שנשארו בבית איבדו ממילא עניין בשיעורים הארכאיים, ובלי להרגיש נעשתה הטלוויזיה החינוכית הרבה פחות רלבנטית.
העובדים המוצלחים שידעו לשווק את עצמם מצאו מקום בערוצים החדשים, ואלה שנשארו איבדו מעט מגאוות היחידה. אמנם הם הוציאו תחת ידיהם את "זהו זה" האגדית ואת "קרובים קרובים" ועוד המון הפקות ראויות להתכבד, אבל לסחורה הסימפטית והנאיבית שלהם היה כבר הרבה פחות דורש. לכל היותר הם יכלו להתנחם בקביעות, במשכורת הסדירה ובתנאים הנוחים.
הפוליטיקאים זיהו את המגמה וגילו מקום שאפשר לחסוך ולקצץ בו. כשמקצצים בתקציב החינוך, במספר שעות הלימוד ובשירותים לתלמידים עם צרכים מיוחדים, מי יילחם בשביל משדרי טלוויזיה שאפשר למצוא אותם או שכמותם במקומות אחרים?
מה עושים? מקימים ועדה בראשות צבי האוזר. זו המליצה, כפי שניתן לצפות, על סגירה מוחלטת של הטלוויזיה החינוכית. העובדים גילו לפתע שמקום העבודה כבר לא מובטח. הם גייסו את האמנים היוצרים ואנשי רוח, ואלה נזעקו ופנו לבג"ץ. בבית-המשפט הבטיחה שרת החינוך והתרבות להמשיך את פעילות החינוכית, לעגן אותה בחקיקה, ולמנות... ועדה ציבורית שתמליץ על דרכים להבראה והתייעלות.
כך מונתה ועדת שטרן, בראשותו של מי שהיה מנהל ערוץ 1, יאיר שטרן, שיודע דבר או שניים על שידור ציבורי, לטוב ולרע. הוועדה ישבה ודנה שבעה חודשים, ובספטמבר השנה הגישה דו"ח ובו קבעה כי במקום לסגור את המוסד, מוטב להבריא אותו, ליצוק בו תוכן חדש, לצמצם את כוח האדם בכשישים אחוז ולרכז את כל התוכניות המפוזרות היום בין הערוצים השונים, עד שאין איש יודע שהן שייכות לחינוכית - ביניהן "תיק תקשורת", "מבט נשי" ו"בקריאה ראשונה" - בערוץ אחד, 23. הוא יעבור בנייה נכונה, כיאה לימים האלה, שבהם הכל נבחן בעדשת השיווק והמיתוג וכל השאר.
השרה מיהרה לאמץ את הדו"ח, העובדים נשמו לרווחה, אך כעבור שבועיים בא האוצר ואמר, "מה פתאום? אנחנו סוגרים בעוד שלושה חודשים". אין זו הפעם הראשונה, ואין זה התחום היחיד, שבו קובעים אנשי מקצוע את הצרכים, ובאים אנשי האוצר ומראים מי קובע מה. גם על החלטות בג"ץ בנושאים חשובים הרבה יותר הם מצפצפים. אז מה הוא בשבילם קומץ עובדים ואנשי רוח?
ושוב נשמעו קולות מחאה של העובדים והיוצרים, גם ההסתדרות התגייסה, ואפילו כמה חברי-כנסת הודיעו שלא יעלה על הדעת. אולי גם הם נזכרו בדודלי ובפיסטוק, ואולי רק חיפשו הזדמנות לקבל כותרת ולהתחשבן עם האוצר. בתגובה נסוג האוצר חלקית והביא במסגרת חוק ההסדרים הצעה מתוקנת - לא לסגור את השידור החינוכי, אלא לצמצם אותו באורח ניכר: במקום להוציא את החינוכית מהערוצים האחרים ולרכזם בערוץ 23, כחוות דעתם של אנשי המקצוע, החליט האוצר לבטל את ערוץ 23, לצמצם את השידורים בערוץ 2 ולהשאיר מתכונת מצומצמת בערוץ 1. ההפקות יוצאו לגורמים חיצוניים, ובמוסד עצמו יישאר רק גרעין קטן שידאג לרכישת החומרים.
במסגרת הדיונים הסכימו נציגי האוצר להקצות 56 מיליון שקל להפעלת החינוכית ב-2004, צמצום של כמחצית לעומת תקציב השנה הנוכחית. ההצעה נשמעת סבירה לעומת האלטרנטיבות, עד אשר בוחנים את הנתונים ומגלים שהסכום מספיק בדיוק לתשלום משכורות ומיני הוצאות טכניות כגון אגרות, משדרים ולוויינים, ואינו משאיר פרוטה להפקה. כך יהיה אפשר להשאיר את הטלוויזיה החינוכית בחיים, בערך, בקושי, ולהניח לה לגסוס לאטה בלי לעורר צעקות מיותרות. אפילו המאמצים שנעשים שם בחודשים האחרונים להתייעל ולשפר את הניהול הם מעט מדי ומאוחר מדי.
מי כבר יצעק? למי יש עוד כוח לצעוק? מכלל 430 העובדים, 142 איש יוצאים ממעגל העבודה עד סוף דצמבר 2003. למעשה, רבים מהם לא רוצים לעזוב, אך לא יכולים לשאת את אי-הוודאות לגבי עתידם, ומעדיפים לעשות זאת בתנאים המשופרים של תוכניות הפרישה של עובדי המדינה. התוצאה תהיה ששוב, מי שיוכל, יעזוב, ויישארו מי שלא ימצאו מקום אחר. אבל גם מי שיישארו לא יוכלו לעשות הרבה, כי כסף להפקות, כאמור, אין, ואפילו את המכשירים שמתקלקלים לא מתקנים, כי מה הטעם. לכל היותר יקרינו עוד שידורים חוזרים של סדרות של הבי.בי.סי וסרטי קולנוע ישנים, ו"לופים" טובים יותר וטובים פחות, וכך המקום יגסוס לאטו, והעיקר - אפילו צעקות לא יהיו.
"איכות זו לא מלה גסה", אומרת הסיסמה המתחננת משהו של החינוכית. למען האמת, גם עובדיה מודים שכמות האיכות שהמוסד שלהם מפיק בימים אלה מינימלית, אבל לא מחמת העדר כישרון או רצון לעבוד, אלא מחמת התנאים שלא ניתנים. הם אפילו לא יכולים ליהנות מהעובדה שהם פטורים מלחצים של פוליטיקאים ומתן שוחד מסך למיני טיפוסים מפוקפקים. אחד העובדים נאנח, "זה שלא מפעילים עלינו לחצים פוליטיים זה אולי נעים, אבל זה מעיד אולי שהם לא חושבים ששווה להשקיע בנו, וגם זה אומר משהו על מצבנו העגום".
באמת, יכול להיות שאין סיפור. היה משהו, פג טעמו, נעלם הצורך בו, מוטב שיירד מהבמה. ובכל זאת, עוד ערוץ ציבורי שהיה יכול למלא תפקיד ייחודי בנוף, אילו רק ניתן לו, קורס לאטו. ולאף אחד לא אכפת.
גיליון 48, ינואר 2004