מהו עתידה של העיתונות החוקרת? אם נשפוט לפי תביעת דיבה שהוכרעה כעת בקנדה, העתיד נראה עגום מאוד. שלושה שופטים בבית-המשפט העליון בקנדה קבעו פיצויים בגין הוצאת לשון הרע בתביעת דיבה נגד תוכנית תחקירים יוקרתית בשווי של שלושה מיליון דולרים קנדיים, הסכום הגבוה ביותר שנקבע אי-פעם בקנדה לפיצויי תביעת דיבה. אגב פסיקתם ביקרו השופטים קשות את דרכי עבודתם של התחקירנים בתוכנית, קראו להם "רודפי סנסציות פרזיטים", חלקו על דרכי העבודה הלגיטימיות של עיתונאים חוקרים כמו הסתייעות במקור מתוך המוסד המבוקר, וטענו כי לעיתונאים הנדונים היתה תיזה מוכנה מראש, וכל החקירה נעשתה כדי להוכיח את קו הסיפור שנבחר. לכן, קבעו השופטים, העיתונאים לא פעלו בתום לב, והכריעו נגדם.
הכרעת השופטים קובעת תקדים בעולם העיתונאות החוקרת: לא די להביא הוכחות חותכות לנכונותו של הסיפור המוצג, כפי שדורשים עורכי-הדין המאשרים את התחקיר, השאלה היא גם כיצד הוצגו ההוכחות האלו לקהל ובאיזה אופן הושגו. האם מדובר בביקורת לגיטימית של מערכת המשפט על התקשורת, או שמא מדובר בסכנה לחופש העיתונאי ואף לדמוקרטיה? הוויכוח הציבורי הסוער בקנדה סביב תביעת הדיבה הזו הולך ומתרחב.
את סכום הפיצויים העצום יצטרך לשלם משלם המסים הקנדי. מדובר בתוכנית ששודרה בערוץ הטלוויזיה הציבורי-הממלכתי סי.בי.סי, אשר לו אין ביטוח נגד תביעות דיבה. אין הדברים אמורים בתוכנית זניחה; "הנכס החמישי" היא תוכנית הדגל של הערוץ הממלכתי כבר 26 שנה. תוכנית התחקירים היוקרתית זכתה בלמעלה ממאתיים פרסים במשך שנות קיומה בזכות תחקיריה וגילוייה. בין הפרסים - אוסקר אחד, כמה פרסי אמ"י ועשרות פרסים קנדיים ובינלאומיים שונים. איש לא העלה על דעתו שאמינותה של התוכנית תועמד בספק בידי השופטים הקנדים.
איור: רונן ארליך
הסיפור החל בשנת 1995, כאשר עיתונאי חוקר עצמאי בשם ניקולאס רגוש הגיע למערכת "הנכס החמישי" והציע לראשיה תחקיר מרעיש על שחיתות במנהל התרופות הממשלתי. רגוש היה ידוע בזכות תחקירים שעשה בעבר על מנהל התרופות ועל משרד הבריאות הקנדי. בתוכנית הוא גילה שמנהל התרופות אישר תרופה בשם ניפדיפין, לטיפול במחלות לב, בעוד מחקר של אוניברסיטת וושינגטון קבע שהתרופה עלולה לסכן את חייהם של אלה המשתמשים בה. המקור העיקרי של רגוש לסיפור היתה ד"ר מישל בריל-אדוארדס, רופאה שעבדה במנהל התרופות, אשר ביקרה קשות את הליך אישור התרופה. בריל-אדוארדס ניהלה מאבק במנהל על אישור התרופה ועל כך שהציבור לא הוזהר מהסיכון שבשימוש בה. נטען נגדה שיש להבין את מאבקה על רקע אי-קידומה בתוך מנהל התרופות.
שני רופאים, ד"ר פראנס לינן ממכון הלב באוטאווה וד"ר מרטין מאיירס, קרדיולוג מבית-החולים סאניברוק בטורונטו, הוצגו בתחקיר באור שלילי, כמי שיש להם אינטרסים עסקיים בכך שהם מקדמים את התרופה ותומכים בה.
גרסתו הסופית של התחקיר, שהוכתרה בשם "לב העניין", אושרה לשידור על-ידי עורכי-הדין של סי.בי.סי. כמיליון איש צפו בתוכנית בסוף חודש פברואר 1996. הפרומו היה דרמטי. "אנשים מתים, אנשים שלא צריכים למות - מתים", הודיע הקריין. ד"ר מאיירס היה בהלם. הוא התראיין במשך ארבע שעות לתחקירני התוכנית והסביר מדוע התרופה בטוחה ויעילה, ועתה חש כי נעשה שימוש לא ראוי בדבריו וכי הוצג כרשע שמגונן על תרופה שממיתה עשרות אלפי אנשים. ד"ר בריל-אדוארדס הוצגה כלוחמת המוסרית שהתפטרה מהמנהל בגלל האופן שבו טיפל בתרופה הקטלנית.
שישה שבועות לאחר השידור תבעו שני הרופאים את הרשת על הוצאת דיבה. הם דרשו התנצלות ופיצויים של 35 אלף דולר קנדיים לשניהם יחדיו. סי.בי.סי יכולה היתה לסיים את המחלוקת בפשרה עם תשלום יחסית קטן. מנהלי הרשת סירבו; הם לא העלו על דעתם שהפיצויים עשויים לתפוח לשלושה מיליון דולר ושבית-המשפט יפסוק נגדם. היה ברור להם שהם נלחמים על יוקרת התוכנית ושהם ינצחו במאבק המשפטי ללא בעיה. שלוש שנים לאחר מכן נפתח המשפט כשכל אחת משתי התביעות נדונה בנפרד. בית-המשפט הורה לסי.בי.סי להגיש את כל הקלטות והמזכרים שהוכנו במהלך התחקיר, גם אלה שלא הגיעו לעריכה הסופית ושלא היו אמורים להיחשף לעין הציבור לעולם.
הצגת הקלטות הנחיתה מהלומה קשה על התחקירנים. השופטים מאוד לא אהבו את חומר הגלם שבו צפו. התחקירן רגוש נראה מבקש מהקריינית להציג את שאלותיה לשני הרופאים בסגנון תוקפני. הוא הנחה את התחקירנים שעזרו לו לחפש מי הוא המממן הסודי של ד"ר לינן. אנשי הצוות נשמעו אומרים בינם לבין עצמם שאנשי מנהל התרופות הם "חלקלקים ולא אמינים". מערכת הסי.בי.סי טענה להגנתה שמדובר בשיח עיתונאי מקובל של מאחורי הקלעים, שלא מצא ביטוי בתמליל הסופי שהוצג לצופים. הם הדגישו כי לא היתה בכוונת הדברים שנאמרו בין העיתונאים כדי לפגוע ברופאים. אלא שהשופטים ראו את כל הביטויים האלה כחוסר תום לב מצדם של העיתונאים.
בנובמבר 1999 קבעו השופטים בתביעתו של מאיירס שיוצרי התוכנית לקחו נושא רפואי מורכב ושנוי במחלוקת והפכו אותו לדרמה פשטנית, ואף פגעו במוניטין שלו כשהציגו אותו כ"איש הרע" בסיפור. השופטים פסקו שלתחקירנים היתה דעה קדומה על הנושא, ושבתהליך ברירת החומר לשידור פעלו כדי לאשש את התיזה שלהם. הם הורו לרשת לשלם למאיירס פיצויים בסך מאתיים אלף דולר וכן הוצאות המשפט. מסקנת השופטים בתביעתו של לינן היתה זהה. השופטים ביקרו את התחקירנים על שהציגו את נסיעתו של לינן למצרים, לכנס על חשבון חברת תרופות, כ"שיט על הנילוס", וגם על כך שהצביעו על ניגוד אינטרסים אפשרי משום שלינן יושב בוועדה לאישור תרופות במנהל הקנדי. השופטים הוסיפו שהתחקירנים התעלמו מכך שמנהל התרופות האמריקאי חזר בו מהאזהרה שיש סיכון בתרופה לאחר בדיקה חוזרת שעשה. לינן זכה בפיצויים בסכום המתקרב למיליון דולר וכן בהוצאות משפט." לא היה שום חיפוש אחר האמת כאן", קבעו השופטים, "היה כאן חיפוש אחרי תמונות וחלקי משפטים שיתאימו לדרמה של הסיפור שנקבע מראש".
מנהלי הסי.בי.סי החליטו לערער על החלטות השופטים, ופנו לבית-הדין לערעורים. הם טענו בערעור שהשופטים היו נחושים בדעתם לנזוף בתקשורת וללמד אותה לקח. הרכב של שלושה שופטים לא השתכנע. ב-12 ביוני השנה הגדיל בית-המשפט את הפיצויים למאיירס בעוד 150 אלף דולרים, והפך בכך את סכום הפיצויים המשותף, יחד עם הצו לכיסוי הוצאות המשפט, לסכום חסר תקדים של שלושה מיליון דולר. השופטים טענו שההצגה הפשטנית של התחקיר עם "האיש הטוב והאיש הרע" גרמה לכך שעמדת הרופאים התובעים נראתה הרבה יותר קיצונית מכפי שהיא באמת. השופטים גם ביקרו את השימוש בד"ר בריל-אדוארדס כמקור, בגלל הסכסוך שהיה לה עם הנהלת מנהל התרופות על קידומה בעבודה. האפשרות שבריל-אדוארדס לא זכתה לקידום דווקא מפני שחשפה בעיות בתפקוד המנהל לא השפיעה על השופטים . בסי.בי.סי עדיין לא הרימו ידיים. הפגיעה ביוקרת התוכנית והשפעת גזר-הדין על התנהגות העיתונאים החוקרים בעתיד גורמות לראשי הרשת לשקול ערעור לבית-המשפט העליון.
גלית ימיני היא כתבת "ידיעות אחרונות" בקנדה וסטודנטית לתואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת טורונטו
גיליון 34, ספטמבר 2001