בדרך כלל עיתונים מגלגלים את עצמם מיום ליום. בדרך כלל, עורכי העיתונים משתדלים לצלוח את משמרתם בשלום, בכמה שפחות שגיאות, טעויות או חלילה בזיונות. נכון, יש ימים שבהם עיתון נראה כאילו יד המקרה שולטת בהתנהלותו, אבל תמיד ניכר בו סדר בסיסי מסוים, מרגיע, סדר המבוסס על כללים צורניים הגיוניים שפשוט להתמצא בהם וקל לפענחם.

לא לעתים קרובות יוצא לאור גיליון שממנו ברור כי עורכיו החליטו לעשות מעשה. כך קרה שלשום, בעמודו הראשון של "הארץ", כשנשבר אחד מחוקי היסוד הוותיקים וחוצי התרבויות הגורס כי עיתון נותן בכותרתו הראשית את הידיעה החדשותית החשובה/מעניינת/מרגשת ביותר.

"הארץ" פתח את מהדורת יום רביעי (3.6.09) דווקא בפרשנות. ובמקום כותרת ראשית המספרת סיפור שמכיל לפחות ארבע מ"מים מן החמש, נתן העיתון כותרת אניגמטית שבסופה סימן שאלה: "מה משמעות השתיקה הישראלית בפרשת 'רשתות הריגול' בלבנון?".

האם תיתכן פתיחתו של עמוד ראשון במאמר פרשנות כתוצאה משגיאה, תקלה או הזנחה? לא ממש. האם יכול להיות שכל צוות העורכים לקה בהתקף יצירתי לא מנומק והחליט לחרוג ממסלול ההתנהלות השפוי? לא סביר. התשובה היחידה האפשרית היא כי זהו מעשה המודע לעצמו, המבקש לומר משהו חשוב לקוראים.

מה יכולה להיות משמעותו של מאמר פרשנות הנפרש בראש העמוד הראשון, על פני חמישה משמונה טוריו? מה משמעות המלה "פרשנות" הצבועה באדום עז? למה לשים במרכאות את המלים "רשתות הריגול"? מה פשר התהייה העמומה של עמוס הראל, הפרשן הצבאי האמין והסולידי של העיתון, על מידת הנזק שנגרם למדינת ישראל מחשיפת "רשתות הריגול" בלבנון, אם נזק כזה "אירע" בכלל?

לכל אלה אפשר לתת פירוש אחד: "הארץ" מבקש לומר משהו לקוראיו, אך הוא מנוע מכך ומבקש לעקוף את עננת השתיקה התקשורתית המתמשכת באשר למשמעות חשיפתן של "רשתות ריגול ישראליות" בלבנון.

מאז נובמבר 2008 מתפרסמות בעיתונות העולמית עשרות ידיעות על חשיפת רשתות שריגלו למען ישראל בלבנון, ושיאן בשבועות האחרונים. מכל הדיווחים הללו מצטיירת תמונה שעל-פיה מערך ריגול רחב ומורכב הולך ונפרם. הידיעות הללו מצוטטות בעיתונות הישראלית באופן פסיבי ומצומצם, בידיעות שמקורן בסוכנויות או בדיווחי כתבים לענייני ערבים המצטטים מקורות זרים גלויים. מעבר לעובדה שאנשים נעצרים ונשפטים בלבנון על עבירות ריגול, אין לקורא הישראלי שום דרך להעריך את מידת מהימנות הידיעות ומידת חשיבותן. האם קורס כל מערך הריגול הישראלי בלבנון, או שהלבנונים חוגגים את חשיפתם של רשתות קיקיוניות לצרכיהם הפנימיים?

ברור כי העיתונות בישראל נמצאת תחת צנזורה פעילה בנושאים האלה. לא רק בכל הנוגע לסיפור המעשה, אלא גם באשר להשלכותיו על מערכת הביטחון בישראל. אפשר להבין את הגישה הזו, שכן כל ידיעת עומק שתבוא ממקור ישראלי תשפיע על השטח, למשל על יכולתו של חיזבאללה להעריך עד כמה חשובות לישראל הרשתות שנחשפו. ויחד עם זה, כפי שנטען בפרשנות, אם נגרם לישראל נזק, מהו היקפו ומהי חומרתו? ושאלה שמעניינת את העיתונות לא פחות, היא מי אחראי לכך?

את ההסבר לפרשנות החריגה של עמוס הראל צריך אפוא לקרוא בהקשר הזה. גם אם אינו יכול לספק מידע חדש, מעבר לכרוניקה שהתפרסמה בעיתוני לבנון, הרי בעצם העלאת השאלה ומן האופן בו הוצגה ניתנת גם התשובה. מן ההבלטה החריגה ש"הפרשנות ללא ידיעה" מקבלת, ניתן להבין שאין זו סתם תהייה, אלא שיש מאחוריה אמירה, שאפשר לפרשה כך: כן, יש נזק. כן, יש לכך אחראים.

"הארץ" עושה כאן את מה שהעיתונים הגדולים, העצמאיים, ראו לעצמם כשליחות: הוא אינו מקבל בהכנעה את גזרת הצנזורה הגורפת ומנסה להתמודד עימה בכל האמצעים היצירתיים שעומדים לרשותו של עיתון. מהתדיינות נמרצת מאחורי הקלעים ועד לרמזים דקים או עבים. כך התנהל העולם הישן, שבו ראתה העיתונות שליחות ציבורית לעצמה: ככל שההגבלות על מרחב הביטוי התעצמו, כך התחכמו אמצעי התקשורת. בסיפורי משלים ואגדות, ברמזים, בהתחכמויות משפטיות. כשעיתון מפעיל לחץ לפרסם מידע חשוב, שום דבר אינו יכול לעמוד בדרכו. הצנזורה, במקרים כאלה, יכולה להיות רק גורם מעכב.

בשנים האחרונות, כשהעיתונות העצמאית נחלשת ועיתונות הרשת משגשגת, הפך חופש הביטוי מובן מאליו, ועימו נולדה קונפורמיות שאננה וצייתנות אדישה כלפי הגורמים האוסרים או המתירים לפרסם. דיווחים חדשותיים הם כמעט תמיד בנוסח "מה שאתה רואה זה מה שהותר לפרסום". ידיעות חודרניות, מרומזות, הולכות ונעלמות, והמאבק על פרסום מה שנאסר הולך ונחלש. במובן הזה, ועל-פי הפרשנות המובלטת של יום רביעי, "הארץ" עדיין נאמן לשליחות העיתונאית במובנה המסורתי.

למה ראה הפרסום אור דווקא ביום רביעי? תשובה אפשרית אחת היא שביום רביעי העמוד הראשון היה פנוי וגמיש יחסית מבחינת סדר היום הציבורי. תשובה אחרת יכולה להיות תדריך שניתן לפרשנים צבאיים בתנאי אוף דה-רקורד נוקשים. אפשרות נוספת היא לנסות למצוא קשר למאמר פרשנות שפורסם בו ביום באתר ה"ג'רוזלם פוסט".

ד"ר יונתן ספייר, חוקר בכיר במרכז לחקר עניינים בינלאומיים במרכז הבינתחומי, כותב בשם מקור ישראלי כי העובדות שהובאו ובמיוחד העדויות החזותיות שהוצגו (ציוד שנתפס?) מוליכות, על פניהן, למסקנה שיש מאחורי המידע המוצג יותר מסתם פרובוקציה של מסע הבחירות. גם מספר העצורים הגדול, כמאה איש ובהם 35 מואשמים בריגול, תומך בגישה זו. עם זאת, הכותב חולק על ההנחה כי מדובר כאן בפרשה בסדר גודל של פרשת לבון הזכורה משנות החמישים. זו לדעתו הגזמה, והוא מעריך כי מדובר באירוע פשוט – גם אם חשוב – של חשיפת רשת איסוף מידע. אירוע מתקבל על הדעת בנסיבות, גם אם ביש מזל, למעורבים בו.

ייתכן שמדובר בצירוף מקרים, ובכל זאת נראים כאן ניצניו של דיון מאוחר בשאלה המתבקשת והגדרות קווי המתאר שלו. עכשיו נותר לקבוע את חומרת המצב, בהנחה שהמתרחש בלבנון הוא בטווחים שבין "עסק הביש" ההיסטורי לתאונת עבודה של גורמי איסוף זוטרים. "הארץ" רומז שבטווח שבין ירוק לאדום עומד המחוג על כתום מהבהב. ה"פוסט" מפחית בערך העניין.

ועוד נקודה שיש לקחת בחשבון למקרא "הארץ" מהבוקר: אם "הארץ" אכן עושה שימוש חריג באזור הכותרת הראשית כדי לתקשר עם קוראיו במעין תת-טקסט חתרני, העיתון חייב לשמור על חריגותו ונדירותו של הפורמט. אחרת יהיה זה אמצעי שיכלה את עצמו.

רק יומיים חלפו מן הפרשנות המהבהבת של עמוס הראל, וכבר מפציץ ה"ארץ" בכותרת ראשית חריגה בעיצובה, מעין כרזה טיפוגרפית, כדי להביא תמצית מדבריו הנכוחים של הנשיא אובמה. בכך מתפתחת צרה חדשה. מעבר לכך שהעיתון קר הרוח הפך גרופי נטול חולצה המנופף בידיו בקונצרט רוק, מתפתחת כאן תהייה גם בקשר לראשית של שלשום. אם אזור הכותרת הוא ה"אקטיביטי סנטר" של העיתון, אולי גם את הפרשנות החריגה של הראל אין לפענח בכללים הישנים. אולי זו סתם הרמת ווליום, בלתי מוסברת, מאותו סוג שנשלל כבלתי אפשרי, ממש בפסקאות הפתיחה של הטקסט הזה.

ואם כך, מה יהיה גורלן של סתם כותרות ראשיות, בנות 8 או 12 מלים, ובגודל 72 נקודות נניח, ששירתו נאמנה את קוראי העיתונים במאה השנים האחרונות? האם זהו סימן מקדים לתהליך ניוונה והיעלמה של הכותרת הראשית גם מעיתוני הברודשיט?