מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס (משמאל) מגיש את דו"ח הביקורת על אסון הכרמל ליו"ר הכנסת רובי ריבלין, אתמול בכנסת (צילום: דוד ועקנין)

שריפה, אחים, שריפה

"מחדל בוער", "ליקוי מאורות" ו"קברניטי המדינה עצמו עיניים" הן הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" בהתאמה, העוסקים כולם, כמובן, בדו"ח מבקר המדינה על השריפה בכרמל ב-2010, שהוגש אתמול לכנסת. ב"ישראל היום", שופרו של השלטון הנוכחי, אותו שלטון העומד במוקד הביקורת שבדו"ח הביקורת, הכותרת שונה: "הטרגדיה, האחריות והמחלוקת", נכתב בה.

העיתונים מדווחים היום על התכנים המרכיבים את רובו ועיקרו של הדו"ח, הווה אומר: ניתוח פרטי השריפה ואסון האוטובוס שאירע במהלכה, אירועים שגבו את חייהם של 44 איש ואשה, וניתוח וביקורת על האופן שבו תיפקדו מערך הכיבוי, המשטרה, שירות בתי-הסוהר, הרשויות המקומיות והגופים הממשלתיים. אלא שהם מקדישים את מירב המקום ותשומת הלב לחלקו הקטן יחסית של הדו"ח, הווה אומר, לשאלת האחריות הממשלתית הנובעת מניתוח פרטי המקרה והביקורת על תפקוד הגופים והאישים הרלבנטיים.

הדו"ח מכיל שישה חלקים. האחרון שבהם מוכתר בכותרת "אחריות הדרג הממשלתי" ומכיל 44 עמודים. קודמים לו חלקים העוסקים בפירוט אירועי היום הראשון לשריפה (196 עמודים), היערכות מערכת הביטחון (36 עמודים), מניעת שריפות יער (46 עמודים), מערך הכבאות (36 עמודים), היערכות השלטון המקומי ומשרד הפנים (68 עמודים). כלומר, לפחות מבחינה כמותית, סוגיית האחריות הממשלתית ו"האחריות המיוחדת" שטבע לינדנשטראוס תופסת כ-10% מן הדו"ח, ומופיעה בסופו. בעיתונים יחס זה מתהפך על ראשו.

ב"הארץ" מקדישים לעיקר תוכן הדו"ח ידיעת עמוד אחת (תומר זרחין, יניב קובוביץ, נילי כהן, רויטל חובל וצפריר רינת), ללא הפניה בשער, העמוס בהפניות לשישה טורי פרשנות (דורון רוזנבלום, ארי שביט, יוסי ורטר, אמיר אורן, עמוס הראל ומאמר המערכת). הטורים של שביט ("אין לדעת מה גרם ללינדנשטראוס להפוך דו"ח ביקורת מקצועי לכתב אישום מופרך"), ורטר ("אף שר לא יתפטר") ושל המערכת ("על ישי להתפטר") עוסקים כולם בשאלת האחריות. טורו המקצועי של אורן עוסק בה בחלקו הקטן (יש לציין את האיפוק המבורך שלו משימוש טורדני במשחקי מלים, שנותרו כעת נחלתו המעייפת של ורטר). הראל הוא היחיד המקדיש את כל טורו לעיסוק – באופן רציני, מיושב ותמציתי, כדרכו – בפרטי הדו"ח.

ב"מעריב" מתפרסמות על השער לא פחות משבע הפניות לטורי פרשנות: "בן כספית: מצמרר ומדאיג", "בן-דרור ימיני: ביקורת מזיקה", "נתן זהבי: תרבות החפיף", "שי גולדן: השיירה עוברת", "מזל מועלם: בורחים מאחריות", "אריק כרמון: שעירים לעזאזל" ו"עפר שלח: חולשה שלטונית" – כולם מוקדשים לשאלת האחריות, כמה מהם היו עושים חסד עם הקורא ועם הטעם הטוב אם היו נותרים בכונן הקשיח של מחשבי כותביהם.

הידיעה הפותחת, של נועם שרביט, מוקדשת כולה לשאלת האחריות הממשלתית. יונתן הללי מדווח על התחושה בקרב המשפחות השכולות, וציטוטים מקרובי הנספים מובאים לאורך דפי הסיקור. הידיעות המוקדשות להתייחסות הדו"ח לכוחות הביטחון השונים (הללי, שרביט ואבי אשכנזי) מוקדשות כמעט כולן גם הן לשאלת האחריות (יוצאת דופן הידיעה הקצרה על מערך הכיבוי, הכוללת שלוש פסקאות אינפורמטיביות שאינן מכילות את המלה "אחריות").

עוד ב-18 העמודים הראשונים של העיתון, המוקדשים כולם לסיקור דו"ח המבקר: ידיעה של עדי חשמונאי על מצבם הנוכחי של יערות הכרמל, טור פואזי של מרדכי חיימוביץ', ידיעה של אבי אשכנזי על מצבה של תחנת הכיבוי ברחובות ואינפוגרפיקה המביאה על קצה המזלג את קורות היום שבו אירע אסון האוטובוס. ניכר שהושקעו בסיקור מאמץ וחשיבה, ודווקא על רקע זה בולטת העובדה שכל אלו לא הניבו כמעט שום טיפול עיתונאי בעצם ההתרחשות החדשותית, דהיינו: בתוכנו של דו"ח המבקר. מאליה עולה השאלה: מי בבית "מעריב" אשכרה קרא את דו"ח המבקר?

גם ב"ידיעות אחרונות" עומדת במוקד, ללא עוררין, שאלת האחריות. עבור עיתון זה, הנושא העומד על הפרק הוא עריפת ראשים, ובכיכר העיתון מונחת גיליוטינה. "המבקר רוצה דם. הוא מעריך שהציבור צמא לדם, ויהיה אסיר תודה למבקר אם ירווה את צמאונו", פותח נחום ברנע את הטור הראשון מבין ארבעה טורי פרשנות שאליהם מפנה שער העיתון. עורכי העיתון אינם חוסכים במאמצים כדי להוכיח כי ההערכות שלהם באשר לרצונותיו של הציבור זהות לאלו שברנע מאבחן אצל מבקר המדינה. תוכן העמוד הראשון בעיתון – תקצירי מאמרים של ברנע וסימה קדמון שיתפרסמו מחר במוסף לשבת (שהופך אט-אט לספק התוכן של עיתוני חמישי) – מוקדש כולו לאחריות הממשלתית. כך גם תוכן העמוד השני: אינפוגרפיקה ילדותית באופן מסורתי המציגה כיתובים כמו "שר האוצר יובל שטייניץ – סגר את הברז" ו"ראש הממשלה בנימין נתניהו – לא קיבל החלטות".

גם הכפולה הבאה מוקדשת כולה לידיעות ולטור פרשנות (בעז אוקון) בשאלת האחריות. כך גם הטקסטים של טובה צימוקי ואיתן הבר בעמוד הבא. רק בעמ' 7 מוקדש לראשונה חלק מידיעה לפרטי הדו"ח (בנוגע למערך הכבאות). בעמ' 10 עוד טור על אחריות (חנוך דאום) וסקירה קצרה של מאורעות יום האסון. העמוד הנוסף, 12, האחרון העוסק בדו"ח, מוקדש לתגובת המשפחות ("לפטר עכשיו").

גם המוסף היומי של "ידיעות" מוקדש לדו"ח, תחת הכותרת "ליקויים, כשלים ומחדלים חמורים". "המשטרה איבדה שליטה. מערך הכבאות לא היה מוכן. השרים שטייניץ וישי התקוטטו במקום לטפל. ראש הממשלה לא התערב. 506 עמודי דו"ח המבקר קובעים: 'אסור לגלגל את האחריות לפתחו של הש"ג", נכתב בכותרת המשנה. הלוגו הצמוד לכותרות קורא: "מסמך, עיקרי דו"ח המבקר על אסון הכרמל", ובכך מגיש "ידיעות אחרונות" לקוראיו שירות שאף עיתון אחר לא מגיש היום. ברם, גם רובו של המוסף עוסק בחלקים בדו"ח הנסובים על האחריות לאסון, ובמיוחד האחריות הממשלתית (ומציע עוד שני טורי דעה באותו עניין). לזכות העורכים ייאמר כי רוחב היריעה מאפשר לטפל בשאלת האחריות בפריזמה של פרטי המאורעות המובאים בדו"ח.

ב"ישראל היום" המצב מאוזן עוד יותר. 23 העמודים הראשונים של העיתון מוקדשים לסיקור הדו"ח, עם הלוגו "גיליון מיוחד", וניתן למצוא בהם דברי ביקורת על הממשלה ואפילו על נתניהו. ביחס לשאר העיתונים, מוגשים גם דיווחים, ולא רק פרשנויות הקוראות לנקות את המיניסטרים מאשמה ואחריות. אם בשל החלטה עריכתית מקצועית ואם בשל החלטה עריכתית מוטה פוליטית, "ישראל היום", בהשוואה לעיתונים האחרים, ממעט לעסוק בשאלת האחריות הממשלתית (אך מרבה לעסוק בשאלת האחריות של גורמי הביטחון השונים) ומגיש לקוראים עיסוק בפרטי הדו"ח האחרים, כפי שתוארו לעיל.

"ישראל היום" הוא גם היחיד המקדיש ידיעה לכך ש"חלק מהגופים המבוקרים לא חיכו לפרסום דו"ח המבקר, וביצעו שינויים מהותיים". כותרת הידיעה היא "הוקמה טייסת כיבוי" ובתוכה נמסר המידע שלפיו ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא זה שהורה על הקמתה.

האם סדר העניינים שמציגים היום העיתונים – המעדיפים את העיסוק בשאלת האחריות, בעיקר המיניסטריאלית, על פני עיסוק בעיקר תוכן דו"ח הביקורת – הוא למעשה סדר העניינים הנכון? אולי הדיון הציבורי אכן צריך לעסוק בשאלת האחריות של הגורמים והאנשים הממונים על תפעולם של מערכים ציבוריים, ולא בפרטי הפרטים של אופן התפעול של אותם מערכים? אולי זוהי צריכה להיות אכן שעתם הגדולה של הפובליציסטים ולא של הכתבים והמומחים? אולי ההתמקדות התקשורתית אמורה להיות בשרים ובמפקדים ולא במה שהם שרים ומפקדים עליו, והאצבעות המאשימות מקבלות בצדק עדיפות על פניהן של הרגליים המתבוססות בעובדות, תיאורים ותהליכים?

על השאלה הזו, לפרטיה, עונים היום העיתונים עצמם בשלילה, בין אם ישירה ובין אם כזו המשתמעת מהביקורת החריפה הנמתחת על סדר העדיפויות הזה כשהוא מתקיים, לכאורה, אצל מבקר המדינה עצמו. מבטאיה של אותה שלילה של סדר העדיפויות הזה הם אותם פובליציסטים ממש המקיימים אותו סדר עדיפויות. וזהו, אכן, מצב מעט מגוחך.

צריך אמנם להכיר בתרומתו של המבקר עצמו לסדר העדיפויות הזה. הן באופן שבו תודרכו כנראה העיתונאים והן בדברי ההקדמה של לינדנשטראוס לדו"ח, הדגש היה על נושא האחריות הממשלתית ולא על הנושאים האחרים שנזכרו לעיל והיו רוב מניינו ובניינו של הדו"ח. אולם העיתונות בישראל, למרות הכל, היא עיתונות חופשית ועצמאית; מבקר המדינה יכול לנסות לכוון את הסיקור, לא לקבוע אותו. האחריות, במקרה הזה, נופלת על העורכים והכתבים, והיא אחריות רגילה עד מאוד, יומיומית ממש.

שאלת התועלת

ב"הארץ" מותח דורון רוזנבלום ביקורת על עצם קיומו של דו"ח הביקורת ומוסד הביקורת בכלל. לדבריו, "הפתטיות היא בכך שבדו"חות המבקר לעולם אין נחמה או לקח מעשי של ממש, לפחות לא במישור הפוליטי או הציבורי". גישה דומה, אם כי רהוטה פחות, מביעים כמה פובליציסטים אחרים בעיתונים המתחרים. זו גישה בעייתית. גם אם בביקורת המדינה, באופן שבו היא מוגשת לתקשורת ובאופן שבו התקשורת מגישה אותה לציבור, ניתן לאבחן גיחוך או ילדותיות, אין זה אומר שהביקורת כולה היא מגוחכת וילדותית. אם כבר, הציפייה כי ביקורת תגרור איתה שידוד מערכות מיידי היא בעצמה ילדותית.

ובינתיים, בדרום

העיתונים ממשיכים לדווח גם על חילופי האש בדרום. בשל דו"ח המבקר והעדר טרגדיות משמעותיות בצד הישראלי, הדיווחים נדחקים לשוליים.

"יותר מ-60 רקטות נורו אתמול לישראל", נכתב בכותרת בולטת במרכז שער "הארץ", המעניק לנושא את הטיפול הרציני ביותר מבין עיתוני היום. במדור הדעות מכנה גדעון לוי את סבבי חילופי האש החוזרים תדיר בין ישראל לעזה "משחק ילדים" וקורא לישראל שלא לנצל את זכות התגובה השמורה לה, גם לדעתו של לוי, על מעשי טרור פלסטיניים. ב"מעריב" כותרת נחבאת הנפרשת לרוחב תחתית השער קוראת "יותר מ-100 נפילות בדרום ביומיים האחרונים". ב"ישראל היום" כותרת קטנה ליד הלוגו מוסרת כי "אחרי ירי של עשרות רקטות לעבר הדרום: חמאס 'מוכן להפסקת אש'".

ב"ידיעות אחרונות" לא מקדישים לנעשה בדרום ("דרום אדום") אף הפניה בשער, התפוס רובו ככולו בתמונותיהם של הנספים באסון הכרמל. ההפניות האחרות היחידות הנדפסות ברצועה צרה בתחתית השער מפנות לטור חסר כל ערך עיתונאי אך בעל פרופיל רייטינג גבוה במדור הספורט ולידיעה על היעלמותו בלב ים של בעל הון אמריקאי צעיר שהיה פעם לרגע הבעלים של קבוצת כדורגל ישראלית.

ב"כלכליסט" ממשיכים לפרק את ענף הפירוקים. אחרי שדשה בעלילותיה של שופטת הפירוקים ורדה אלשיך, עוסקת היום ענת רואה בהרחבה באלה הנמצאים מצדו השני של האולם. "הבנק הבינלאומי, המפרקים וההסכמים הסודיים", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, המפנה לכתבה של רואה, בהמשך לסיקורה את הדו"ח בעניינם של עו"ד ישי בית-און והבנק הבינלאומי בתיק פירוק מסוים.

"הסכסוך בין עו"ד ישי בית-און והבנק הבינלאומי חושף פרקטיקה מקובלת", נכתב בכותרת המשנה: "הבנק חותם על הסכם סודי עם המפרק וקובע את שכר הטרחה שלו, בית-המשפט פוסק למפרק שכר טרחה גבוה יותר, והבנק לוקח את ההפרש לקופתו. ומי דואג לאינטרסים של שאר הנושים?". "תחום חדלות הפירעון בישראל סובל משורה ארוכה של כשלים מובנים, העדר פיקוח וכוח מופרז שמצוי בידיו של אדם אחד – הנאמן, המפרק או הכונס", נכתב בתמצית טור פרשנות של רואה, המודפסת גם היא על השער.

מפרקים

בספורט "ידיעות אחרונות" מתפרסם הטור הראשון בקריירה העיתונאית החדשה של החייל המשוחרר גלעד שליט. את הניתוח של שלמה מן ניתן לקרוא כאן, באתר "העין השביעית".

כתבת השער של "גלריה" (צפי סער) עוסקת באורטל בן-דיין, המוגדרת "אקטיביסטית פוליטית, פמיניסטית מזרחית, סוציולוגית וחוקרת", ושדברים שכתבה הניבו לאחרונה כמה אדוות בבלוגוספירה השמאלית.

אגב "גלריה": מוסף התרבות של "הארץ" עבר לאחרונה יחד עם מוסף "הארץ" לפורמט טבלואיד – חציו של פורמט הברודשיט הקודם. בעוד שבמוסף "הארץ" השינוי כלל עיצוב מחדש של העיתון (כמו גם עיקור ודילול תוכני), ב"גלריה" המשיכו להדפיס אותם העמודים, רק בקטן. העובדה שבעיצוב מחדש של המוסף הושקעו מחשבה ועמל כמובן אינה מבטיחה תוצאות טובות (התוצאות אינן טובות), אולם גם העדרם של מחשבה ועמל אינו ערובה לדבר. הבעיה הבולטת ביותר במוסף היא אי-ההתאמה של המודעות, דווקא, אל הפורמט החדש. בעוד שבפורמט הרחב מודעות רבע, שמינית וכיוצא בהן לא הפריעו לעימוד ואיפשרו עדיין פרישה מספקת של התוכן העיתונאי (טקסט ותמונות), הרי שהשימוש המרובה בהן בפורמט הטבלואיד יוצר עמודי קולאז' לא אסתטיים ותצלומים שמתאימים לבטאון השירות הבולאי ולא למוסף התרבות היומי המוביל, והיחיד, בישראל.

"אלי עזור יקבל מיליון שקל פיצויים מקנווסט הקנדית", מדווחת מיה מנע במוסף עסקים" של "מעריב". עזור הוא בעל השליטה ב"ג'רוזלם פוסט" ובצ'רלטון. קנווסט התחרתה בו על רכישת העיתון. הפיצויים יינתנו לעזור בשל מערכת יחסי הציבור השליליים שהפעילה נגדו החברה הקנדית. למעוניינים בהרחבה, פסק הדין, של השופטת מיכל גונן-אגמון, הוא כתב אשמה נגד העיתונות הישראלית.

"שלום ירושלמי, רון עמיקם ועשרות עובדי 'מעריב' זומנו לשימוע לפני פיטורים", מדווחת אמילי גרינצווייג ב"הארץ". "גם טוריו של נדב איל לא יתפרסמו יותר בעיתון", נכתב בכותרת הגג.

ב"הארץ" מתפרסמת גם ידיעה מוזרה, המקודמת בשער, בחתימת ליטל לוין ויניב קובוביץ, שאפשר להכתירה כ"לקט קישורים שאספנו מהאינטרנט בעניין ההתבטאות האחרונה של ח"כ אנסטסיה מיכאלי".

"מדובר ברכילות" (דוברת רשות השידור מגיבה לאייטם במדור הרכילות של "ממון").