בין נתניהו לאולמרט
"מתחזקות הראיות בשני התיקים נגד נתניהו", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". לפי כותרת המשנה, "גובר החשד" כי שיחות נתניהו-מוזס לא היו העמדת פנים מצדו של נתניהו (כפי שהוא מנסה לטעון). "אדלסון מסר עדות משמעותית", נכתב שם, וישנה "עדות אחרת: נתניהו בדק אפשרות להעביר חוק למען מוזס".
הידיעה עצמה, של גידי וייץ, נפתחת בהסבר מלומד לגבי אופיין של חקירות משטרה. מתברר כי החקירה "עברה לקצב גבוה יותר" וכי "הכוונה [היא] לסיימה בתוך חודשים ספורים ואז להתכנס להכרעה". זו רוח שונה מאוד מזו שעלתה מדיווחים קודמים של וייץ על החקירות, שמהם השתמע, במובלע או במפורש, כי היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט מנסה למסמס אותן. ייתכן כמובן שמי ששינה את טעמו אינו וייץ (ומקורותיו), אלא מנדבליט.
מי שכן שינה את טעמו הוא "ידיעות אחרונות", שבשער המוסף השבועי מקדיש הפניה לכתבה על "אלפי ישראלים" ש"קוראים למגר את השחיתות השלטונית", ושכמה מהם מצולמים כשבחזית שלט נגד מנדלבליט. ב"ידיעות אחרונות" יודעים שמיגור השחיתות השלטונית חייב לכלול גם את מיגור שיטת "ידיעות אחרונות", אבל כמו נתניהו – חושבים שהם יכולים לרכוב על הנמר.
מכל מקום, בעוד רק "הארץ" מקדיש מקום בולט לדיווח על ראש הממשלה הנתון בחקירות פליליות, כל העיתונים מבליטים דיווחים על ראש הממשלה שהורשע בפלילים. "בדרך הביתה" היא הכותרת הראשית של "מעריב", שנדפסת על רקע תמונה של אולמרט כשהוא מחייך, לבוש בבגדים ואינו אוכל איטריות. "אני חוזר הביתה" היא הכותרת על שער "ידיעות אחרונות", עוד עיתון שבכיריו קשורים לכנופייה השוקעת שאולמרט היה מילדי הפלא שלה.
כותרת ההפניה משער "ידיעות אחרונות" למאמרו של נחום ברנע מודיעה על "מארס טורקי" – לא לפוליטיקאי הבכיר שגם הורשע בפלילים וגם חוזר כעת לביתו עטוי חרפה, אלא לפרקליטות, שנאלצה להסכין עם שחרורו המוקדם וגם ספגה מהשופטת "סימן שאלה על המשך הבדיקה של המשטרה בפרשת הספר".
אני קראתי דווקא שהשופטת נתנה למשטרה ארכה לבדיקת החומרים שהחרימה, אבל לא נראה שיש כבר מי שמצפה מברנע או מ"ידיעות אחרונות" להעמיד פנים של מדווחים ניטרליים בכל הקשור לאולמרט. "ידיעות אחרונות" אולי מתרגל יחסי דפוק-וזרוק עם הנציגים המתחלפים ברשימות הלבנות שלו, אבל יש לו גם שותפים, לא רק משת"פים.
ואולמרט הוא הרי שותף ממש – הספר שהמשטרה בודקת אם בהכנתו נעברו עבירות בטחוניות אמור לצאת בהוצאת "ידיעות אחרונות". בהתאם לכך, כותרת "המוסף לשבת", היכן שמתפרסם טורו המלא של ברנע, היא "יוצא לאור", מעין משחק מלים על שלושת הפרשיות: השחרור של אולמרט מהכלא, הספר שהוא כותב והחסד שנוטים לו בעיתון.
עוד כותרות ראשיות
"בשמם" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המודיע כי קורבן פיגוע טרור ישראלי ינאם באו"ם ויקרא להפסיק את התמיכה שנותנת הרשות הפלסטינית לטרוריסטים ובני משפחותיהם. בעיתון מגדירים את הדיווח "מיוחד", אבל אין שום דבר מיוחד בכך ש"ידיעות אחרונות" מנצל רגשות לאומיים ואנושיים כדי למכור עוד עיתונים.
"ראש המטה לביטחון לאומי הבא: מ' מהשב"כ", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", לצד חיווי באותיות אדומות המכריז על "פרסום ראשון". "שרים בקבינט מרוצים: 'אדם ראוי ומוערך'", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לידיעה של שלמה צזנה. בהתחשב במינויים הקודמים של נתניהו לתפקידים דומים, אפשר להניח דווקא שמדובר באדם הכי לא מתאים, כזה שיהיה חייב את מינויו לראש הממשלה וישרת אותו בצמתים מכריעים. נחכה לקרוא מה כותב על כך צזנה בטוויטר.
יחסינו לאן
ואם כבר נחום ברנע – בטורו הוא מצטרף ליוסי ורטר ולקולות אחרים המתגברים בטוויטר ובטורי הרכילות הפוליטית וקובע כי אדלסון ונתניהו כבר לא ("זמנים חדשים", בלשונו). הוא כותב זאת על סמך העובדה שהזוג אדלסון לא ישב ליד הזוג נתניהו בטקס באריאל, ואדלסון לא אמר "אף מלה על ביבי" בנאומו (ביבי כן החמיא לשלדון, שהטקס היה לכבודו). אלו עוד היסודות המוצקים של התיאוריה. בהמשך הוא מסתמך על כך שהפגישה הצוהלת בין מרים אדלסון לבנימין נתניהו היתה "מאולצת".
האמת היא שאף אחד לא יודע באמת אם האמירות של נתניהו בגנות "ישראל היום", חשיפת שיחותיו עם נוני מוזס (והעובדה שקרא לאדלסון "ג'ינג'י"), החקירות הפליליות והכישלון של "ישראל היום" להפוך לעיתון משפיע השפיעו על הברית בין הטייקון לפוליטיקאי. הסימנים שמנסים החזאים למצוא בהתנהלות בין הזוגות ובין דפי "ישראל היום" יכולים להעיד שכן; סימנים אחרים יכולים להעיד שלא. מה שבטוח – אם סימני ההתרחקות הם מצג מתוכנן לצורכי חקירה, הצייצנים בטוויטר ובעיתונים משרתים באופן נפלא את הנחקר ואת חבריו.
אגב, ברנע מתייחס באופן חריג כמה פעמים בטורו ל"ישראל היום" – אך מקפיד לקרוא לו "החינמון" ולא להוציא ממקלדתו את השם המפורש. בדיוק כמו העיתונאי המצרי שעל הפגישה איתו הוא כותב היום בטורו, ושהטיח בו: "'אצלכם יש צנזורה צבאית – אצלנו אין". "אצלכם, אמרתי לו, לא צריכים".
עניין לאומי
המודעה לכנס "כלכלה, חברה חדשנות" של "מקור ראשון", שמתפרסמת גם בעיתון האח "ישראל היום", מגלה כנס מושקע ועתיר פוליטיקאים בכירים: השרים נפתלי בנט, איילת שקד, מירי רגב ואלי כהן, הח"כים יאיר לפיד, רחל עזריה, בצלאל סמוטריץ' ומיכל רוזין. דברי פתיחה: הנשיא ריבלין.
את זה שפוליטיקאים מתעניינים בוועידה של עיתון מגזרי ובסך הכל דל תפוצה (גם בקרב קהל היעד שלו הוא אינו העיתון המוביל) אפשר בהחלט להבין. "מקור ראשון" נחשב לעיתון איכותי, והמגזר חשוב – בוודאי שלפוליטיקאים מהימין. אבל מה שמעניין יותר אינם האורחים, אלא נותני החסות – נובל-אנרג'י, החברה האמריקאית שיחד עם דלק של יצחק תשובה מצאה אצלנו גז וכעת מוכרת לנו אותו במחיר מפולפל, ובנק לאומי. לדוד ברודט, יו"ר הדירקטוריון של הבנק, גם היה חשוב להיות מי שיפתח את ערב הוועידה – אחרי ריבלין ולפני העורך הראשי חגי סגל – וגם למחרת את הוועידה עצמה.
אפשר להבין את שרת המשפטים, למשל, שתכתת רגליה כדי להופיע בכינוס של נציגי פלח חשוב מבוחריה הפוטנציאליים, אבל מה לחברת קידוחים זרה ולבנק מונופוליסט לחפש בוועידה של עיתון שכלל אינו מסקר נושאי כלכלה, ושעיקר עיסוקו הוא בענייני הסכסוך, כתבות מגזיניות והגיגי דת (במוסף המשובח "שבת")? ומה ל"מקור ראשון" ולנובל-אנרג'י ובנק לאומי? הרי סגל ואורלי גולדקלנג (סגניתו, שפותחת את הוועידה אחרי ברודט) לא טורחים להפגין בטוריהם שיש להם עניין או הבנה בענייני כלכלה, מגז ועד בנקאות, וכאמור – העיתון ויתר באופן רשמי כבר לפני שנים על סיקור התחום.
למעשה, הפאנלים בוועידה העוסקים בכלכלה הם היחידים שאינם מונחים בידי אחד מאנשי העיתון אלא בידי מנחים חיצוניים – קרן מרציאנו, כתבת הכלכלה של חדשות ערוץ 2, ואיש העסקים אביעד פרידמן.
מודעה לכנס של "מקור ראשון" במימון נובל-אנרג'י ובנק לאומי
נדמה לי שהאפיזודה הצדדית הזו חשובה יותר משנדמה. היא מעידה על כך שבמוקדי קבלת ההחלטות האמיתיים מזהים פרצה בחברה הישראלית. לא אחד אלא שני מושבים בכנס מוקדשים לחילופי הגברי במוקדי הכוח וההשפעה בישראל: "התקשורת בעידן חילופי האליטות" ו"אליטות חדשות, סדר עדיפויות ישן". יש משהו מכמיר לב בילד דחוי שעורך לעצמו מסיבה מוגזמת, אבל נראה שלדתיים מ"מקור ראשון" יש בכל זאת סיבה למסיבה. האליטות בישראל מראות סימני תזוזה, ומבנה הכוח ב-2017 שונה מזה שהיה ב-1997. התקשורת היא בהחלט דוגמה טובה לכך. אפילו נחום ברנע, בכיר עיתונאי האליטה הישנה, כותב היום ב"ידיעות אחרונות" על הטקס לכבוד אדלסון באוניברסיטת אריאל: "תרצו או לא תרצו, זאת האליטה החדשה".
עם זאת, מה שהילד הדחוי אינו מבין הוא שהסיבה לכך שאכל כאפות במשך כל השנים לא השתנתה. ייתכן שהצמרות החברתיות בישראל מעט התגוונו מבחינה דתית ועדתית, אך מי שמשקים את העץ עדיין תפורים מאותו בד. מה ההבדל המהותי בין שלדון אדלסון – המיליארדר שמממן את העיתון שהמגזר הדתי לא מסוגל להחזיק בעצמו – לבין ברנרד מרכוס – המיליארדר שמממן את המכון הישראלי לדמוקרטיה, הסמל מובהק של "אליטה ישנה" בעיני קובעי הטעם של המגזר?
מדובר בשני אנשים עשירים מדי, שעושרם מכתיב את עמדותיהם בנושאים החשובים לשימורו והגדלתו, מהתמיכה בטראמפ ועד השנאה לעבודה מאורגנת. העובדה שבשנים האחרונות הולך ומתהדק הקשר בין המכון לדמוקרטיה לבין "מקור ראשון" (כולל בוועידה המדוברת) מדגימה באופן נפלא את הדואליות הזו: חילופי אליטות על פני השטח, אותם מושכים בחוטים מאחורי הקלעים.
ואותם מושכים בחוטים, כך נראה, מזהים הזדמנות בחילופים שעל פני השטח. באליטה בעלת הנטייה השמאלית ששלטה כאן בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה שלטו באמצעות מוסדות מושחתים ועיתונות שבויה. עלייתה של אליטה דתית-ימנית מאפשרת להכניס למשחק אמצעי שליטה שהוא אולי חזק עוד יותר: אידיאולוגיה.
במדינה שקמה על בסיס ערכים סוציאליסטיים של סולידריות ועזרה הדדית, קשה היה לכונן פלוטוקרטיה דה-יורה. לעומת זאת, בשנים האחרונות האוליגרכיה האמריקאית עושה מאמצים גדולים כדי להחדיר דרך הציונות הדתית, באמצעות רשת מכונים ומוסדות ועל מצע רגשי הנחיתות המסורתיים שלה והנטייה הלאומית, אידיאולוגיות זרות של אנוכיות (מילות הקוד: כלכלה חופשית, ליברליזם, שמרנות). איך ניסחו זאת ב"מקור ראשון"? אליטות חדשות, סדר עדיפויות ישן.
מוזיקת המקרה
"באחד מבוקרי השבוע שעבר התעוררו אזרחי ישראל לתוך קטסטרופה", מלגלג שי להב ב"מעריב", "התברר שבשעת לילה מאוחרת עזב בועז כהן את 88FM. הבנאדם הולך לישון בלילה, משוכנע שהעולם עומד על כנו, ופתאום... הציניות הזו לא מופנית חלילה לבועז עצמו, איש רדיו מצוין, ידען גדול ואדם יקר באופן כללי, אלא לחוסר הפרופורציות המוחלט שבו סוקר העניין בכלי התקשורת השונים, שהציגו אותו כדרמה גדולה וכאירוע מחולל. אירוע שעם כל הצער שבדבר לא נוגע כלל למרבית הישראלים.
"[...] רגע, תמתינו עם הקלף האוטומטי של 'זה עניין עקרוני, סוגיה מהותית של חופש הביטוי'. כי זה לא. מה שקורה כרגע ב-88FM הוא התנגשות בין שתי תפיסות עולם רדיופוניות, כמו שקורה בכל העולם: האחת היא שריד של העולם הישן, שהונהג בידי סוכנים שהחזיקו את המפתח לתיבת האוצר. עורכי רדיו ועיתונאים שרק להם היתה גישה לשירים חדשים, ולכן הם תיווכו בינם ובין הציבור והפכו בעצמם לסוג של גיבורי תרבות, והשנייה היא שיטת הפלייליסט, שמתאימה לעולם החדש שבו לכולנו יש גישה ישירה למוזיקה והמתווכים איבדו מחשיבותם. גם המוזיקה עצמה, יש לומר בעצב.
"אין טעם לדוש בשאלה איזה תפיסה עדיפה. [...] הזמנים משתנים, ואי-אפשר להילחם בהם. או בצה"לית: אין מניאק שיכול לעצור את הזמן". בהמשך חוזר להב על המנטרה שלפיה הציבור לא באמת מתעניין בגורלה של 88FM, כפי שלא התעניין כלל בסוגיית השידור הציבורי בכללותה כשסער הוויכוח סביב התאגיד עצמו. "הייתי עיתונאי במשרה מלאה במשך שנים ארוכות, ולכל אורכן התהלכתי בתחושת חשיבות עצמית מופרזת. ומופרכת. חשבתי באמת שאני עובד במקצוע יוצא דופן. [...] אני מאחל לאנשים המועסקים כרגע בתקשורת לזכור כל הזמן שהם רק המספרים. לא הסיפור".
"מלים גדולות", "מעריב"
להב הוא עיתונאי מוזיקה ותיק (שגם כתב ספר על גלגל"צ ושיטת הפלייליסט, ומעניין אם נצרך כאן גילוי נאות על קשריו עם אלדד קובלנץ, מנחיל השיטה ומנכ"ל התאגיד, ככל שיש כאלו), והנאום שלו ראוי לתשומת לב. הוא דוגמה מאלפת לעבירה שמולידה עבירה (עיתונאי שלדבריו לקה בשחצנות מופרזת – לוקה כעת בתחושת ביטול מופרז) ולבלבול שיש בין כורח המציאות לבין החובה לנסות לשנותה לטובה. 88FM היא רק תירוץ כמובן (אני אישית חשבתי שמדובר בסך הכל בגלגל"צ לזקנים, שמשדרת פלייליסט רק של 20 שנה לאחור, ולא חיבבתי את רוב השדרנים הקבועים). מה שחשוב הן האמירות נוסח "הציבור לא מתעניין", "המתווכים איבדו מחשיבותם" ו"אי-אפשר להילחם".
הציבור לא מתעניין בכלום – רק במה שמעניינים אותו בו. המתווכים לא איבדו מחשיבותם, אולי רק בעיני עצמם. עודף מידע דורש תיווך בדיוק כמו חוסר במידע. ומי שחושב ש"אי-אפשר להילחם" בתופעות ומגמות לא רצויות, איבד משהו מאוד בסיסי בהגדרה שלו כאדם. ובחזרה ל-88FM: אפשר להתווכח אם התחנה טובה יותר או פחות (אני, לא צרכן כבד של המוצר, לא מרגיש בהבדל), אבל איך אפשר לכתוב שטיפוח של שדרנים בעלי עמדה, אג'נדה ויכולת החלטה היא שיטה אחת מול שיטה שנייה, לגיטימית באותה מידה, שבה השדרנים הם פרזנטורים חלולים של קומץ ביורוקרטים המונחים בידי שיקול בודד של מציאת המכנה המשותף המצומצם ביותר?
המוזיקה לא איבדה מחשיבותה בדיוק כמו שהעיתונות לא איבדה מחשיבותה. הן היו ונותרו חשובות משום שחשיבותן אינה תלויה בדעתו של מי שלא יהיה. מה שאולי השתנה הוא ערכן בעיני הציבור, שהלך והידרדר בגלל בעלי מקצוע שמעלו בתפקידם, וכאלה שהתפכחו ואחז בהם ייאוש.
פינת הפלוצקר
"אולי התאגיד הוא בכל זאת מקור יחיד לתקווה", חותם סבר פלוצקר את החלק הראשון של טורו השבועי במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", אחרי שהוא מספק סיכום בית-ספר של המשבר בשוק הטלוויזיה. זה אותו פלוצקר שבזמן המאבק של נתניהו נגד הקמת תאגיד השידור הישראלי פירסם מספר טורים שקבעו כי השידור הציבורי מיותר לגמרי. מה קרה לפלוצקר? התוכנה התקלקלה? אל דאגה. בהמשך הטור הוא קובע שאין בישראל בעיה של מתן אשראי פסול לטייקונים וכי "ריכוזיות" היא בעיה מומצאת.
אגב, הבעיה האמיתית של המשק הישראלי, אם תשאלו אותו, היא "הסגידה לבורות". יש בזה משהו. אחרי הכל, ישראלים רבים כל-כך מקבלים את הידע הכלכלי שלהם מפרשנים כמוהו.
מהנעשה ב"ישראל היום"
עיתונות חוקרת. מוסף "שישבת" של "ישראל היום" מוגש היום בארומת שנות התשעים. על השער, מעל לרצועה המפנה לראיון עם יובל כספין, מרוח איור צלליות מבנק תמונות שפשט את הרגל, משחק מלים משומש כתירוץ לכותרת הפחדה, וכמובן החילול הקבוע של המלה "תחקיר", כנהוג בתקופת שלטונו של העורך הנוכחי של העיתון. הכתב יניב משיח יצא אל השטח (או כפי שעולה מהכתבה – שוחח בטלפון עם מישהו שהיה שם) ומצא כי בני נוער נוהגים לחגוג במסיבות, בלילה, תוך כדי שהם שומעים מוזיקה, צורכים אלכוהול ואפילו קונים גראס!
יש בכתבה גם טענות למקרי אלימות ותקיפות מיניות – אבל מכיוון שמדובר במיחזור של כתבת צבע דהויה מהניינטיז ולא באמת בתחקיר עיתונאי, ב"ישראל היום" לא מביאים שום מקרה קונקרטי ומשאירים הכל ליד הדמיון (אגב, כתב התחקירים של "ישראל היום" חרוץ במיוחד: הוא חתום גם על הכתבה הפותחת במוסף "צרכנות היום").
למעשה, אי-אפשר אפילו להגיד ש"ישראל היום" משעתק מקומון מ-1990, הוא מעתיק מעצמו: "סקס, שתייה והילדים שלכם", היתה כותרת "שישבת" בדצמבר 2015. כתבת התחקירים היתה אז מיכל יעקב-יצחקי. "הנערים מארגנים את המסיבות בעצמם, ומתמסרים לאלכוהול ולהורמונים ששוטפים אותם עד אור הבוקר ‒ בלי שום מבוגר בסביבה", היא הזהירה. מעניין מה מכינה לנו מחלקת התחקירים של "ישראל היום" ל-2019.
שערי גליונות "שישבת" של "ישראל היום" מ-2015 (מימין) ומ-2017. תחקיר חוזר
ז"ל וחסל. האם עבריין מסוכן שהוגדר "בכיר בארגון פשע" ונקשר בעבירות של גניבה, אלימות וסחיטה (בין השאר הנחת רימון בביתו של עיתונאי) הוא אדם שהציבור צריך לזכור אותו אחרי מותו לברכה, או שאולי לקללה ולדיראון עולם? ב"ישראל היום" מצמידים לעבריין כזה, שנרצח השבוע, את ראשי התיבות ז"ל, גם בידיעה על אודותיו וגם בכיתוב התמונה. מצד שני, יכול להיות שבעיתון פשוט לא יודעים מה פירוש ראשי התיבות.
העבריין זכרונו לברכה. "ישראל היום"
אתה לא תגיב נגיב. דן מרגלית מגיב ב"ישראל היום" לדרור אידר (החלטה ספורטיבית נוספת של ביסמוט, בניגוד לגישת הבונקר של קודמו) – שלא טורח לחכות שבוע ומיד מגיב בחזרה. בכל זאת, דרור מונה לאחרונה לעורך הדעה בעיתון, ויש זכויות שבאות עם התפקיד.
כל אזרחיה. סקר בנוגע לבחירות המקדימות במפלגת העבודה המתפרסם ב"ישראל היום" נערך בקרב כלל הציבור, ולא רק בקרב יהודים בלבד. נראה שב"ישראל היום" החליטו להפסיק באופן קבוע לערוך סקרים ליהודים בלבד. שאפו.
עושים לביתם
מהמקפצה. "בשבע", עיתון הדפוס של מה שהיה ערוץ 7, הוא עיתון נפוץ במגזר הדתי והמתנחלי, שנראה שהחליט לאמץ סטנדרטים של עיתונות חרדית בכל הנוגע לאמון שצריכים לתת בו קוראיו. עמוד 42 של העיתון נראה פשוט כידיעות עיתונאיות שהן פרסומת לכל דבר (הפרסום הסמוי, אם אכן בזה מדובר, גם מוגש בצורה מרושלת וה"ידיעות" נחתכות באמצע משפט). גם במוסף, "אתנחתא", עמודים 20–21 ו-30–31 נראים כגניבת דעת לכל דבר – פרסומות המעוצבות כתכנים עיתונאיים, ללא שום גילוי נאות שהבחנתי בו.
"בשבע", ידיעה או מודעה?
מוסף "אתנחתא" של "בשבע", ידיעה או מודעה?
מוסף "אתנחתא" של "בשבע", ידיעה או מודעה?
ובינתיים, ב"ידיעות אחרונות". בשנים קודמות הכחישו בעיריית תל-אביב כי הם משלמים ל"ידיעות אחרונות" עבור הכיסוי העיתונאי הנרחב שניתן לאירועי "לילה לבן" של העירייה. השנה התווסף גילוי נאות לידיעה על האירועים (אורן רוזנשטיין) שהתפרסמה השבוע בעיתון, כמו גם לתכנים המקבילים ב-ynet (המוסף המיוחד לכבוד האירועים, שצורף לעיתון, נעדר גילוי נאות). טוב, גם עורך "ידיעות אחרונות" רון ירון הכחיש פעם שב"ידיעות אחרונות" יש תוכן שיווקי והיום כבר מודה בכך.
הגילוי הנאות שכן מתפרסם ב"ידיעות אחרונות" מופיע בנוסח שונה מהנוסח המכובס הרגיל: "'ידיעות אחרונות' שותף בפעילות לילה לבן". מה בעצם הבעיה בכך שעיתון שהוא בעצמו מוצר בידורי, ועוד נמוך מצח, יחבור לעירייה בהפקת אירוע כמו "לילה לבן"? הנה מה שבעייתי: שעורך "ידיעות אחרונות" מציג אותו כעיתון איכותי וחשוב, ששיתוף הפעולה מוסתר ולא מדווח לקוראים בצורה שקופה ומלאה, וחשוב יותר: שלא נראה ששיתוף הפעולה הזה נעצר בקידום אירוע בידור תמים, אלא גולש לקידום ראש העירייה עצמו, דמות חשובה בציבוריות הישראלית וכזו שלציבור מגיע שתסוקר באופן ענייני ובלתי תלוי. הנה לפניכם עוד ידיעה שפורסמה אתמול ב"ידיעות אחרונות" על אירועי לילה לבן, חתומה בידי הכתב הפוליטי איתמר אייכנר:
"ידיעות אחרונות" מפרגן לרון חולדאי, 29.6.17
ביקורת קולנוע
אמנון לורד, מבקר קולנוע בעברו ופובליציסט מגויס בהווה המתמשך (מדוע שלא יקימו עיתון לכל הלורדים והאלפרים, ימנו את דרור אידר ואת בני ציפר לערוך ברוטציה, וימצאו בית-דפוס שידפיס הכל ומיד יגרוס?), מקדיש היום את טורו לשובר הקופות האינפנטילי "וונדרוומן". לורד נדרש לסצנה שבה השחקנית הישראלית שוכבת (לבושה) לצדו של השחקן הגוי. "יש תחושה שנחצו קווים אדומים של צניעות", הוא כותב.
מה יאיר לפיד בעיניך
ולסיום, שרשרת ציוצים לכבוד שבת (הקישו על התמונה להמשך).
כשירות לעוקביי, סיכום הטעויות עובדתיות במאמר (הסבבה סה"כ) של לפיד במוסף ההגות של מקור"ש: קודם כל הפראזה הנפוצה אך אוילית "אמונה היא רגש">> pic.twitter.com/ZkGUiKondC
— ישי שנרב (@IshayShnerb) June 30, 2017