סעיף 5 לתקנון האתיקה שניסח פרופ' אסא כשר, הנושא את הכותרת "הוראה בכיתה: פעילות פוליטית – מראין עין", כולל את האזהרה הבאה: "חבר הסגל האקדמי ביחידה אקדמית ייזהר מן האפשרות שדבריו יתפרשו על-ידי סטודנטים באופן טבעי כפעילות פוליטית".

בהמשך הסעיף הזה מבהיר כשר כי הזהירות המופלגת תיושם גם על "חומרים אקדמיים", וכי היה וסטודנט יקום ויזדעק, רחמנא, הרי המרצה צריך למהר ו"להבהיר את ההקשר – באופן ענייני, מפורט ומנומס – או יודה בטעותו". "פעילות פוליטית" מוגדרת בהקדמה למסמך המופרך הזה כ"תמיכה או התנגדות מפורשת למפלגה", אבל גם "תמיכה או התנגדות מפורשות למחלוקת ציבורית" הקשורה בכנסת או נמצאת בוויכוח פוליטי.

ובאמת, מדוע לא להבהיר לסטודנט "באופן מנומס" שאין כוונת המרצה לקרוא לתמיכה בליכוד או במחנה-הציוני כאשר הוא מעורר נושא לדיון? אלא שלפרופ' כשר ולפטרונו הפוליטי בנט אין כל עניין בנימוסין. הם לא דואגים לסטודנטים, ומעניין את סבתם (ואולי גם לא אותה) אם מרצה יבהיר את גבולות השיח באופן "ענייני ומפורט". הם גם לא ממש רוצים "הודאה בטעות" – מכיוון שבעולמם אין מקום לטעויות, כי אין מקום לדיאלוג בכיתה.

למעשה, פרופ' כשר בונה עבור הקומיסר בנט דגם של מרצה-פרנקנשטיין: רובוט מיושן שעיקר כישוריו מתבטאים ביכולת ניטור מחלוקות מבעוד מועד ופירוקן המהיר לפני שיהפכו ל"מראית עין" של "אפשרות" ל"תמיכה או התנגדות למחלוקת ציבורית". יצירת אנשי אקדמיה מפוחדים, באמצעות "קוד אתי" שחותר תחת כל מהות שליחותם – היא המטרה של פרופ' כשר ושל בנט. לא הנימוס מעניין אותם, אלא החשש. החשש מ"מראית עין".

הנה דוגמה חיה: בסדנאות העיתונות שאני והמנחים שעליהם אני ממונה מעבירים עולה בכיתה פעמים רבות סוגית "ישראל היום", והיא עולה על העצבים: סטודנטים לא מעטים חשים שאנו (המרצים, העיתונאים) נוקטים גישה של איפה ואיפה כלפי החינמון של נתניהו. בכל פעם שהנושא עולה, יש המבקשים להבין מה ההבדל בין האג'נדה מימין של "ישראל היום" לבין האג'נדה משמאל של "הארץ". זאת שאלה חשובה, וסטודנטים המעלים אותה זכאים להסבר מקיף.

אני רואה בנושא הזה פתח לדיון מרתק על אג'נדות שקופות מול נסתרות, על עיתונות פוליטית מול עיתונות מטעם ועל ההשחתה ש"ישראל היום" מחדיר לעולם התקשורת. איני מסתיר את דעותי מהסטודנטים – אני מנסה לשכנע אותם, ובעיקר להלהיב אותם.

"ישראל היום" הוא נושא פוליטי. הוא עיתון המשויך למפלגה ולמעשה לפוליטיקאי בודד. הוא עולה בכנסת כמעט בכל מושב. המאבק בו גרם, על-פי דבריו של נתניהו עצמו, לפירוק ממשלה והקדמת הבחירות. לא מעט הצעות חוק נקשרו בו ישירות. ראש הממשלה רואה בו נושא ראשון במעלה, חשוב לא פחות מצוללות או סגירת התאגיד.

כל חוקר תקשורת ראוי היה מציע לי לפתוח את הנושא לדיון, להסביר את הפרקטיקות של הזדהות פוליטית שקופה בעולם העיתונות (בארצות-הברית עיתונים גדולים מזוהים פוליטית, בדומה ל"הארץ" ול"מקור ראשון"), לחדד את ההפרדה בין דעות לידיעות ולהעמיק בקשרי ההון-שלטון האופפים את "ישראל היום" ואת יריבו הגדול, "ידיעות אחרונות".

אין פה מקום ל"איזון", מכיוון שגם "ישראל היום" וגם "ידיעות אחרונות" בזמנים שונים משרתים את אותו השלטון – "ישראל היום" את נתניהו, "ידיעות אחרונות" את ליברמן (בין השאר, ועד לא מכבר גם את בנט, פטרונו של כשר). אין מקום לאיזון קדוש – יש מקום להגינות, הוגנות, פתיחות, שיח ביקורתי, הקשבה, מחשבה ועוד ועוד ערכים ליברליים שבעיני כשר הם טרף מוחלט.

כשר בעצם נותן גושפנקא לסטודנטים להתלונן עלי. לא, לא קראתי להם להצביע למפלגה, אבל למה שלא יראו בשיח הפורה בכיתתנו "חשש למראית עין לתמיכה בנושא המצוי במחלוקת פוליטית"? הרי במהלך הדיון אצטרך להבהיר שאני מתנגד ל"ישראל היום" מכיוון שאני מתנגד לעיתונים המשרתים אדם בודד בשלטון תוך הסתרת מניעיהם האמיתיים. הנה, אני מנסה להחדיר בנפשם הרכה של הסטודנטים מפולבלי העיניים את דעותי החתרניות. עלי להודות בטעות (בנימוס)!

בעצם, פרופ' כשר מותיר בידי שתי אפשרויות מקרתיסטיות מגוחכות מבחינה אקדמית ובוטות מבחינה דמוקרטית: הראשונה היא לנהל את הדיון ללא הבעת עמדה כלל, כרובוט פרימיטיבי המנסה "לאזן" בין אצבעותיהם המורמות של הסטודנטים. השנייה היא "להסתכן במראית עין של חשש להזדהות" עם משהו שקשור למשהו פוליטי. והוא מציע גם פתרון: אני אצטרך לעמוד בפני ועדה כלשהי (או בפני סטודנט), להאזין לקובלנה ואז לנמק את פעילותי הפושעת באופן "מפורט ומנומס". או "להודות בטעותי".

זוהי הזמנה לחקירות בלתי פוסקות על חופש ביטוי של מרצים; זוהי קריאה לפירוק החופש האקדמי בישראל, בדומה לפירוק השיטתי של חופש העיתונות שמתבצע על-ידי אותם אנשים שפרופ' כשר מבקש משום מה לשרת כאסקופה נדרסת; ובעיקר, זוהי החדרה מרעילה של שיח משתיק בדיוק במקום שבו צריך להיות שיח מעורר, חכם ואמיץ.

פרופ' כשר יודע היטב שהקוד האתי הזה הוא קשקוש מקושקש. הוא יודע שמרבית המרצים בישראל (מימין ומשמאל, כך אני רוצה להאמין) יתייחסו אליו בבוז מוחלט, והוא גם יודע שהממסד האקדמי ימשיך לראות בו איש הזוי שמנסה לשרת אדונים פוליטיים. פרופ' כשר אינו איש טיפש, והוא מבין שקוד אתי זה, חרף מילותיו הגבוהות, כמוהו כטוקבק מתסיס. וכאיש לא טיפש, הוא יודע שבאווירה הקרנפית הקיימת – לפעמים די בטוקבק עלוב כדי להצית אש בשדה קוצים, כזאת שתשרוף גם את העצים הירוקים.