אפילו בתוכנית הפתיחה של "ארץ נהדרת" כבר לא יכלו להתעלם מהתופעה: עיתונאים ואנשי תקשורת רצים לכנסת, והרשימה רק הולכת ומתארכת. ב"העין השביעית" עוסקים בנושא זה כמה שבועות מזוויות שונות, ובימים האחרונים הפוקוס מתמקד על ה"סלבריטאות". ביום שישי הגיע הנושא למדורו הפופולרי של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". ברנע תקף את מה שהוא רואה כטרנד חדש – עיתונאים ואנשי טלוויזיה שרואים עצמם כסלב, וככאלה הם משתלבים ברשימות המועמדים לכנסת ומנסים לפתוח שם בקריירה שנייה.

גם לפני שלוש שנים, כאשר העיתונאית דאז שלי יחימוביץ' החליטה להצטרף למפלגת העבודה, ברנע תקף. אני קורא מושבע של ברנע, אני מעריץ הרבה פחות מושבע של דעותיה וגם של סגנונה של יחימוביץ', ובכל זאת מתקפתו צרמה לי (אף שגם אני לא אהבתי את הראיון הידידותי שערכה עם עמיר פרץ ימים אחדים לפני שהצטרפה למפלגתו). יחימוביץ' היתה אז בשיא הקריירה העיתונאית שלה, עזבה בשיא ולקחה הימור לא מבוטל. מה פסול בזה?

הטור האחרון של ברנע מעלה שתי נקודות. הראשונה היא שאלת יכולתם של עיתונאים להתמיד במקצוע עד הפנסיה. לכולם ברור שרק מעטים יכולים לעשות זאת בכבוד. ברנע הוא אחד מאותם יחידי סגולה, כזה שגם אחרי עשרות שנים מצליח לייצר מדי שבוע טור מעניין וקריא שמופק מכיתות רגליים אמיתי בשטח. הוא מותג. יש מעטים מוצלחים ומצליחים כמוהו, הרוב לא.

הנקודה השנייה היא השאלה מי ראוי להיות חבר-כנסת. בעולם שבו כמעט לכל מקצוע ותפקיד יש דרישות ברורות של ניסיון, השכלה, מבחני אישיות וכו', אחד העיסוקים היחידים שאין בפועל שום מחסומי כניסה אליו הוא חבר-כנסת. עד עכשיו טיפלו שם בסגנון הלבוש. עוד לא טיפלו בסגנון הדיבור ובוודאי שלא באיכות האנשים. כשאנחנו רואים בשנים האחרונות מי מאייש כמה מהמושבים במשכן, עיתונאים לשעבר בוודאי אינם פסולים למשימה. יש בהם משכילים, רהוטים, דעתנים; עיסוקם חייב אותם ללמוד נושאים חדשים, והוא מתיימר להיות למען הציבור. האם קציני צה"ל ובכירים בשב"כ בדימוס, או סתם עסקנים פוליטיים, מתאימים יותר למלאכת החקיקה?

המועמדות של ניצן הורוביץ, לדוגמה, צריכה להיבחן לא על סמך היותו סלב טלוויזיוני. הורוביץ הוא אינטלקטואל מלא אנרגיות וידע, עיתונאי שהיה שליח בבירות זרות, ראה עולם וקיבל פרספקטיבה. מה רע בזה? ובכלל, לא חייבים להתייחס לרשימת אנשי התקשורת באופן גורף, אלא לגופם של אנשים. עם כל הכבוד, אורלי לוי ואנסטסיה מיכאלי הן לא בדיוק עיתונאיות. לא ממש הוגן לכרוך אותן בנשימה אחת עם דניאל בן סימון.

דווקא ממרום מעמדו העיתונאי כועס ברנע על העיתונאים שמנסים לעבור לפוליטיקה. אולי מדובר חלילה בקנאה קטנה על שהעזו לנסות? בעולם של חוסר ביטחון תעסוקתי הולך וגובר, גם בהצטרפות לכנסת אין פוליסת ביטוח לחיים טובים. העיתונאים-סלבריטאים לוקחים כאן סיכון. הרי בכל פעם צריך להיבחר מחדש.

כולנו צריכים לקוות שמי שייבחר לקדנציה נוספת יהיה זה שיפעל ויעשה למען בוחריו, לא רק זה שיצליח לגייס יותר תרומות. אם הוא בטעות עיתונאי לשעבר, ממש לא נורא.

הכותב הוא עיתונאי לשעבר