כאשר נבחר עורך "הארץ", גרשום שוקן, לכנסת השלישית ב-1955, כאחד מנציגיה של המפלגה הפרוגרסיבית (היה דבר כזה), פירסם עורך "מעריב", עזריאל קרליבך, מאמר פרידה מעמיתו. קרליבך סיים את מאמרו בהכרזה שהוא מעדיף להישאר מאחורי מכונת הכתיבה. מאז חצו לא מעט עיתונאים את הקווים ועברו לפוליטיקה (שוקן חזר לעיתונות בתום כהונה אחת בכנסת), והיום התופעה מקבלת ממדים של מגפה. דני בן-סימון, ניצן הורוביץ וגדעון רייכר הם הביטויים האחרונים שלה.
אפשר להבין מדוע מפלגות להוטות לשלב בשורותיהן עיתונאים ידועים: הם מפורסמים, הם ניחנים בכוח משיכה, אחדים מהם אכן בורכו בתכונות אישיות מלבבות, ולכן הם מקדמי מכירות מבטיחים. יש גם מספר (מועט) של תקדימים מוצלחים: אורי אבנרי אינו רק עיתונאי משכמו ומעלה, אלא היה גם פרלמנטר מרשים ואדם בעל עמדות עקביות; יוסי שריד היה עיתונאי בצעירותו, ועל איכותו כפוליטיקאי מיותר להרחיב את הדיבור. אלא ששניים אלה נמנים עם דור אחר, שבו האידיאולוגיה קבעה, במידה רבה, את סדר היום האישי. לאבנרי ולשריד (חרף הבדלי הגיל ביניהם) היתה אג'נדה, והם חתרו בכל מאודם ליישם אותה: שריד פרש מקול-ישראל כדי לצקת מים על ידיהם של ראשי תנועת העבודה (ולאחר מכן לבוא במקומם), ואבנרי ראה בעבודתו הפרלמנטרית תחליף והמשך ישיר להטפותיו הפוליטיות מעל דפי "העולם הזה".
במידה רבה היו השניים גלגול חדש של האבות המייסדים, שבקורות חייהם הכתובים ציינו את העיתונאות כמקצועם. זו לא היתה התחסדות: הפוליטיקאים של שנות החמישים והשישים, מכל המפלגות, ראו בעצמם שליחי ציבור שעושים במלאכה הן מעל דפי העיתון והן מעל בימת הכנסת. הם לא ידעו להגדיר את עצמם אחרת ("פוליטיקאי" לא נחשב כבר אז למקצוע, בוודאי לא למקצוע שראוי להשתבח בו), ולעיסוק העיתונאי, באותם ימים, היתה ארומה מכובדת, תרבותית (כמה מגדולי הסופרים של ראשית ימי המדינה עבדו לפרנסתם במערכות עיתונים). יתרה מכך, הפוליטיקאים של הכנסות הראשונות אכן היו פעילים בעיתונות, אם ככותבי מאמרים בעיתונים המפלגתיים ואם כקומיסרים שהתערבו מדי יום בתוכני העיתון ובעמדות שהביע.
יור" מפלגת הגמלאים רפי איתן (מימין) מודיע אתמול במסיבת עיתונאים על הצטרפותו של העיתונאי גדעון רייכר למפלגה (צילום: רוני שוצר)
הדור הבא של עיתונאים שהעדיפו את כורסאות הכנסת ולשכות השרים היה בעיקרו מוצר טלוויזיוני. גם אם היה להם סדר יום שביקשו לממש, הם היו, בעיקר, כוכבי תקשורת שהכריזמה הטלוויזיונית שלהם, ולא אמונותיהם, פתחה בפניהם את הדלת לכנסת ולממשלה. כאלה היו, למשל, טומי לפיד ואמנון רובינשטיין.
הדור הנוכחי של עיתונאים שמוותרים על המקלדת והמיקרופון לטובת דוכן הנואמים בכנסת הוא, למעשה, גימיק. שלי יחימוביץ' (בבחירות הקודמות), דני בן-סימון, ניצן הורוביץ, נחמן שי וגדעון רייכר הם, בראש וראשונה, להטוט תקשורתי שמפלגות פוליטיות שולפות כדי לנסות להגביר את הפופולריות שלהן. העיתונאים הנותנים ידם למניפולציה הזו מעמידים למעשה את המוניטין שרכשו לשירותם של ראשי מפלגות ויחצניהם, כשהם מודעים למשמעות הצינית של ההתנהלות הזו. עמיר פרץ בחר בשלי יחימוביץ' לא בגלל עמדותיה ולא מחמת אישיותה הדגולה, אלא משום שהניח שהיא תביא קולות למפלגת העבודה שבראשותו. כך נוהגים עתה ראשי המפלגות הדוחפים עיתונאים לרשימות מועמדיהן לכנסת הבאה.
אפשר אפוא להבין מדוע פוליטיקאים מפתים עיתונאים להצטרף אליהם; פחות מובן מאליו מדוע העיתונאים נענים. מה יש בפוליטיקה שמתגמל עיתונאים יותר מאשר דף העיתון, מסך הטלוויזיה או מיקרופון הרדיו? הרי העיסוק הפוליטי מיתרגם עד מהרה לשגרה אפורה בוועדה שכוחה בכנסת או לנאום מפוהק באולם המליאה. הרי פרסום, בולטות ועמדת השפעה יש לעיתונאי בעיסוקו לא פחות, ואולי יותר, מאשר במקח וממכר הפוליטיים המתנהלים במסדרונות הכנסת ובמזנונה. גם כבוד גדול אין במעמד שאליו חותרים עתה העיתונאים הרצים לכנסת, מכל מקום לא יותר מאשר בעיסוקם הנוכחי (סקרים מעידים בעקביות שהפוליטיקאים נחותים מהעיתונאים בעיני הציבור). לא סביר גם שהתגמול הכספי הוא הגורם המושך: עיתונאים שהפכו לפוליטיקאים מעידים בדרך כלל שההסבה המקצועית כרוכה באובדן הכנסות, לא בהגדלתן.
ח"כ שלי יחימוביץ' בכנסת, 2008 (צילום: מיכל פתאל)
אלא מה? האשליה על הכוח שמעניק המעמד החדש היא כנראה המגנט המושך עיתונאים לבצה הפוליטית. במקום לחזר אחרי שרים וח"כים כדי לחלץ מהם משפט מדיון סגור, הם יהיו, מעתה, מי שרודפים אחריהם ומייחלים למוצא פיהם. במקום לכתוב או לשדר על העוולות שיש לתקן, הם יישבו ליד השולחן שסביבו מוכרעים גורלות. במקום לעמוד מן הצד ולהשקיף, הם יימצאו במוקד קבלת ההחלטות. זו אינה שאיפה פסולה, אבל בדרך כלל היא מכזיבה: רק קומץ פוליטיקאים מצליחים לטפס לקצה העליון של הפירמידה, להגיע לתפקידים רבי-השפעה בכנסת ובממשלה, ולהטביע חותם על דמותה של המדינה.
לא כל עיתונאי טוב יהיה, בהכרח, פוליטיקאי מחונן; מהצד האחר, קשה לבסס עמדה משכנעת השוללת עקרונית את זכותם של עיתונאים להחליף כובע ופוסלת על הסף את רצונם ליטול חלק פעיל בניהול ענייני המדינה. עם זאת, אין להתעלם מכך שהתקשורת משלמת מחיר על נכונותם של עיתונאים לנטוש את עיסוקם לטובת הפוליטיקה: האמינות והיושרה, העומדות בבסיס המלאכה הזו, נפגעות כתוצאה מכך שעיתונאים, האמורים לדווח באופן חסר פניות, חושפים את הטיותיהם. המחיר עלול להיות כפול ומכופל בהתחשב באופי הציני, הסוחף, שמקבלת בימים אלה האופנה לשבץ עיתונאים ברשימות המועמדים לכנסת. ההתנהלות הזו מזכירה מרדף אחר חלטורות שכמה מהמועמדים החדשים כל-כך מיומנים בו.