סוג של בילוי ובידור

ביום שישי האחרון, ברשימה שכתב ל"תרבות וספרות" של "הארץ" בעקבות צאתו לאור של תרגום הספר "לפקח ולהעניש" מאת מישל פוקו, הזכיר יצחק לאור את הסוציולוג קאי אריקסון, שפירסם בשנת 1966 את ספרו על פוריטניות וסטייה, ובו הקדיש כמה מלים לקשר בין ענישה פומבית לתקשורת המונים.

"אולי אין זו מקריות היסטורית שהענישה הגופנית, הברברית והפומבית הגיעה לסופה עם הופעתה של העיתונות ההמונית", הסביר לאור את טענת אריקסון. "אמצעי התקשורת שלנו מספקים שירות דומה לזה שסיפק האופי הציבורי של העונשים, והם מייתרים את הצורך בהתקהלות כדי לצפות בעונש. אמצעי התקשורת מציעים כיום אותו סוג של בילוי ובידור שהציעו בעבר התליות הפומביות, המשפטים בכיכר העיר או ביקורי יום ראשון בכלא המקומי. אנשים יכולים להישאר בבית וללמוד לקח מוסרני. הם עושים זאת באמצעות קריאה, האזנה וצפייה בדיווחים שחלק נכבד מהם עוסק בסוג האנשים הנענשים ומה הסיבות להשפלתם".

לאור כתב על ה"פלילי", אולם התיאור הולם גם את תפקידם של אמצעי התקשורת בימים אלה של מעשי טרור לאומני ודתי. רשתות הטלוויזיה, ועוד יותר מהם הרשתות החברתיות, מוצפות בסרטוני ענישה גופנית, ברברית ופומבית, המספקים בילוי ובידור לצופים. במקום תליות פומביות לאחר משפטים בכיכר העיר, יריות – ולעתים הוצאות להורג ממש – בלא משפט.

לא תמיד הסרטונים הללו מתפקדים אך ורק כבידור וזיכוך להמונים. לעתים הם חושפים גם שאלות ותהיות באשר לפעולות כוחות הביטחון. לעתים עולים מהם אי-צדק, חשד לפשע, בסיס אפשרי לחקירה. תפקידה של עיתונות במקרים אלה אינו להסתפק בשידור הסרטונים, מטושטשים או לא, אלא לעמוד על התהיות הללו, להפנות אליהן את תשומת לב הציבור, לחקור את האירועים עד כמה שניתן ולדרוש חקירה רשמית ממצה. למעט החריגים הצפויים (גדעון לוי), זה לא מה שמתרחש בפועל.

הסרטון שלעיל מתעד את רגעי חייו האחרונים של פאדי עלון, פלסטיני בן 19, שנורה למוות לפני שבוע, אחרי שדקר יהודי בן 15 בירושלים. הדיווחים בתקשורת הישראלית על נסיבות מותו של עלון היו אחידים – דקר, ניסה להימלט, נורה כשסכין בידו. מהסרטון שלעיל לא נראה שהחזיק בסכין כשנורה למוות, ובכל מקרה, גם אם החזיק בסכין, לא נשמעת קריאתם של השוטרים אליו להשליכו, גם לא נשמעת הוראה לשכב על הרצפה כשידיו על ראשו.

הבוקר מזכיר עמוס הראל ב"הארץ" את המקרה של עלון, וזאת תחת ההגדרה "תקלות וטעויות בהבנת הנסיבות". "בדיעבד", כותב הראל, "אנשי הביטחון מטילים ספק אם אכן היה כאן פיגוע דקירה. ייתכן שהיתה שם קטטה, והצעיר שלף סכין תוך כדי עימות עם נערים יהודים". תקלות וטעויות שכאלה, מסביר הראל, הן תוצאה טבעית לנוכח מספר הפיגועים בימים אלה. האם תיערך חקירה לבירור המקרה? האם התקשורת תדרוש זאת? אפשר להמר שלא.

מקרה דומה, שזוכה לתשומת לב רבה יותר, הוא של אסראא זידאן תאופיק עבד, תושבת נצרת בת 30, שנורתה לפני יומיים אחרי שניסתה לדקור חייל בתחנה המרכזית של עפולה, ונפצעה.

"נשק שלוף מול מחבלת" היא הכותרת לידיעה מאת ישראל מושקוביץ ב"ידיעות אחרונות" המוקדשת למקרה של עבד. בכותרת המשנה נכתב "אזרחים, חיילים, לוחמי מג"ב ומאבטח הבחינו במחבלת מנופפת בסכין בתחנה המרכזית בעפולה • כשסירבה לעצור, ירו בפלג גופה התחתון". כשסירבה לעצור איזו פעולה? מהסרטון שלעיל, שהיה בוודאי מונח גם בפני עורכי "ידיעות אחרונות" שניסחו את הכותרת, עולה כי היא סירבה לעצור מלהיות ערבייה שעומדת עם סכין בידה.

פרשן "מעריב" בן כספית מקדיש כמה שורות מטורו היומי למקרה בעפולה (אם כי הוא מתייחס אליו שלוש פעמים כאל מקרה שהתרחש בנצרת). "עומדת אשה צעירה, בשמלה ארוכה, עם סכין ביד. סביבה בין שמונה לעשרה שוטרים ולוחמים מזוינים בתת-מקלעים ואקדחים. אף אחד לא בסכנת חיים מיידית. הצעירה הערבייה סטטית. לא זזה. לו היתה עושה צעד לכיוון מישהו, אין ספק שצריך לירות בה מיד. אבל היא עומדת. ניתן היה לנסות לסגור את האירוע הזה אחרת".

הכותרת לדיווח החדשותי ב"מעריב", שאותה בוודאי יקראו יותר אנשים מאשר את השורות שבעומק הטור של כספית, היא "נסיון הפיגוע בעפולה: 'היינו חייבים לירות במחבלת מיד'". הכותרת מכילה ציטוט שכלל אינו מופיע בידיעה (יונתן הללי ויאסר עוקבי).

הזירה בעפולה שבה נורתה פלסטינית אחרי שניסתה לדקור יהודים, 9.10.15 (צילום: יוסי כהן)

"מחבל דוקר שהספיק להניח את סכינו בטרם נורה והרים את ידיו ונכנע ייפול בשבי וייאסר, ולא ייפגע, יהודי כערבי. אך לא רגע אחד קודם לכן", מנסח דן מרגלית ב"ישראל היום" את החוקים החדשים של מדינת ישראל. "כל עוד השאיר אחריו יהודי זב דם או חלילה הרוג; וכל עוד הסכין בידו ורשף הרצח בעיניו – יש לירות בו [...] הדבר נכון גם לגבי המחבלת מנצרת אסראא עבד. איש אינו יכול לדעת אם היא מעורערת בנפשה. לאחר ששלפה סכין ודקרה חייל בעפולה, ולא הניחה אותו מידה ולא נכנעה – נכון עשו מי שירו בה ואפילו מקרוב. מפני שאין לדעת אם חולשתה, לכאורה, אינה אלא תכסיס להמשיך ולתעתע באויב היהודי".

אמנם, עבד לא השאירה אחריה יהודי זב דם, בוודאי שלא הרוג, ולמעשה בניגוד למה שכתב מרגלית, לא ממש הצליחה לדקור אף חייל (גם לא לפי הדיווח החד-צדדי של "ישראל היום"), אולם העובדות הללו אינן מבלבלות את הפרשן הבכיר בעיתון, שכמו הקצינים הבכירים במשטרת ישראל, נותן גיבוי מלא ליורים.

זה לא נעים לי

"ימים מאוד לא נעימים עוברים עלינו", פותח בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ ב"ישראל היום" ומי שמסומן כיורשו של עורך העיתון עמוס רגב, את טור הפרשנות שלו, שמתפרסם בראש הכפולה הפותחת של העיתון. ובאמת, לא נעים: כוחות הביטחון הישראליים ממהרים לירות במחבלים וחשודים כמחבלים, הורגים ופוצעים אותם גם כשניתן להימנע מכך; אזרחים יהודים תוקפים ערבים; ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהציג את עצמו כ"מר ביטחון", אינו מצליח לספק ביטחון לתושבי מדינת ישראל. Awkward!

הפגנת פלסטינים ליד בית-אל, 10.10.15 (צילום: פלאש 90)

את המקרים הלא נעימים מן הסוג הראשון פותרים ב"ישראל היום" באמצעות גיבוי מוחלט לכוחות הביטחון, כפי שתואר לעיל.

מקרה לא נעים מהסוג השני התרחש גם הוא ביום שישי האחרון, כשיהודי בן 17 דקר כמה לא-יהודים בדימונה. באמת לא נעים. בדרך כלל האלימות היהודית כלפי הערבים היא ממוסדת, מה שמקל על הציבור היהודי בישראל לשכנע את עצמו שהוא איכשהו טוב ומוסרי יותר באופן עקרוני לעומת הציבור הערבי שחי לצדו. מקרים של טרור יהודי בוטה, כמו הרציחות של אבו-חדיר ודוואבשה, וכעת מתקפת הטרור בדימונה, מקשים לשמר את תחושת העליונות המוסרית.

"גל טרור – יומן אירועים", "ישראל היום", 11.10.15

מה עושים ב"ישראל היום"? קודם כל מעלימים. העיתון מפרסם בכפולה הפותחת שלו אינפוגרפיקה תחת הכותרת "גל טרור – יומן אירועים", המסכמת את כל אירועי הטרור המרכזיים מסוף-השבוע האחרון, שבמהלכם פלסטינים תקפו יהודים. היהודי שתקף ערבים אינו מוזכר.

המקרה גם אינו מוזכר בשער העיתון ובטורי הפרשנות בעמודים הפותחים. קוראי "ישראל היום" נתקלים בו לראשונה בעמ' 17, המוקדש כולו ל"טרור יהודי", הגדרה שרק מעצימה את הבעייתיות בהחלטה של עורכי "ישראל היום" שלא לכלול את המעשה ביומן האירועים של "גל הטרור".

ככה זה כשאתה לא-יהודי. בסקרי דעת הקהל של "ישראל היום" לא דוגמים אותך, וכשאתה נפגע מפיגוע טרור, מעלימים אותך מיומן האירועים.

שנית, מדגישים את ההקשר. כפי שציין חגי מטר באתר "שיחה מקומית", אתרי החדשות המרכזיים בישראל הגדירו את מעשה הטרור של היהודי "פיגוע נקמה", שנבע מטרור נגד יהודים. עיתוני הדפוס נוהגים באורח דומה. ב"ישראל היום", למשל, הכותרת לידיעה מאת גדי גולן ושלמה צזנה על היהודי שדקר ערבים היא "דימונה: צעיר יהודי יצא ל'מסע נקמה'". הידיעה נפתחת במלים "אירוע נקמה יהודי לאור יום בדימונה".

מבחינה זו "ישראל היום" אינו בודד במערכה על העליונות המוסרית של היהודים בישראל. "מנתניה עד דימונה: פיגועי נקמה", נכתב בכותרת ענק ב"ידיעות אחרונות". "פיגועי נקמה: ערבים הותקפו בדימונה ובנתניה", נכתב בכותרת ידיעה ב"מעריב" (שעורכיו דווקא כן מצאו לנכן לשבץ את האירוע בדימונה ביומן האירועים שפירסמו, אם כי שוב תחת הכותרת "פיגוע נקמה"). אפילו ב"הארץ", בכותרת המשנה לראשית, מוגדר המקרה כ"פיגוע נקמה".

מה הופך דווקא את הפיגוע של היהודי ל"פיגוע נקמה" בעוד שהפיגועים שביצעו ערבים הם סתם פיגועים רצחניים של חיות אדם צמאות דם? אולי הדוקר היהודי טען בחקירתו שפעל מתוך נקמה (כל המדווח הוא שאמר לחוקריו שחשב כי "כל הערבים מחבלים"), אולי העורכים הגיעו למסקנה הזאת לבד.

אולם גם נחקרים ערבים רבים טוענים שיצאו לפעולות טרור כנקמה על מעשים שונים שביצעו יהודים (מהרג בן משפחה ועד לשינוי הסטטוס-קוו בהר-הבית). האם מעתה כלי התקשורת בישראל ידווח על כל פיגוע שבו המפגע טוען שפעל מתוך נקמה כ"פיגוע נקמה"? האם "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" יבליטו מעתה את הנסיבות האישיות של כל טרוריסט ערבי? יזכירו את מה שספג הוא עצמו וספגו בני משפחתו לאורך השנים מכוחות הביטחון הישראליים? ידגישו את מציאות חייו הקשה שהובילה אותו למעשה? ייתנו הקשר ראוי למעשיו? סביר שלא.

אם לא די באי-הנעימות שבמקרה כזה, של יהודי שדוקר עוברי אורח ערבים רק משום שהם ערבים, הרי שיש אי-נעימות נוספת – הוא נתפס ("נוטרל") בלי שנורה, בניגוד מובהק להוראות של פרשן "ישראל היום" דן מרגלית. כמו במקרה של ישי שליסל, גם במקרה הנוכחי גילו כוחות הביטחון הישראליים איפוק מרשים והצליחו לעצור את התוקף בלי להרוג אותו, אפילו בלי לפצוע אותו. הנה כך מתאר זאת עופר הרוש, אב-הבית בבית-הספר הסמוך למקום הדקירה, בידיעה מאת איתן גליקמן ואילנה קוריאל שמתפרסמת ב"ידיעות אחרונות": "יצאתי מהשער וראיתי אדם עם סכין. העפתי את הסכין מהיד שלו. ראיתי שלא מדובר בערבי. היה שם גם מאבטח בית-ספר שרצה לירות בו, אבל צעקתי, 'לא לירות'. [...] שמרתי עליו שלא יזוז עד שהגיעו השוטרים ולקחו אותו".

אולי זה כל ההבדל, בצעקה שצועקים לחמושים באזור. בסרטונים שלעיל, שבהם נראים מקרי הירי בעלון ובעבד, אפשר לשמוע את הנוכחים צועקים לשוטרים והחיילים שבזירה לירות בערבים. דורשים זאת ממש. במקרה של הצעיר מדימונה צעק אב-הבית לא לירות, והמאבטח לא ירה.

מר ביטחון

הסיבה השלישית לאי-הנעימות של עורכי וכתבי "ישראל היום" נובעת מהפער הבלתי ניתן להכחשה בין היומרה של ראש הממשלה בנימין נתניהו להוביל מדיניות שמספקת ביטחון לתושבי מדינת ישראל לבין התוצאות בשטח בשבועות האחרונים.

את אי-הנעימות הזו פותר "ישראל היום", גם הבוקר, כמו במרבית הימים האחרונים, על-ידי התמקדות בתגובה המובטחת במקום בטרור הרצחני. "רה"מ הורה: גיוס חירום של 13 פלוגות מג"ב", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום" הבוקר (האם הם אלה שיבצעו את מה שהבטיחה הכותרת הראשית של העיתון לפני שבוע בדיוק – "הם יקבלו 'חומת מגן' 2"?). הפרשנים והכתבים של "ישראל היום" מגבים את ראש הממשלה בהחלטתו זו.

פלסטינים מנקים את הזירה ליד שער שכם שבה נורה נער פלסטיני בן 16 אחרי שדקר יהודים, 10.10.15 (צילום: יונתן זינדל)

"לפרוס 'כיפת ברזל' של לוחמים", מנסח זאת ביסמוט בשער העיתון ובכפולה הפותחת. "צריך רק החלטה אחת, והיא לגייס", הוא כותב. "ההחלטה מאתמול לגייס 13 פלוגות מילואים של מג"ב היא בכיוון הנכון, אבל לא בטוח שדי בכך. צריך עוד ועוד כוחות. [...] עם צבא אדיר ונפלא כמו שלנו, אפשר להפחית את הסיכון באופן ניכר. זה נעשה כבר שנים. אבל בשביל זה יש מסקנה אחת בלבד, והיא לגייס".

"ההחלטה מאמש לגייס פלוגות מג"ב רבות ולהציבן בערים המעורבות מסמנת התחלה של מהלך משמעותי", כותב מתי טוכפלד בהמשך העיתון. "כבר עתה ברור כי התוצאה בשטח היא שתקבע". גם דן מרגלית, שבטוויטר ממשיך לבקר את נתניהו ("אילו ביבי ויתר לפני חודשיים על הבנייה בהתנחלויות כפי שעשה עתה – היה חוסך את הטרור"), כותב בבטאון לשכת נתניהו שמחולק הבוקר ב-325 אלף עותקי חינם בזכות "'כיפת ברזל' אנושית של לוחמים.

גסטרו-פטריוטיות

ב"מעריב" מדווח יובל בגנו כי צעיר יהודי תקף שלשום שני קופאים ערבים בסניף של רשת המרכולים סופר-יודה ברחוב קינג-ג'ורג' בתל-אביב. מנהל הרשת, קובי כהן, מצוטט כמי שאמר: "מאוד לא הייתי רוצה שהחנויות שלנו יהפכו לבמה של הסכסוך הערבי-ישראלי. זה נראה לי מגוחך, כי אנחנו חיים בתל-אביב, שהיא עיר שמעכלת את כולם".

גאווה לאומית

בעוד ש"ישראל היום" נאבק ליצוק את המציאות בישראל לתוך התבנית המוגבלת מאוד של עקרונותיו העיתונאיים, ב"ידיעות אחרונות" יוצאים בקמפיין פטריוטי, מפלטו של כל עורך טבלואיד בתקופת מלחמה.

דגל ישראל מתנופף הבוקר באוזן שמאל של שער העיתון ובאוזן ימין של השער האחורי, הכפולה הפותחת מוקדשת כולה להעלאת המורל הלאומי ("ירושלים לא נכנעת", "החיים חייבים להימשך", "זו גאווה לאומית", "כאן זה הבית שלי"), והשער האחורי של העיתון מופקע לטובת איור של חאמסה.

"תודה לגיבורים שלנו" היא הכותרת לקמפיין. "'ידיעות אחרונות' מזמין אתכם לצבוע את החאמסה לכבוד החיילים והשוטרים – ולהצטלם איתה", נכתב בראש השער האחורי, מעל החאמסה. מתחתיה מוסבר:

הם מגנים עלינו בגופם מדי יום, ונותנים את כל הנשמה כדי שאזרחי ישראל יוכלו, גם בימים קשים של טרור ומהומות, להמשיך בשגרת חייהם. עכשיו אתם יכולים לומר לחיילים ולשוטרים תודה צבעונית במיוחד – מכל הלב.

אתם מוזמנים לצבוע את החאמסה הגדולה שבעמוד זה, לכתוב את שמכם, להצטלם איתה – ולהעלות את האיור המוכן לפייסבוק ולאינסטגרם של 'ידיעות אחרונות' או ynet, תחת ההאשטג #תודהלגיבורים.

גם כיתות, משפחות או קבוצות חברים יכולות לצבוע ולהצטלם יחד. צבעו את החאמסה בעפרונות, בטושים, בצבעים זוהרים או עדינים, לבד או עם הילדים. הכל כדי להראות לאנשי כוחות הביטחון שלנו שגם כאשר הם עומדים אל מול הסכנה – הם אף פעם לא לבד. לא חייבים לצבוע הכל. אפשר להכניס קצת צבע. והעיקר – לשתף".

סקרי אפרטהייד (וניר חפץ)

עמ' 10 ב"ידיעות אחרונות" מוקדש לתקיעת סיכות ונעצים בבובת הוודו של העיתון, ראש הממשלה בנימין נתניהו. הידיעה המרכזית, מאת יובל קרני, מדווחת על שני סקרים שפורסמו בסוף-השבוע בערוצים המסחריים, ומהם עולה כי "הציבור חושב שליברמן ובנט מתאימים יותר לטפל בגל הטרור • כמעט 70% מהישראלים אינם שבעי רצון מתפקודו של ראש הממשלה", כפי שנכתב בכותרת המשנה לידיעה.

עיון בגוף הידיעה מעלה כי אין מדובר ב"ציבור" שחושב כך ולא ב"כמעט 70% מהישראלים", אלא בציבור היהודי בלבד ובכמעט 70% מהיהודים בישראל, שכן הסקרים שעליהם מבוססים הנתונים הללו נערכו בקרב מדגמים המייצגים את היהודים בלבד. מבקר הטלוויזיה של העיתון, עינב שיף, הבחין בכך בזמן אמת, ואף כתב על כך בשולי טורו הבוקר. חבל שהעורכים בעיתון שלו משתפים פעולה עם האפליה הפסולה ואף משתמשים בנוסח שמטעה את הציבור (כולו, גם את היהודים וגם את הלא-יהודים שקוראים את "ידיעות אחרונות").

בתחתית העמוד שבו מדווח על תוצאות הסקרים הלא-מחמיאות לבנימין נתניהו מתפרסמת ידיעה החתומה על-ידי "כתב 'ידיעות אחרונות'", ומדווחת על עימות מילולי שפרץ אמש בתוכנית "פגוש את העיתונות" בין ניר חפץ, יועצו של ראש הממשלה, לבין יועצת התקשורת אמילי מואטי. בסיום העימות אמרה מואטי לחפץ שהוא "אדם שעובד בללקק את הישבן של נתניהו". חפץ לא הגיב לדברים.

במשך שנים ארוכות היתה לחפץ עבודה אחרת. לפני שעבר לעבוד בללקק את הישבן של נתניהו, כהגדרתה של מואטי, עבד חפץ ב"ידיעות אחרונות", כעורך רשת המקומונים של הקבוצה ובהמשך כעורך המוסף "7 ימים". עצם פרסום הידיעה על ההתבטאות החריגה של מואטי מציע כי ב"ידיעות אחרונות" חתכו את החוטים האחרונים שקשרו בין העורך הבכיר לשעבר לבין בעליו של העיתון.

כסף

אינתיפאדה. לפי הכותרת הראשית של "כלכליסט", "המשק יתקשה להתמודד עם עוד אינתיפאדה". שאול אמסטרדמסקי, אמנון אטד, מאיר אורבך ושי סלינס מנתחים את הצפוי על סמך שתי האינתיפאדות הקודמות ומגיעים למסקנה כי "ההיסטוריה מעידה כי מערכת הביטחון השכילה לנצל כמעט כל שינוי באקלים הבטחוני בשביל לדרוש תוספות תקציב".

לפי הכותרת הראשית של "דה-מרקר", "מערכת הביטחון תנסה להשתלט על העודפים הגדולים בתקציב". מוטי בסוק מדווח כי "אם יגבר גל הטרור, ייתכן שמערכת הביטחון תבקש עוד תוספת תקציב".

כיל. אורה קורן כותבת ב"דה-מרקר" על חשש ש"ראש הממשלה יקבור את המלצות ועדת ששינסקי". עמיתה, צבי זרחיה, כותב כי "כיל מפעילה לחצים על ח"כים, שרים ופקידי ממשלה" כדי להשיג הקלות ביישום חוק ששינסקי 2.

ענייני תקשורת

נתי טוקר מתאר ב"דה-מרקר" כיצד איחוד הרגולציה על שידורי הטלוויזיה בישראל יהפוך את נתניהו למאסדר-על של התקשורת המשודרת.

אופיר דור מדווח ב"כלכליסט" כי מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר יבקש היום מבג"ץ ארכה נוספת כדי לגבש פשרה מול בזק, המסרבת לקדם את רפורמת השוק הסיטונאי. הפשרה, מדווח דור, "הולכת לקראת בזק ומהווה חזרה מהחלטות שקיבל שר התקשורת [גלעד ארדן] אך לפני כשנה". הכותרת לדיווח בוטה: "פילבר מבקש ארכה כדי להתקפל מול בזק".

ארנון (נוני) מוזס, מבעלי "ידיעות אחרונות" ומי שנושא בתואר העורך האחראי של העיתון, צץ הבוקר בהופעת אורח נדירה מעל דפיו. ידיעה מאת דני ספקטור על אזכרה במלאות 30 שנה למות נח מוזס מלווה בתצלום של שלושת ילדיו של המנוח, ארנון (נוני), יהודית (ג'ודי) ותמר (תמי). עם זאת, שמותיהם וכינוייהם של ילדי מוזס אינם מוזכרים בידיעה. אגב, לפי הדיווח של ספקטור, הרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו, שהכיר את מוזס מישיבות מועצת העיתונות, הספיד אותו מעל קברו בין היתר במחמאה הבאה: "היתה בו הגינות, צנזורה פנימית ואישית".