צרפת נושמת לרווחה. "פרשת ז'אן סרקוזי" הגיעה לסיומה, לפחות לפי שעה. ז'אן סרקוזי, בנו של הנשיא, הסיר את מועמדותו לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של החברה הציבורית המופקדת על פיתוח אזור העסקים העשיר ביותר במדינה (תקציב פיתוח שנתי: 150 מיליון יורו). מהומה פרצה בתקשורת ובדעת הקהל לנוכח מקרה בוטה זה של נפוטיזם. ז'אן הוא רק בן 23, סטודנט שנה ב' למשפטים וחסר ניסיון ניהולי. המהומה, שנמשכה מאז הגיש את מועמדותו, שככה.

אולם אל דאגה, עדיין משתולל ויכוח ציבורי ער, התופס כותרות בעיתונות, ברדיו, בטלוויזיה ובאינטרנט, סביב תמיכתו המופגנת של שר התרבות, פרדריק מיטראן, ברומן פולנסקי, הקולנוען העצור בשווייץ ועומד לפני הסגרה לארה"ב, שם הורשע בשעתו באונס קטינה ונמלט קודם שהחל לרצות את עונשו. וכל-כך למה? הימין הקיצוני, המעוניין להביך את הנשיא, גילה שהשר המתוקשר שלו הודה בספר שפירסם לפני ארבע שנים כי השתתף ב"תיירות מין" הומוסקסואלית בתאילנד. השילוב המנצח – סקס וכסף, ידוענות ופוליטיקה – ממשיך להעלות את הרייטינג ולרתק את דעת הקהל.

ובכן, אנחנו לא לבד. לא רק בישראל, גם דמוקרטיה אירופית מבוססת לוקה בפרקינסון. אין הכוונה לתסמונת של ההפרעה המוטורית הקשה, אלא בתסמונת חברתית שגילה ההיסטוריון והסטיריקן סיריל נורתקוט פרקינסון ב-1955, העוסקת בכללים המנחים את התנהגותם של גופים ציבוריים ביורוקרטיים, כללים שהורחבו אחר-כך לאפיון התנהגות חברתית כוללת.

אחד מחוקי פרקינסון קובע: "הזמן המושקע בכל סעיף שעל סדר יומו של ועד מנהל עומד ביחס הפוך לעלותו הכספית של הסעיף הנדון". והוא מביא דוגמה: בניית כור גרעיני להפקת חשמל, בעלות של 100 מיליון ליש"ט, מאושרת לאחר דיון של חצי שעה, ואילו הקמת סככת אופניים חדשה לעובדי הוועד המנהל, בעלות של 2,000 ליש"ט, זוכה לדיון סוער של שש שעות. הסיבה פשוטה: לחברי הוועד קשה לתאר לעצמם איך נראים מאה מיליון ליש"ט, והמידע הטכני על הכור הוא כה סבוך. 2,000 ליש"ט ראה כל אחד בחיי היומיום, וסככת אופניים הלוא היא דבר נפוץ.

ומה על המחיר החברתי? פרשיות ז'אן סרקוזי ופרדריק מיטראן מסיחות את תשומת לבה של דעת הקהל מן הנושאים הכבדים המעיקים על ארצם: חוב ציבורי תופח, גירעון תקציבי מחמיר בעקבות המשבר הפיננסי, העדר תקציבים לפתרון, ולו חלקי, לבעיה הכאובה של המיעוט המוסלמי, הסובל ממחסור בתשתיות הולמות (תחבורה, בתי-ספר, מרפאות, מגורים) באזורים שבהם הוא מרוכז. את הבעיה האחרונה איתר סרקוזי בעת כהונתו כשר פנים כרקע מיידי להתפשטותה של הקנאות האסלאמית. בעת מערכת הבחירות לנשיאות הבטיח לפתור אותה. הבטיח, כנראה בכנות, אך כיום קופתו ריקה, והשקעות בפרברי העוני המוסלמי – אין.

ואצלנו? פרשיות "ברק בפריז", "הבנק של מוני פנאן" ודומותיהן מדגדגות את סקרנות האזרח, התקשורת מנפחת מדי יום את זמן השידור ואת היקף החומר המודפס והמקוון המוקדשים להן, והציבור נשאב למערבולת העיסוק בהן. הלוא כולנו ראינו מלונות פאר והשקענו בבורסה.

בינתיים נדחקות לקרן זווית שאלות טריוויאליות, משעממות וסבוכות כגון: מדוע גרר אהוד ברק במשך למעלה משנתיים את ההסרה של המחסומים בגדה, אף שערכם הבטחוני שנוי במחלוקת ופגיעתם הכלכלית בתושבים הפלסטינים ידועה? או, למשל, האם נסיונם של עמים אחרים תומך בטענת נתניהו כי פיתוח כלכלי יחליש את עוצמת לחצם של הפלסטינים למימוש תביעותיהם הלאומיות? אם הבנק של פנאן גילגל עשרות מיליונים, מה על המיליארדים של עסקת בזק? האם ההפרטה של חברה ציבורית זו הביאה באמת לתחרות ולשיפור השירות? ועד כמה חייבת המדינה להתערב כרגולטור בהסדרים של לב לבייב ומשפחת עופר עם בעלי אגרות החוב?

"נו באמת, זה כל-כך מסובך ולא מדליק", אמרו לי שתי עלמות-חן אינטליגנטיות כשהעליתי בפניהן כמה משאלות אלו. כן, הן צופות בחדשות בטלוויזיה ומדפדפות מעט בעיתון, אבל פנאן והמלון בפריז מרתקים אותן יותר. והתקשורת עצמה? זו כמובן שמחה לספק את הסחורה. הלוא הקורא הוא לקוח, רצוי שיהיה שבע רצון.

עמנואל סיוון הוא פרופסור להיסטוריה של האסלאם באוניברסיטה העברית