נשים בעבודה
הרכב מפלגת המחנה-הציוני (שמה החדש של מפלגת העבודה, כפי שעדיין מתעקשים לקרוא לה ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות", ומי שמפלגת הבית-היהודי, הלא היא המפד"ל, מתעקשת לכנות בתעמולת הבחירות שלה בשם המערך) כובש את מוקד תשומת הלב של עיתוני היום, המדגישים את העובדה שברשימה נכללות יותר נשים מהמינימום המקובל. "העבודה שלהן", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "החמישייה הפותחת", נכתב בכותרת המוסף היומי של העיתון, המכוונת לכך שבחמישייה הפותחת של הרשימה יש שלוש נשים, או אולי שיש חמש נשים במקומות ריאליים (ולמעשה שש, ואולי אפילו שבע). "רשימת המחנה-הציוני: ארבע נשים בעשירייה הראשונה; השבוע יוחלט אם לצרף את שאול מופז", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "הכוח הנשי". "העבודה מציגה: 7 נשים, צעירים ופנים חדשות", נכתב בכותרת המשנה.
מלחמת אזרחים
הרכב רשימת העבודה מבליט גם את הפער בין נציגי הגישה המסורתית של "הארץ", לפחות תחת בנו של גרשום שוקן, הדוגלת בהתמקדות בסכסוך הישראלי-פלסטיני מההיבט של האחזקה הישראלית ביהודה ושומרון, לבין הגישה שמוביל "דה-מרקר" בשנים האחרונות בהובלת גיא רולניק, ולפיה יש לשים את הדגש על הליקויים והעוולות בישראל פנימה, מההיבט של שחיתות ציבורית ופרטית.
"יש לי סימפטיה לרשימות חיוביות לכנסת; הרשימה שנבחרה שלשום במפלגת העבודה היא בלא ספק אחת כזאת. הגבעטרון מציג: ים השיבולים. נחמדים, קולם ערב, הצליל הרמוני. כל אם עברייה היתה גאה לו בתה או בנה היו משתייכים לרשימה הסימפטית הזאת; כל רשג"ד בצופים היה שמח עם שבט כזה. מתלבשים היטב, אוכלים בפה סגור, לא מניחים ידיים על השולחן ולא מרעישים בין שתיים לארבע, ולא בכלל", כותב גדעון לוי על המחנה-הציוני, לפני שהוא מונה את חברי הרשימה ומבקר אותם על כך שאינם "עסוקים בכיבוש", "הבעיה מספר אחת של ישראל".
"האג'נדה החברתית-כלכלית ניצחה בפריימריז בעבודה", נכתב לעומת זאת בכותרת מאמר של צבי זרחיה ב"דה-מרקר". "בליכוד הביעו ביקורת על הרכב רשימת העבודה והתנועה, אך במקביל נשמעה גם דאגה. לדברי אנשי ליכוד, הרשימה החברתית-כלכלית של העבודה מציגה גישה ושמות חדשים הבולטים במאבקים חברתיים, שאינם נמצאים ברשימת הליכוד".
ואולם, הפרשן הפוליטי של "הארץ", יוסי ורטר, מראה שאפשר גם אחרת. הוא אינו עוסק בתכנים שמציע ההרכב, גם לא בדיון על עדיפותו של תוכן זה או אחר, אלא במיצוב התדמיתי של הרשימה ובהשפעת ההרכב החדש על מירוץ הסוסים שידוע גם כבחירות דמוקרטיות (או ההפך).
וב"ישראל היום"
על אף שההדגשה של הדומיננטיות הנשית (היחסית, כמובן, להעדר הייצוג הנשי המקובל) בהרכב המחנה-הציוני תואמת את דף המסרים של המפלגה, הרי שהסיקור עצמו ב"הארץ", ב"מעריב" ואפילו ב"ידיעות" כולל גם ביקורת שלילית ("במבט שני התוצאות מלהיבות פחות", כותב נחום ברנע ב"ידיעות", "הרשימה יונית מדי, תל-אביבית מדי, בוסרית מדי). יוצאת דופן היא סימה קדמון, "סמן מוזס" בסיקור הפוליטי של "ידיעות", שגומרת את ההלל על הרשימה ועל הרצוג, וגם, אגב, מהללת ומשבחת את סתיו שפיר – מה שצריך להדליק נורה אדומה אצל כל שוחריה של חברת-הכנסת הצעירה.
ב"ישראל היום", לעומת זאת, שחרת על עמ' 2 שלו את החובה להיות "הוגן ומאוזן", מוותרים על הניסיון להיראות הגונים ומאוזנים (למעט, כאמור, הכרזה על כך מדי יום בחזית הגיליון) ומדקלמים אחד לאחד את דף המסרים של הליכוד (ושל הבית-היהודי) בסיקורם את הרכב המחנה-הציוני. באופן שיש מי שיראו כאירוני, הטענה העיקרית של הליכוד ו"ישראל היום" נגד המפלגה המובילה בגוש השמאל היא שהיא שמאלנית ("מפלגת העבודה: צעד גדול שמאלה"). הדברים באים לידי גוזמה פתטית ממש במאמר של חיים שיין בעמ' 3, שממחזר אותם טיעונים ואותן דוגמאות שמובאים בעמ' 4 בידיעה חדשותית כ"תגובת הליכוד".
עוד ב"ישראל היום"
גם שלמה כהן, קריקטוריסט הבית של "ישראל היום", הצטרף לכתבים ולפובליציסטים של החינמון בתגובות להרכב הטרי של מפלגת המחנה-הציוני, וספג קיתונות של ביקורת מהגולשים בדף הפייסבוק שלו.
מתוך התגובות בדף הפייסבוק של שלמה כהן. למעלה: קריקטורה בתגובה למתן זכות בחירה לנשים; למטה: קריקטורה של כהן בתגובה לנוכחות נשית גדולה יחסית בהרכב מפלגת המחנה-הציוני
"זה מה שאתה מצליח לראות מעליית כוחן של נשים בפוליטיקה? עצוב מאוד. זה תהליך משמעותי וחשוב, חבל שזו האינטרפרטציה הכי טובה שמצאת"; "אני מניחה שלא התכוונת לזה, אבל הקריקטורה שלך זהה כמעט לגמרי ברעיון שלה לקריקטורות שפורסמו בעבר בעקבות מתן זכות הצבעה לנשים"; "מבאס ממש. מה זה אמור להיות, סירוס הגבר? זה מבורך שיש נשים בפוליטיקה!"; "משתקפים פה כל-כך הרבה בורות ופחד של הקריקטוריסט. יותר מאלף מלים"; "שנאת נשים ופחד מנשים, זה מה שרואים בקריקטורה השוביניסטית הזאת. ממה אתה כל-כך מפחד? למה לא לפרגן פשוט?". זהו רק מקבץ קטן מהתגובות.
תגובתו של שלמה כהן לביקורת, כפי שפירסם בדף הפייסבוק שלו
הצד השני של הקריקטורה
יונתן וקסמן, קריקטוריסט הבית של "כלכליסט" והמאייר הרענן ביותר הפועל כיום בעיתוני הדפוס, מגיש היום גם הוא תגובה להרכב המחנה-הציוני, והיא הפוכה לזו של קריקטוריסט הבית של "ישראל היום"
אגב
הפניה לראיון עם שחקנית השנה אתמול על שער "ידיעות אחרונות": עם איזה גבר ידוען למדה, עם איזה גבר ידוען התנשקה ועם איזה גבר ידוען יש לה מערכת יחסים
הפניה לכתבה על זמרת אופרה בדף הפייסבוק של "מעריב"
עוד עיתונות מגויסת
פרשת ישראל-ביתנו ב"ידיעות אחרונות" היא הבוקר פרשת פאינה קירשנבאום.
בן כספית כבר מפמפם בטורו את הספין הבא של אריה דרעי.
שחיתות
"משרד האוצר נגד שיטת המאכערים: הורה לעצור תשלומים ליועצים", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", המפנה לכתבה של אבי בר-אלי. "החשבת הכללית הורתה לשש חברות להקפיא את חוזיהן עם יועצים לתקשורת, לקשרי ממשל ולרגולציה – עקב חשש מפרצה שמאפשרת העסקת מאכערים", נכתב בכותרת המשנה. "רשות החברות בודקת את העסקת היועצים החיצוניים בחברות ממשלתיות נוספות. כ-2 מיליארד שקל בשנה מתוך תקציבי החברות אינם מפוקחים על-ידי המדינה".
"קלטות ברשות ני"ע מוכיחות: סימנס ניצחה בגלל 'לחץ מגבוה'", נכתב בכותרת דיווח של משה ליכטמן ב"גלובס". "שלושה מהנדסים בחברה התריעו על העדפה פסולה לטובת סימנס בתחום המקצועי", נכתב בכותרת המשנה, המסתיימת בהכחשה של חברת החשמל.
"לאומי רומז: נשקול לנהל בעצמנו הליכים נגד הבכירים לשעבר", נכתב בכותרת דיווח של סיון איזסקו ב"דה-מרקר", הרומזת לאפשרות כי רקפת רוסק-עמינח תקריב את מי שחנכה אותה, גליה מאור, כדי לנסות למנוע מהרשויות להגיע לבכירי הבנק הנוכחיים.
עלייה
"20% מהנאשמים הקטינים במחוזי מרכז ממוצא אתיופי", נכתב בכותרת ידיעה של אור קשתי בשער "הארץ".
אגב
ארי שביט חושב ששנת 2015 עומדת להיות שנה של התערערות היציבות.
תוכן שיווקי
"'רובוטריקים 4: עידן ההכחדה' מוביל בתחרות הסרט הגרוע של השנה" עם שבע מועמדויות לפרסי הראזי, מדווחת נירית אנדרמן ב"גלריה", זאת "אף שהכניס יותר ממיליארד דולר ברחבי העולם". אולי כי מדובר בפרסומת ארוכה ומתמשכת מאז שנות ה-80 של המאה שעברה.
ענייני תקשורת
"יחסי המשטרה והתקשורת בדרך לעידן חדש", כותב יניב קובוביץ' בעמ' 3, המגזיני, של "הארץ". "הארגון מגבש הנחיות חדשות לאופן שבו החומרים מחדרי החקירות ומהמבצעים בשטח מתפרסמים בציבור הרחב. בין השאר נשקל אם להתיר לפרסום יותר מידע מפרשות גדולות ובשלבים מוקדמים יותר. היועמ"ש משתף פעולה, אך כבר הבהיר: לא תיתכן פגיעה בזכויות החשודים על חשבון הניסיון להתקרב לציבור". קובוביץ, יש לציין, הוא הכתב הבולט ביותר בסיקור ביקורתי של המשטרה – הסיקור שמיתרגם אצלה ל"יחסי-ציבור גרועים" ולהקמת ועדות שאולי יובילו, בסופו של דבר, לשיפור השירות המוענק לציבור.
הגיליון השנתי של "פירמה", "100 המשפיעים בתקשורת", חולק שלשום למנויי "גלובס" (דידי הררי, אם תהיתם, במקום 74, בין גאולה אבן לברוך קרא. "העין השביעית" מצליחה להיכנס למקום ה-87, שאותו היא חולקת בקטיגוריית "עיתונות הברנז'ה", וגם להכניס את המו"ל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, למקום ה-89 בקטיגוריית "ארגוני ביקורת התקשורת").
בפתח הגיליון מתפרסם ראיון של יונתן כיתאין עם ערן טיפנברון, עורך ynet – שרון ירון, עורך "ידיעות אחרונות", היה מכנה "ראיון הישגי". כיתאין, כותב ישיר ומשובח, כותב על "מצב עגום שבו צרכן תקשורת מן השורה כבר לא יכול לגלוש לאתר או לפתוח עיתון כלשהו בלי לפתוח קודם מפת אינטרסים, המתעדכנת תדיר, שתלמד אותו איזה פוליטיקאי הוא פרח מוגן באיזה כלי תקשורת", ואז מוסיף: "לזכותו של טיפנברון ייאמר כי בניגוד למתחריו, וגם בניגוד לאחרים בקבוצה, הוא ניאות להתעמת עם שאלות שנוגעות לבעיה הזו בצורה ישירה".
לזכותו של כיתאין ייאמר כי הוא מפנה לטיפנברון שאלות בשתי הסוגיות העקרוניות – הרשימות השחורות והלבנות שמכתיבות את הסיקור באתר והפרסום הסמוי שהשתלט על רוב המדורים בו. לגנותו ייאמר כי אחרי שטיפנברון מכחיש מכל וכל ("ההומפייג' של ynet משקף את האג'נדה של מדינת ישראל" ו"הגבול וההבדל בין העיתונאי והפרסומאי הוא גבול מאוד ברור, ההבדל בין המוצרים הוא מאוד ברור"), כיתאין לא מתעמת עימו.
כן, הוא מזכיר לטיפנברון שב-ynet לא סיקרו את הקלטת של דרעי וכן סיקרו את ההתפטרות של דרעי, אבל כשטיפנברון מסביר שסירב לשתף פעולה עם הספין (של הקלטת), כיתאין לא מתעקש לדעת מדוע דווקא ההתפטרות של דרעי אינה נחשבת בעיניו לספין. כן, כיתאין שואל את טיפנברון על הפרסום הסמוי באתר ("תוכן שיווקי" הוא המונח הבוטה ביותר שבו הוא משתמש), אבל כשהעורך טוען שב-ynet מקפידים על בידול בין השניים, כיתאין לא מפנה אותו לשלל הדוגמאות שנאספו בשנים האחרונות ומוכיחות כי ההפך הוא הנכון.
עורך "פירמה", לי-אור אברבך, כותב במדור הדעות היום ב"גלובס": "עלינו להיות מוטרדים מהיטשטשות הגבולות הבוטה בין התחום הפוליטי לתקשורתי. אם אין בעייתיות בכך שעיתונאים הופכים להיות פוליטיקאים, יש סכנה מאוד גדולה בעיתונאים שיודעים שיום אחד יהיו פוליטיקאים, או שהם כבר פוליטיקאים בכסות עיתונאית".
בגלובס מסבירים שהאסטרטגיה החדשה של קשת היא בעצם להפסיד. לא נותר אלא להמתין לריאליטי שידרג את הלשונות הארוכות בענף pic.twitter.com/SeUrhLm01G
— David Verthaim (@dverthaim) January 13, 2015
עוד ב"גלובס": רועי גולדנברג חושף כי עמוד הפייסבוק הפופולרי "סטטוסים מצייצים", המציף מחדש סטטוסים מרחבי הרשת, מוכר "ציטוטים" כאלה של פוסטים לכל מאן דבעי, בניגוד לכלליה של הרשת החברתית ותוך גניבת דעתם של הגולשים שלא התעמקו בתקנון הדף.
"הפרסום בטלוויזיה נחתך ב-100 מיליון שקל ב-2014", נכתב בכותרת דיווח של נתי טוקר ב"דה-מרקר". "הריכוזיות והעדר התחרות פוגעים בדמוקרטיה הישראלית באמצעות שוק הפרסום המוחלש", כותב אמיר טייג בטור פרשנות נלווה.
הרג פלסטיני שנחשד בגניבת רכב על-ידי חייל מופיע ב"מעריב" בידיעה תחת כותרת הגג "דו-קיום בגוש עציון".
אייל לוי מראיין ב"המגזין" של "מעריב" את שדרן הרדיו ג'לאל איוב. "איוב, תושב חיפה, הוא שדרן שמגיש שלוש תוכניות שבועיות ברדיו א-שמס, תחנת הרדיו בעלת שיעורי ההאזנה הגבוהים ביותר בחברה הערבית", כותב לוי. "דווקא בבמה המרכזית הזו הוא בוחר להשמיע דעות אתיאיסטיות וכאלה שיכולות להרגיז בקלות את מי שרואה במדינה הפלסטינית פתרון מדיני". כאן ניתן לקרוא מה שכתב עליו אצלנו שלומי דסקל.
"נחשף תיעוד הפיגוע בהיפר-כשר; עותקי מהדורת 'שארלי הבדו' אזלו תוך דקות", נכתב בכותרת על שער "הארץ". עוד ב"גלריה": אנדרמן מדווחת על מפגש למען חופש הביטוי שיתקיים היום במוזיאון לקריקטורה וקומיקס בחולון.