הכרעת בית-המשפט העליון השבוע (21.10.14) בתביעתה של עו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ' נגד העיתונאי ברוך קרא ועיתון "הארץ" בפרשת סיריל קרן נושאת מסר לכלל ציבור העיתונאים והמדליפים שראוי לשים אליו לב. היא כמו אומרת: אל תיקלעו למצב שבו מצאו עצמם העקרב והצפרדע במשל הידוע, כשהם צולחים את הנהר ויורדים למצולות בגלל אי-הבנת האחת את טבעו של האחר.
גלט-ברקוביץ', פרקליטה בכירה במערכת אכיפת החוק של המדינה, הדליפה בינואר 2003 לברוך קרא, אז הכתב לענייני משפט של "הארץ", מסמך שתיעד חקירה סמויה שהתנהלה באותם ימים נגד ראש הממשלה אריאל שרון בחשד שקיבל שוחד מסיריל קרן למימון מערכת הבחירות הפנימיות שלו בליכוד. ההדלפה עוררה תגובה ציבורית נרגשת, אך היא לא מנעה משרון להיבחר פעם נוספת לראשות הממשלה. לעומת זאת, היא גרמה לגלט-ברקוביץ' לאבד את משרתה, לעמוד לדין פלילי ולהידון לשמונה חדשי מאסר על תנאי, ולהיות מוקעת על הפרת אמונים על-ידי היועץ משפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין.
דומה שפסיקת בית-המשפט העליון השבוע מלמדת על רתיעתו מלזעזע את המסורת ארוכת הימים שבכוחה עיתונאים ומדליפים חוברים יחד כדי לשרת את החברה במידע חיוני
הפרקליטה המדליפה ייחסה להתנהלותם של העיתונאי והעיתון, שאותם הזינה במידע החסוי שפירסמו, רשלנות שגרמה לה נזק ניכר. לכן תבעה אותם ודרשה פיצוי בסך 2.5 מיליון שקל. בית-המשפט המחוזי דחה את תביעתה, והשבוע חזר ואישר את קביעתו בית-המשפט העליון.
אורן פרסיקו, בחריצותו המבורכת, עידכן את קוראי "העין השביעית" בהכרעת בית-המשפט שעות אחדות לאחר שהתקבלה, ואף הצביע על האמירות העקרוניות שהשמיע השופט יצחק עמית, שאליהן הצטרפו שני עמיתיו לדין, השופטים סלים ג'ובראן ואורי שוהם. יתרה מכך, פרסיקו אף זיהה מראש את מגמת בית-המשפט ושיתף את קוראי אתר זה בתובנותיו. השורות שלהלן באות להוסיף על אבחנותיו של פרסיקו ולחדד אותן.
אני קורא את פסק הדין כהמלצה לעיתונאים ולמקורותיהם להימנע ככל האפשר מלהגיע לעימותים משפטיים ביניהם. הן השופט שוהם והן השופט עמית הזכירו לגלט-ברקוביץ' ולאנשי "הארץ" כי הם נמצאים באותו צד של המתרס. "שניכם דוגלים בחופש העיתונות", אמר השופט שוהם. "השאלה שהטרידה אותי, האם לא חסר לנו כאן צד – האינטרס הציבורי?"; והשופט עמית אמר לבא-כוחה של המערערת: "אתה מבקש מבית-המשפט שיעלה את סטנדרט הזהירות לעיתונאי כדי שבפעם הבאה לא יתפסו את מי שמדליף סודות בטחוניים. האם לא צריך כאן מישהו שיגן על האינטרס הציבורי?".
במלים אחרות, השופטים מבינים היטב את מצב היסוד: מדליפים ועיתונאים כורתים ברית להביא לידיעת הציבור מידע שהממסד אינו רוצה בפרסומו. לעתים המידע חסוי מטעמים אינטרסנטיים, לעתים המידע סודי במלוא מובן המלה, לעתים המידע מועיל לציבור אך מזיק לממסד. הקשר הנקשר בין מקור המידע לבין העיתונאי יוצר ביניהם תלות הדדית ואחדות מטרה. בית-המשפט כמו אומר: אם חל שיבוש בשיתוף הפעולה, על שני הצדדים ליישב את ההדורים ביניהם ולא לפנות לערכאות; פנייה לבית-המשפט בתביעות נזיקין בהקשר זה עלולה לקלוע אותו לסתירות שקשה מאוד ליישב ביניהן ולאלץ אותו לקבל הכרעות שיפגעו בעצם יכולתם של עיתונאים להיות ניזונים מהדלפות ובעצם נכונותם של שומרי סף לפנות לתקשורת כדי להפיץ באמצעותה מידע חיוני שהממסד מבקש להסתיר.
פסק הדין מצביע על סתירות אפשריות כתוצאה מפנייה לערכאות במקרים של חילוקי דעות בין מדליפים לעיתונאים: מקור שהדליף חומר סודי ונתפס יעמוד לדין פלילי ובית-המשפט יתבקש להשית עליו עונש. אם, במקביל, יפנה המקור לבית-המשפט בתביעת פיצויים אזרחית נגד העיתונאי, בטענה כי רשלנותו היא שהביאה לזיהויו של המדליף, יימצא בית-המשפט נדרש לתגמל אותו על הנזק שנגרם לו. יוצא מכך שביד אחת יידרש בית-המשפט להעניש את המדליף וביד האחרת לפצות אותו.
וריאציה על אותו תסריט: המדינה תעמיד לדין מדליף שמסר לעיתונאי מידע רגיש ותבקש מבית-המשפט להחמיר בעונשו – למען יראו וייראו. בהליך אחר, שבו תובע המדליף את העיתונאי לדין על הנזק שגרמה לו התנהלותו, יטען התובע שהיה על הנתבע לנקוט אמצעי זהירות מחמירים הרבה יותר מאלה שנקט כדי למנוע את זיהויו של המדליף. אם יקבל בית-המשפט את הטיעון הזה וישית על העיתונאי תשלום פיצויים נכבד למדליף, ימצא בית-המשפט את עצמו במצב שבו הוא מעודד את כלי התקשורת לשכלל את אמצעי הזהירות הנקוטים בידיהם בעת פרסום הדלפות כדי לחסוך מעצמם תביעות פיצויים, ובה בעת הוא מכביד על יכולתה של המדינה למנוע הדלפות רגישות או להעניש את מי שעוסק בכך.
ענת קם בבית-המשפט העליון, 31.12.12 (צילום: יונתן זינדל)
אפשרות נוספת שמזכיר השופט עמית בשולי פסק הדין: "לא רחוק היום ופלוני שנפגע כתוצאה מהדלפה [שמקורה במערכת אכיפת החוק] יגיש תביעת נזיקין נגד המשטרה או הפרקליטות. במקרה כזה עלול להיווצר מצב אבסורדי שביד אחת בית-המשפט יחייב את המדינה לפצות את הנפגע כתוצאה מהדלפה, ביד שנייה בית-המשפט יורה לפצות את המדליף בגין הנזקים שנגרמו לו עקב היחשפותו כמקור ההדלפה, ובחזרה ליד הראשונה – בית-המשפט ייעתר להודעת צד שלישי שתשלח המדינה למדליף לשפות אותה בגין כל פיצוי שיושת עליה".
תביעות פיצויים של מקורות נגד עיתונאים על התנהלות רשלנית שגרמה לזיהוים הן נדירות מאוד. כך בעולם הדמוקרטי וכך בישראל. בדרך כלל הקשר הנוצר בין מדליף לעיתונאי ברגע מסירת המידע כורך אותם בברית עמידה הנשענת על עקרון שמירת החיסיון העיתונאי, המגונן על המדליף מפני חשיפה, ועל שותפות האינטרסים (או תפיסת העולם) המחברת ביניהם ומניעה אותם להביא לידיעת הכלל את המידע. הקשר הזה אמנם עלול להיפרם, כפי שמוכיחות תביעותיהן של ליאורה גלאט-ברקוביץ' וענת קם (תביעתה נגד "הארץ" נמצאת עתה בערכאות), אך דומה שפסיקת בית-המשפט העליון השבוע מלמדת על רתיעתו מלזעזע את המסורת ארוכת הימים שבכוחה עיתונאים ומדליפים חוברים יחד כדי לשרת את החברה במידע חיוני.