דורשים הדממה

קבלו שעשועון אמוג'י לחג באדיבות המוסף "שמחתורה" של "ידיעות": קחו מגף, הורידו ף', קחו פנס, הורידו פ' וס', קחו כדור, הורידו כ' ור', קחו דג, הורידו ג'. מה נשאר? אם עשיתם נכון תקבלו צירוף מלים ידוע: מ'ג'נ'ד'ו'ד. מה זה, לעזאזל, מג נדוד? מהגר עבודה?

מוספי החג שהחלו לתפוח שבועיים-שלושה לפני החגים החלו לנפוח בעיצומם. מוצרי נייר הדקיקים המוטלים על השולחן מתנשמים כקרפיונים המייחלים למכת החסד (שנשללה מהם לאחרונה). מאגר הנושאים הידלדל, ירד מן הקו האדום לשחור. אין חדשות, ואם יש, הן נדחקות לפינה.

"ידיעות אחרונות" של היום הוא עיתון ללא עמוד ראשון, לכל יותר חלון ראווה משונה, בליל מודעות והפניות בתכלת, אדום ושחור, אבל אין חדשות. גדולתו של "ידיעות" היא שהוא מסוגל לקדם לא רק את הקיים, אלא גם את האיננו. הנה מבצבצת הכותרת "חיים שאחרי המוות", ויש מוסף – נוגע ללב, יש לציין – על מאבקם של משוקמי המלחמה לחזור לחיים, וכתבה על מלחמה שאינה נגמרת ועל המדים החדשים, יש גרמנים שחיים כאן ויש ישראלים שחיים בברלין, סערה בכור האטומי, בחג צפויים גשם וברקים והקרמבו התכווץ: אותו מחיר, פחות יחידות במארז. נכון, אותו מחיר ופחות עיתון יש גם במארז שמחת-תורה.

"5 מוספים" מכריזה הסטמפה בראש העמוד: "מגזין סוכות", "המוסף לחג", "ממון", "זמנים מודרניים" ו"פיצוחים". למען הדיוק, 5 וחצי: "פיצוחים" מקבלים פעמיים, גם כמוסף נפרד וגם כתוספת למוסף לחג.

אופס, מתוך מרק הדגים התכלכל אפשר לשלות נתח גרמי: מזכ"ל האו"ם בין עזה לנחל-עוז: באן קי-מון הזדעזע ממנהרות הטרור, אבל בביקור בעזה "הקפיד" לגנות את ההרס. סבא וסבתא של דניאל טרגרמן כתבו טור: "אנחנו מרגישים שהוא מבין קצת יותר מה שעובר עלינו, אבל לא מספיק". הכותרת, קצרה ותמציתית, קובעת: "הוא לא מבין". די, שמחת-תורה, עזבו מכותרות.

מרסלו ופאולינה טרגרמן, סבו וסבתו של הילד דניאל טרגרמן, בפגישה עם מזכ"ל האו"ם באן קי-מון בקיבוץ נירים, אתמול (צילום: חיים צח, לע"מ)

נראה שכמו כל המשק, גם העיתונים רוצים הדממה. תורני המערכות שחופשתם נקטעת מייחלים להדממה. הקוראים, שכבר אינם מסוגלים לראות את ערימת הנייר, גם הם דורשים הדממה. אפילו צה"ל יודע להדמים. ואם לא להדמים, לפחות להתקזז. אם חברי-כנסת מתקזזים בהצבעות, למה לא עורכיהם של מוספי חגים?

ובינתיים, כשהעיתונים תשושי נפש והרשת גועשת, מתפוצץ היטלר "כמו פצצת מצרר" על קציניו בסצינת הבונקר במהדורת "היטלר והמילקי" הטרייה שרצה ביוטיוב: "מה רע בדני בננה ב-12 שקל?", זועק ברונו גנץ בדמותו של הפיהרר, "איך הם מעיזים לחזור ולאכול לנו את כל המילקי? תקימו קבוצה חדשה בפייסבוק ותקראו לה 'עולים לישראל עוד היום', תמלאו את המזוודות במה שיותר מילקי וקממבר...".

דיוקנו של מחאן מילקי (1)

בשער "מעריב" שש הפניות למוסף החג: אקי אבני לא מתגעגע, סבן חוגג, יקר להיות יהודי-אמריקאי, קבלו את גורו(אית) האיפור, אבי נשר למד להשלים, כך שחינו מקפריסין ושברנו שיא. על שער העיתון מצוטט באן קי-מון כאומר: "נדהמתי ממנהרות הטרור" (כאילו לא ביקר בעזה); נפגעת התאונה אינה סולחת לנהג הפוגע; ארגון הבריאות העולמי מזהיר: עשרות אלפים יידבקו באבולה בכל שבוע (ראו עמ' 24).

תחת הכותרת "מרקל, תארגני לי ויזה לגרמניה" מדווח "מעריב" על הקומץ. "רק עשרות" מוֹחֵי מילקי הגיעו לכיכר רבין. ובכל זאת מקדיש העיתון את כותרתו הראשית, הנחשפת בקושי בין ההפניות, לראיון עם מחאן מילקי שעוד תשמעו עליו. בן כספית ונועם אמיר מראיינים דמות מבטיחה, ונראה כי הפעם זיהו את יורשה המסתורי של דפני ליף: "נכשלנו בהורדת מחירי הדיור", אומר הבחור, חבר קיבוץ לשעבר, ששירת ביחידה מובחרת. "אנחנו חייבים למצוא לזה פתרון. מילקי, יוגורט, לא משנה מה. אנשים משלמים כאן יותר על המצרכים, וזה צריך להפסיק". שמו של המחאן, כמתברר, הוא "בוגי". משה בוגי יעלון, ממש כשמו של שר הביטחון.

בראיון המקיף, המשתרע על פני חמישה עמודים, שוטח בוגי, העובד גם הוא לפרנסתו במשרד הביטחון, את משנתו החברתית. "הצעירים רוצים חיים נוחים, רוצים אפשרות להגיע לדירה בלי להיות בן עשירים או מקורב לצלחת, רוצים חינוך איכותי. המדינה לא נותנת להם את זה".

כאשר בוגי נשאל על תקציב הביטחון שהועבר בכנסת בערב החג כמעט בחשאי – ועל משרד הביטחון ששוב ניצח ושאב את המיליארדים – הוא "מתפוצץ כמו פצצת מצרר" ואומר: "אנחנו משלמים מחיר כבד על עשור שבו שוחטים את מערכת הביטחון והופכים את מערכת הביטחון לשק חבטות, בעיקר במדורים הכלכליים, כאילו הבעיה במציאות הזאת היא הפנסיות, השכר או הסיסמה החדשה, התייעלות. למה צריך סיסמה חדשה? כי האנשים הבינו שפנסיה היא זכות מוקנית. אי-אפשר לגעת בזה, על-פי חוק. בכל הדיונים עם האוצר אמרתי שאם יש החלטה לגעת בפנסיה, אז בבקשה, בכל המגזר הציבורי, לא רק בביטחון. לא רק לצבא היתה פנסיה תקציבית. אנחנו מוכנים להיות הראשונים, אבל מסרבים להיות לבד".

ראיון עם שר הביטחון, רא"ל במיל' משה (בוגי) יעלון, מתפרסם היום בכל העיתונים.

דיוקנו של מחאן מילקי (2)

"הארץ" חושף בעמודו הראשון, באמצעות בועז ארד שבברלין, את האיש שמאחורי מחאת המילקי: "בחור נאה", "לובש חולצת פסים בגוונים כחולים כהים ומעליה ז'קט חליפה סגלגל. שיער ראשו מגולח, זיפים מעטרים את פניו ועל אצבעו טבעת זהב מבריקה. על הקיר שמאחוריו ספרייה גדולה. שני בקבוקי יין פתוחים עומדים עליה. על המדפים שלל ספרים בעברית. 'תולדות מלחמת היהודים ברומאים' של יוספוס פלביוס מונח על המדף העליון. [...] הוא יהיה בן 26 עוד מעט, גדל ברמת-גן עם שני אחים קטנים, למד בבית-ספר תיכון נחשב. בעל תואר ראשון בכלכלה". על-פי ארד, גם שירת ביחידה מודיעינית יוקרתית במיוחד (המוגדרת בכותרת כ"יחידת עלית").

המוזיאון היהודי, ברלין (צילום: נתי שוחט)

"מה לא אמרו עליו בשבוע האחרון", כותב בועז ארד, מפרט ומבהיר. "לפי דפוס פעילותו, שום דבר מזה לא נכון. מדובר באיש אחד, אמיתי לגמרי, שתמיד רצה שקולו יישמע, אבל לא שיער לעצמו שהפוסט שלו יהפוך לא רק למסחטת הלייקים והתגובות הגדולה בתולדות 'סטטוסים מצייצים', אלא גם יצליח לטלטל את שולחן הממשלה ולהטריף באופן מוחלט מדינה שלמה".

ואחרי כל פרטי הפרטים המזוהים הללו, נותר האיש שלנו בברלין (בכלל לא בטוח שהוא גר שם) בלתי מזוהה לחלוטין. מה הוא, סנודן? אם מה שכתב עליו ארד נכון, מדובר בבחור שמאמין שכל בעיות הממשל ייפתרו ברגע שייתנו "לכל אדם להצביע ישירות בכל נושא שנוגע ישירות לחייו ללא מתווכים בינו לבין הממשל". בעיית המילקי, אפשר להניח, היא אחד מבין מיליוני הנושאים הללו. אז למה שלא ייצא לתקשורת בראש גלוי ובחזה חשוף ויפיץ את הבשורה?

הנחליאלי בלשכת התעסוקה

"הפעם", כותב תלם יהב ב"ידיעות", "למרות גל המחאות החברתיות של השנים האחרונות", העלאות המחירים הולמות בנו בבטן הרכה, במוצר שישראלים אוהבים יותר מכל, זה שמסמן שהקיץ עבר ורוחות סתיו מנשבות: הקרמבו האלמותי".
לאחר שקילה, בדיקה, הוספה, הפחתה וחישובי אחוזים, נחשפת האמת: "מחיר כל יחידת קרמבו עלה משמעותית: כ-14% בממוצע".

איציק אלרוב, ממנהיגי מחאת הקוטג' ומייסד תנועת הצרכנים, אומר: "הקטנת תכולת מוצר ללא הורדת מחיר בשיעור דומה גורמת לצרכנים לא פעם לטעות ולחשוב שקיבלו את המוצר הרגיל תמורת המחיר שאותו שילמו, כשבפועל חלה התייקרות".

כותרת הכתבה, "קרמבלוף", היא מופת לצרכנות טובה. כדי לוודא שלא נטעה לחשוב שמדובר בקרמבָּלוּף בשורוק, הודגש החוֹלָם: קרמבלוֹף. וכדי להסיר ספק, הוחלפה הנקודה העלית שבחולם בתצלום של קרמבו נגוס.

פיצוח

תשחץ "פיצוחים": מאונך 3 אותיות, "ממפכ"לי המשטרה". נעשה אחת-ועוד-אחת ונגלה שאם לא יורידו לו שתי אותיות מהשם, זה לא יכול להיות "דנינו". אם מאוזן 4 אותיות, "תנועת נשים", זה ויצו, אז מדובר במפכ"ל שנגמר בצ'. גנץ? בינתיים לא, לכל היותר הוא מועמד מן החוץ. אם מאוזן 5 אותיות, "קפדני", זה "פדנטי", הרי שמדובר במישהו שנגמר ב"פץ". מפץ? נפץ? יאללה "ויקיפדיה", לרשימת מפכ"לי המשטרה. אהרונישקי? לא; קראוס? לא; חפץ? יש! במחשבה שנייה, אפשר היה לעשות ויקי מהתחלה.

על פגישת פיוס בין דנינו לאהרונוביץ' מדווח אלון חכמון ב"מעריב". השניים סיכמו: לא עוסקים בפומבי בסוגיית מינויו של מפכ"ל המשטרה הבא. אחרי ששלשום קרא השר לבטחון פנים אהרונוביץ' פומבית למפכ"ל דנינו להתעסק בענייניו ולא במינוי הבא אחריו, הוגדרה פגישת אתמול ככזו שנערכה ב"רוח טובה".

למה צריך רוח רעה כדי לייצר רוח טובה, ישאל הקורא התמים, ואולי ישתכנע שרק בהצבעה ישירה של הציבור (הרי הנושא נוגע ישירות לחייו) ייבחר המפכ"ל הנכון. אם כך יהיה, טובים הסיכויים שהמועמד המוביל יבוא מבחוץ, שילבש חולצת פסים בגוונים כחולים כהים ומעליה ז'קט חליפה סגלגל. ששיער ראשו יהיה מגולח, זיפים יעטרו את פניו, ועל אצבעו תיענד טבעת זהב מבריקה.

אלביון הבוגדנית

"ההצבעה בפרלמנט הבריטי הרגיזה רבים שהרגישו, בין השאר, תחושת בגידה מצד הממלכה הבריטית, ששלטה באזור לפני קום מדינת ישראל", קובע אלי לאון ב"ישראל היום", ותוהה אם מדובר בשובה של סיסמת "אלביון הבוגדנית", כינוי של הצרפתים לבריטניה בזמן מלחמת 100 השנים, שמנחם בגין אימץ כלפי בריטניה בימי המנדט הבריטי לאחר שזו נסוגה מהתחייבותה בהצהרת בלפור ופירסמה את "הספר הלבן".

דן מרגלית מציין באותו מקום כי "97 שנים אחרי ששר החוץ השמרני ארתור ג'יימס בלפור הפקיד בידי ליונל רוטשילד הצהרה בת 79 מלים שבריטניה תפעל לכונן בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, התכנס הפרלמנט בלונדון והכריז על תמיכתו בהקמת פלשתין באותה פיסת קרקע". מרגלית מציע לא להפריז "במשקלן של החלטות למען פלשתין מהסוג שקיבל הפרלמנט הבריטי, ואשר אותן רומם אתמול השגריר מתיו גולד בגלי-צה"ל", וקובע כי "חשיבותה מותנית בהמשך העשייה המדינית היומיומית".

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו וראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון, 12.3.14 (צילום: אוליביה פיטוסי)

"יש חשבון היסטורי ארוך בין בריטניה הגדולה לבין ישראל הנולדת בכל השנים שחלפו מאז", כותב מרגלית. "יש בו גם ברית דמים וגם חשבון דמים. חשיבותה אינה צריכה הסברים. היא הרבה יותר מכך. לכן מספיק צעד אנגלי, מתון, כדי להדליק נורות אזהרה בישראל. הלייבור (תמיד יותר אנטי-ישראלי) יזם את ההחלטה המיותרת בעד פלשתין, ואילו ראש הממשלה השמרן דייוויד קמרון, שהסתייג מהמהלך, לא הצביע נגד והסתפק בהימנעות. זה חשוב לא פחות מאשר הרוב הדרמטי שתמך בהצהרה.

"מוצע לישראל לא להתלהם ולא להתעלם, ולא לתלות את הקולר בעיבוי האוכלוסייה המוסלמית באנגליה, אף שיש דברים בגו. לא לדבר בזלזול על הפרלמנט הראשון בעולם של מדינה אשר יחסה לישראל ידע עליות ומורדות, אבל התועלת בקשרים עימה ניכרת ובולטת. עם אנגליה ראוי לשוחח בנימוס בריטי. לא רק לטעון, אלא גם להאזין", מסכם מרגלית.

דאע"ש=אבולה

זהו הלך הרוח שמבקש "ישראל היום" לצרוב בתודעת קוראיו, כאשר עורכיו מציבים לרוחב כפולת העמודים 6–7 את הכתבה שכותרתה "10,000 יידבקו בשבוע", ותחתיה את זו שכותרתה "קרובים בצורה מסוכנת לבגדד".

לא כל-כך משמעותית

שני עיתונים לא עטו הבוקר את מחלצות החג והתעקשו להסתובב בבגדי עבודה: "ישראל היום" ו"הארץ". מה שנצרב בתודעתי במוסף "ישראל היום" הוא דיוקנו של הגאון הדו-קוטבי רובין ויליאמס. "הארץ" מביא ממסקנות מחקר מקיף שערך המרכז לבחינות ולהערכה באוניברסיטת חיפה, ועל-פיו זמן עיבוד הטקסטים בערבית ארוך מזה הנדרש לאותה פעולה בעברית, ועל כן פוגע בהישגי הנבחנים הערבים במבחן הפסיכומטרי.

על-פי כתבתו של אור קשתי, הבחינה מנוסחת בערבית ספרותית, שלרבים מהנבחנים היא בבחינת שפה שנייה (לערבית המדוברת). טקסט נתון בערבית ארוך ממקבילו בעברית. זמן הקריאה הדוממת בערבית ארוך ב-16 שניות מהזמן שנדרש לקריאת 200 מלות טקסט דומה בעברית.

על הדרך להתמודד עם מסקנות המחקר יש מחלוקת בין נציגת המרכז לבחינות, ד"ר ענת בן-סימון, לבין פרופ' רפיק אבראהים מן האוניברסיטה. בעוד שבמרכז לבחינות סבורים כי ההשפעה "לא כל-כך משמעותית", פרופ' אבראהים מצביע על הצורך בהתאמת המבחן לערבית באמצעים שונים – מצמצום היקף המבחן, דרך הגדלה קלה של מכסת הזמן הנדרשת לנבחן הערבי, ולעד צמצום מספר התרגומים.

החלוצים

לא לגמרי ברור מי החלוצים, גיבורי "דה-מרקר שמחת תורה". האם כל אלה שדיוקניהם וסיפוריהם מתנוססים לאורכם של רוב עמודי המוסף הכלכלי – מן היזמיות המתווכות תוכן שיווקי לבלוגוספירה, כלומר מצ'פרות בלוגרים כדי שיקדמו מותגים, ועד לראש המחלקה ברמב"ם שבא לטהר את מערכת הבריאות המסתאבת ולרפאה מחולייה ומכריז: "אצלי כל חולה הוא מנכ"ל קוקה-קולה"?

לפי הקו המרוסק הירוק בדרך כלל, שנצבע הפעם בתכלת, אכן, כל אלה הם חלוצים, כולל המתווכים הנמרצים המשתלטים על המיזם התמים "Airbnb". אם אכן כך, הרי שהמושג "חלוצי" גמיש במיוחד. החלוצות שרון תמיר ולימור דה-ברוס, לדוגמה, הן נשות הקשר ללקוח הפונה ישירות לאתר בלי להתעניין או לדעת שהן למעשה משרד תיווך. האתר החברתי זוכה, אם כן, לתואר "פלטפורמה", והיזמיות הן אלו שהופכות דירה בהמתנה ל"נכס מניב" להשכרה בשיווקו עם סלסילת פרחים, WiFi ומסך LCD ומעלה. היום, כשהמוח חרוך והתודעה צרובה, פס התכלת המרוסק, המתמשך, גורם לי להבין כי גם הבצות שיובשו ועליהן שוררנו בנעורינו היו בסך-הכל "פלטפורמה". תשאלו את יורשי יואל מוישה סלומון.

ומכאן בחזרה לאלה שהמודל שלהם הוא "חלוצי העלייה השנייה": הרופאים הצעירים שקצו בקפיטליזם החזירי ועומדים להוכיח שניתן לעשות כאן רפואה ציבורית "איכותית, שוויונית ואנושית". "המהפכה במערכת הבריאות", מכריזים פרופ' זיו גיל מרמב"ם וצוותו, "מתחילה אצלנו במחלקה".

תמצית החזון המוצגת בכתבתה של רוני לינדר-גנץ נקראת כאחרית הימים: אפשרות לבחירת מנתח בלי תשלום; תור לרופא מומחה עוד באותו יום; תורים לניתוחים אונקולוגיים קצרים מ-30 יום; תוכנית ליווי אישית לחולי סרטן; ליווי טלפוני 24/7 בנושאי כאב; סדנאות שירותיות לכל עובדי המחלקה; קבוצות בהנחיית מומחים לפני הטיפול ואחריו.

כ"ילד של החיים" אני מציע את התנצלותי. המיזם שהצלחתי לפתח נקרא חשדנות, והוא פלטפורמה לשקילת ערכו של חזון מילולי; האם הוא מניב בשר, או בעיקר מים. מצד אחד אמונה עמוקה במהפכות, ומצד שני אכזבה מן המסלול המהיר שבו הן מתפרקות, מתקבעות או מסתאבות. יש להודות כי המקרה של מחלקת אף-אוזן-גרון וניתוחי ראש וצוואר ברמב"ם הוא מורכב ומעורר תקווה. הכתבה אינה מציעה חיזוי ברור אם מדובר במהפכה דורית, של צעירים רעבים הקמים על בכיריהם המזדקנים בנוחות, או שהלהט לתיקון חזק דיו כדי לבעור לעד. ובמלים אחרות: טרם הגיע הרגע למבחן הפציינט, והוא יבוא רק בעשורים הבאים: האם המובטח קוים, האם הכוונות הטובות יכוסחו על-ידי מתנגדים והאם ישרדו מתחרים ומנגנונים ביורוקרטיים וכלכליים. והעיקר – האם השיטה תפעל.

לבשה לבן

איך הפכה אשת קריירה ולוחמת זכויות אדם לנסיכה וליקירת מדורי האופנה? שחר אטואן מתאר ב"גלריה" את התהפוכות שעוברות על אמל אלאמודין מאז שהוכתרה לפני כשבועיים כגברת ג'ורג' קלוני. טקס החתונה המתוקשר, מראה הכלה, החליפה הלבנה של סטלה מקרטני ושמלת הכלולות הלבנה של אוסקר דלה-רנטה העלו (או הורידו) אותה באחת לליגה של ג'קי קנדי-אונסיס ושל קייט מידלטון לבית וינדזור.

זו שרק לפני רגע הוזכרה כמועמדת לחברות בוועדה לחקר אירועי "צוק איתן", תפקיד הדורש יכולת לבוסס בחול ובדם של עזה ולטבול בזיעה ובכאב של סובב עזה, מוזכרת עכשיו לפחות כדוגמנית-על ולכל היותר כגברת הראשונה של ארצות-הברית. זאת, כמובן, אם ג'ורג', הפרנזטור של נספרסו, יחליט להתמודד על הנדל"ן המניב הידוע כ"הבית הלבן" (רייגן עשה זאת לפניו). אם לשפוט על-פי הקריירה של גברת ראשונה אחרת – הילרי קלינטון – עלולה אלאמודין למצוא עצמה בעוד עשור או שניים עם מדבקה על הלימוזינה הנשיאותית שלה: "בדרך לסבב שיחות נוסף עם הלקוחות המרוצים ציפי לבני וסאאב עריקאת". על סדר היום: הבנייה בהתנחלויות ועוטף עזה.

טעויות

"גם אדון עולם/ אינו מושלם/ ועושה טעויות/ אחרת היה נותן לעוזי להמשיך ולחיות". כך כתבו עפרה ואהוד מנור על עוזי חיטמן ביום מותו, ה-20 באוקטובר 2004. עשר שנים אחרי, מראיינת נעם ברקן למוסף "שמחתורה" של "ידיעות" את אלמנתו איה, המתקשה להתאושש.

באותו מוסף מתפרסמת כתבה של סמדר שיר על צביה ריבן, כמעט 60, המגדלת את ליאל וליעד, תאומות שהביאה לעולם באמצעות פונדקאית. ריבן היא אמו של אלעד ריבן, שהתנדב לצופי אש ונספה באסון הכרמל בשלהי 2010.

האם ליום קיץ אדמך

"תרבות וספרות" של "הארץ" מביא היום את תרגומו של ירדן בן-צור לסונט מס' 18 של ויליאם שקספיר, "?Shall I compare thee to a summer’s day".

הַאִם לְיוֹם שֶׁל קַיִץ אֲדַמֶּךָ?
מַקְסִים אַתָּה יוֹתֵר וּמְאֻפָּק.
נִצָּן טֻלְטַל בָּרוּחַ וְנִמְחָה,
הַקַּיִץ רַק הֵנֵץ וּכְבָר נִפְסַק.
עִתִּים בָּרוּם יוֹקֶדֶת עֵין רָקִיעַ,
גּוֹן־זְהָבָהּ הָעַז לָרֹב מוּעָם;
יָפֶה בְּרוֹךְ נִגְדָּע, כְּמוֹת שֶׁהִפְצִיעַ –
הֵן זוֹ שְׁרִירוּת לִבּוֹ שֶׁל טֶבַע רָם.
אַךְ קַיִץ לְעוֹלָם שִׁמְךָ יִשָּׂא,
וְיָפְיְךָ עַד נֶצַח לֹא יֹאבַד,
לֹא צֵל הַמָּוֶת יַאֲפִיל וִיכַסֶּךָ,
כִּי בֵּין שׁוּרוֹת הַשִּׁיר תִּשְׂגֶּה לָעַד.
כָּל עוֹד שֶׁאֲנָשִׁים נוֹשְׁמִים,
וּבַת עֵינָם פְּקוּחָה,
יִשְׂרֹד אַף זֶה הַשִּׁיר, וּבֵין צְלִילָיו –
תִּחְיֶה דְּמוּתְךָ.

זכרו של יובל תל-ניר, שנהרג באסון הרפטינג בפרו והובא היום לקבורה בתל-אביב, ראוי להיקשר בשיר הזה.