פסיקתו של בית-המשפט העליון בתיק של פלוני נ' פלונית, שאישרה באופן נדיר וחריג איסור לפרסם רומן שכבר יצא לאור בשל פגיעה בפרטיותה של דמות המופיעה בו, עוררה דיון ציבורי ער במתח שבין הזכות לפרטיות לבין חופש הביטוי והיצירה.

את הביקורת ה"ליברלית" על פסק הדין, כמו זו שהתפרסמה במאמר המערכת של "הארץ", ראוי לסייג ולהזכיר כי לא רק חופש הביטוי והיצירה האמנותית, אלא גם פרטיות ושם טוב הם זכויות ראויות להגנה, אך מעבר להערה זו נדמה לי כי חשוב להתעכב על נקודה אחת העולה מפסק הדין ולא זכתה לדיון נרחב כמו יתר חלקיו – זו של סוגיית החזרה מהסכמה.

במהלך הדיון המשפטי טען המחבר הנתבע כי האשה שפרטיותה נפגעה עקב הפרסום הביעה הסכמה מדעת לפרסום. בית-המשפט שלל טענה זו וקבע קביעות עובדתיות אחרות, אך לא הסתפק בכך. הוא מצא לנכון גם להעיר על האפשרות לחזור מהסכמה שניתנה מדעת לפגיעה בפרטיות.

בפסקה 159 של פסק הדין כותב השופט נועם סולברג:

מלומדים שונים הביעו את עמדתם כי 'ניתן להמשיל את ההסכמה לחוזה, ועקרונות דיני החוזים יחולו על ההסכמה'; וכי 'אין מניעה להחיל עקרונות של דיני חוזים על ההסכמה'. על אף הדמיון הניכר לעין, הצביעו המלומדים על הקושי ב'החלה עיוורת' של דיני החוזים: 'על אף שנראה כי עקרונות דיני החוזים חלים על אלמנט ה'הסכמה', דיני הגנת הפרטיות מעוררים דילמות שלא תמיד ניתן לפתור בעזרת דיני החוזים. כך, לדוגמה, עשוי לקרות כשנותן ההסכמה יחזור בו מהסכמתו שנתן: העיקרון הבסיסי בדיני החוזים מחייב אכיפת ההתחייבות. אך לדעתנו סעד זה אינו בהכרח מתאים במקרה של חזרה מהסכמה לוותר על הזכות לפרטיות. אופייה האישי של ההסכמה לוותר על הפרטיות והעלאת הזכות לפרטיות לדרגה של זכות יסוד מחייבים את הפרשן להשתמש בכלים נוספים לבחינת 'ההסכמה', נוסף על דיני החוזים. כאשר אדם חוזר בו מהסכמה לוויתור על פרטיותו, אין, לדעתנו, לנקוט כלפיו את דיני האכיפה הרגילים ולפרסם מידע הפוגע בפרטיותו על סמך הסכמה קודמת. יש להתיר לאדם, בעיקר בנסיבות בהן מדובר במידע אינטימי, את האפשרות לחזור בו מוויתור על זכותו לפרטיות, וזאת כנגד פיצוי כספי אם הצד שהסתמך על הוויתור לפרטיות ניזוק בשל כך'".

בפסקה הבאה ממשיך סולברג ומבהיר מה לטעמו הוא האיזון הנכון בקשר לתוצאות החזרה מההסכמה במקרה של פגיעה בפרטיות:

דומני כי הסכמתו של אדם לפגיעה בפרטיותו איננה סוף פסוק. מעמדה החוקתי של הזכות ואופייה האישי הקשה של הפגיעה בפרטיות עשויים להציב את התרופות בגין חזרה מהסכמה במקום שונה מזה שעל-פי דיני החוזים. ייתכן שאכיפה לא תהא מוצדקת בנסיבות של פגיעה קשה בפרטיות, לעומת פיצויים כספיים שיכול ותהיה הצדקה לפסוק בגין החזרה מן ההסכמה, אם זו גרמה לנזק. על-פי 'מקבילית כוחות' בין עוצמת הפגיעה בפרטיות לבין תוקפה של ההסכמה, ככל שהפגיעה קטנה יותר, כך יגברו הסיכויים לקבלת סעד אכיפתי; ככל שהפגיעה קשה יותר, תיטה הכף להימנע מאכיפה, תוך מתן אפשרות לסעד של פיצויים".

עמדה זאת של סולברג מעוררת קושי פרקטי ומהותי. מתן האפשרות לחזרה בדיעבד מהסכמה לפרסום עלול להביא לתוצאות לא רצויות בכל הנוגע לפרסומים חשובים שיש בהם מימד של פגיעה בפרטיות. אמנם, כאשר יש עניין ציבורי מובהק וכשהפרסום עומד בהגנת "אמת דיברתי", או לחלופין כאשר הפגיעה נעשית בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה, כפי שקובע סעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות – מצטמצמת חשיבותה של ההסכמה. מנגד, איזו הגנה מפורשת יותר מהסכמה חופשית מדעת לפרסום יכולה להיות בהקשר של פגיעה בפרטיות (בכל הנוגע לבגירים)?

השופט נועם סולברג (צילום: מרים אלסטר)

מתן האפשרות למושאי פרסומים, בעיקר במישור העיתונאי, הביוגרפי או התיעודי, לחזור בהם מהסכמתם בשלבים מאוחרים, ואולי גם אחרי שנחשפו תוצאות הפרסום, עלול לפגוע באופן קשה מדי באינטרס הציבורי. פיצוי כספי, שהוא עניין חמקמק וגמיש בפני עצמו, אינו יכול תמיד לרפא את הפגיעה במנגנונים הציבוריים שמשרתים פרסומים כאלה.

קשה לחשוב על הצדקות רבות לחזרה מהסכמה שניתנה בתנאים חופשיים – כשנותן ההסכמה מודע לפרטי הפרסום ומאשר אותו (לפעמים תוך מחשבה שהפרסום ישרת אותו עצמו). תארו לכם מרואיינים החוזרים בהם מהסכמתם לראיון חושפני לאחר שנחשפו לתגובות שליליות לאותו ראיון; דמויות העומדות במרכזן של ביוגרפיות שלכתיבתן סייעו החוזרות בהן לאחר שנחשפה דמותן גם בחלקים הלא מחמיאים שלה; או משתתפים בכתבות, סרטים תיעודיים או תוכניות טלוויזיה ורדיו החוזרים בהם לאחר מעשה גם אם לא הוטעו.

האם זהו האיזון החברתי הראוי שאנחנו מבקשים להשיג בזירת השיח הציבורי שלנו? נדמה לי שלא. הסכמה צריכה להתבטל רק בנסיבות חריגות ביותר, שבמסגרתן יוכח שהיא פגומה מיסודה ואינה הסכמה אמיתית ומלאה. אנשים מבוגרים, כך להשקפתי, צריכים לשאת באחריות על בחירותיהם החופשיות.

לא פאר ולא הדר

ממש ברגעי הסיום של מחזה הגשת המועמדות לנשיאות, חשף עיתונאי חדשות ערוץ 2 עמית סגל כי עיתונאית קול-ישראל, פאר-לי שחר, מקדמת את מועמדותה של נשיאת מועצת העיתונות ושופטת העליון בדימוס דליה דורנר. בעקבות אותו פרסום ולאחר בירור שנערך בקול-ישראל, כפי שדווח ב"גלובס", סוכם כי שחר תצא לחופשה עד לבחירות לנשיאות "כדי להימנע מלזות שפתיים", כהגדרתה.

"אחת הקריקטורות החזקות של דוש הראתה את בן-גוריון האדם הקטן לוקח פטיש ומנפץ בכל כוחו פסל ענק של עצמו", כתב סגל בדף הפייסבוק שלו. "ככה בדיוק נראה המסע לנשיאות של דליה דורנר. היא היתה שופטת אמיצה, עם אג'נדה ברורה מאוד, ליברלית, אקטיביסטית ויונית למדי. אבל אלה לא בדיוק העמדות שמעניקות סיכוי למועמד לנשיאות. לפני שבועיים היא שיגרה מייל שערורייתי לעיתונאים וח"כים, שבו היא מנסה לשכנע אותם באמצעות שלל דוגמאות שהפסיקות שלה דווקא עזרו לימין. 'שימו לב בעיקר לסעיפים 2 ו-3', הפנה הדובר, לסעיפים שהזכירו פסיקות בעד משה פייגלין וצחי הנגבי. אתם הבנתם את זה? הח"כים הנגבי ופייגלין מתבקשים לגמול בקלפי לשופטת שהיטיבה איתם".

סגל המשיך ולא חסך דברי ביקורת מדורנר ומשחר: "דורנר היא גם נשיאת מועצת העיתונות. הערב התברר שבידיעתה, ובאופן שערורייתי ומחוצף, פועלת העיתונאית פאר-לי שחר בעד בחירתה. חברי-כנסת התקשרו אלי די מזועזעים מהלחץ ששדרנית ומגישת יומנים בקול-ישראל מפעילה עליהם, בעודה מגישה אייטמים בנושא. ומה יש לנשיאת מועצת העיתונות להגיד על זה? הדובר שלה אמר לי: 'פעילותה של פאר-לי נעשית רק מאחורי הקלעים'. ובקיצור – אם ככה נראים המועמדים הלא פוליטיקאים לנשיאות, אנא – הבו לנו בבקשה פוליטיקאי מכף רגל ועד ראש".

פאר-לי שחר (צילום: דוברות רשות השידור)

הביקורת של סגל מצביעה על נקודות מטרידות ביותר. חופשתה הזמנית של שחר אינה מרפאת את החשש להשפעה לא מוצלחת, בלשון המעטה, של פועלה הפוליטי על עיסוקה העיתונאי. היא אינה מסירה את החשש שגורמים המסוקרים על-ידיה שלא יפגינו את הרצון הטוב המתבקש יזכו ליחס מתאים גם לאחר הבחירות. היה מצופה ממנה לבחור באיזה מגרש היא משחקת – במיוחד שהיא עיתונאית מדווחת ומסקרת ולא פובליציסטית או מגישת תוכנית אישית עם הטיות ברורות. גילוי נאות ודאי שלא היה כאן למפרע ואולי לא גם בדיעבד, וגם בכך יש פגם משמעותי, בלי לזנוח את הטענה שלא כל גילוי מכשיר מעשה פסול.

גם מדורנר ואנשיה היה אפשר לצפות להציל את שחר מהמלכודת הזאת ולמנוע את מעורבותה בקמפיין, במיוחד לנוכח הרגישות המבורכת והמתבקשת שמפגינה דורנר בימים כתיקונם כלפי סוגיות כאלה, כנשיאת מועצת העיתונות. העובדה שהיא "פועלת רק מאחורי הקלעים", כפי שאמר דוברה של דורנר לסגל, אינה מקהה את חומרת הדברים, אלא מחדדת אותה. פעילות נסתרת במקביל לעיסוק עיתונאי המתיימר להיות נטול פניות היא בעייתית יותר מקמפיין גלוי וברור בהטייתו לצרכן התקשורת.

לא כל-כך נורא

ג'ודי שלום-ניר-מוזס, מי שאינה ידועה דווקא בשמירה על שקט תעשייתי, הצניעה את תגובותיה הפומביות בעת שהתנהלה חקירה בעניינו של בעלה, השר סילבן שלום. מי שהוביל את משימת ההגנה הפומבית על המועמד לשעבר לנשיאות היה דווקא בנה, נמרוד ניר. עם סגירתה של החקירה ותליית מועמדותו לנשיאות של שלום על הקיר, קרסו גם חומות השתיקה של רעייתו. קודם הגיע קדימון בטוויטר, וביום שישי האחרון פצחה שלום-ניר-מוזס, במסגרת תוכניתה האישית המשודרת ברשת ב', בדיאלוג ארוך בן כעשר דקות בינה לבין שרון עידן, המגיש את התוכנית איתה. הדיון עסק בסילבן שלום ובמירוץ לנשיאות, על כל התחושות הקשות שזה האחרון עורר בה.

"אני לא רוצה להוציא דיבה על אף אחד, אבל מישהו פה הוציא הרבה הרבה כסף על שמועות, על ספינים שקריים", טענה באוזני שותפה לתוכנית, "על דברים פשוט שנורא קל לאנשים לקנות אותם כי אתה מפיץ את זה, אז כבר כולם מדברים על זה. אז זה כבר... לך תוכיח שאין לך אחות. ואתה יודע, סטיב לא ירד בגלל הדברים האלה מהמירוץ לנשיאות. אתה יודע, זה לא הסיבה שהוא ירד. אבל באופן כללי, אני חושבת שאסור שדברים כאלה יקרו. אסור להדביק דברים כאלה. אני חושבת שזה פשוט נורא מה שקורה פה".

ג'ודי שלום-ניר-מוזס (צילום: פלאש90)

לא כולם אהבו את השימוש שעשתה שלום-ניר-מוזס בתוכניתה כדי לאוורר את עמדותיה ביחס לסוגיה האקטואלית. כבר ביום ראשון שלאחר השידור דווח על תלונה שהגישה תנועת אומ"ץ לנציב קבילות הציבור ברשות השידור וזכתה בהמשך היום לאזכורים נוספים. עיקר התרעומת היה בשימוש שעשתה שלום במיקרופון שהופקד בידה כדי לעסוק בעניינים הנוגעים לה ולבעלה. זהו שימוש העלול להיתפס כלא ראוי אם הוא מקדם אינטרסים אישיים באופן שאינו מצופה ממגיש או עיתונאי במהלך עבודתו בכלל ובערוץ ציבורי בפרט.

אכן, בהקשר זה קובע תקנון האתיקה של מועצת העיתונות כי "לא יעמידו עצמם עיתון ועיתונאי במצב בו קיים חשש לניגוד עניינים בין חובותיהם כעיתון וכעיתונאי לבין כל אינטרס אחר", וגם "לא יעשו עיתון ועיתונאי שימוש לרעה במעמדם, בתפקידם או בכוחם לפרסם או להימנע מפרסום". למרות קביעות אתיות אלו, שעלולות להתפרש לחובתה של המגישה הדעתנית, אם מקלפים את הקליפות מהסיפור הזה – נישאר עם אפקט הנראות בלבד.

המשפט המסקרן ביותר בדיאלוג בהקשר שלנו נאמר כבר בתחילתו. "כמובן שיש לי הרבה מה להגיד", אמרה שלום-ניר-מוזס. "רצו לראיין אותי מכל כלי תקשורת אפשרי כמובן. אבל יש לי את התוכנית שלי, אז למה אני צריכה להתראיין במקומות אחרים?". בהקשר זה יש לומר שאם שהיתה בוחרת לומר אותם דברים בדיוק לכלי תקשורת אחר או בתוכנית אחרת, או אפילו לשחררם לחופשי באמצעות הודעה לעיתונות, הרי שהמאזינים היו מקבלים בדיוק אותו מידע, תוך שהם מודעים לכך שהדוברת אינה גורם אובייקטיבי.

אמנם נכון, הבחירה להגיד את הדברים בתוכניתה האישית ולא בראיון עיתונאי מעניקה לה יתרון מובנה אחד: בהעדר ראיון גם לא נשאלות שאלות שאולי אין לה רצון לענות עליהן ולא מועלות סוגיות שהיא מעדיפה שלא לעסוק בהן. מצד שני, גם בראיון כזה היא יכולה לסרב להתייחס לנושאים מסוימים, ואז הזהות בין הדברים שאמרה ממילא בתוכניתה לדברים שיתגלו בראיון תהיה גדולה מאוד.

באופן כללי יותר יש לזכור כי שלום-ניר-מוזס מגישה את תוכניתה במתכונת של תוכנית אישית. הרפורמה בכללי האתיקה שהושלמה בשנה שעברה בכל הנוגע להבעת עמדה בשידור שינתה את הגישה הנוקשה שהיתה נהוגה עד אז בתדריך נקדי. התקנון החדש מתייחס לתוכניות אישיות כאל הבמה הנוחה ביותר להשמעת דעה בשידור. גם בעבר התייחסה שלום-ניר-מוזס בשידור לנושאים הנוגעים אליה אישית, ולמעשה היות שהתכנית מזוהה איתה ועם אישיותה, הרי שממילא אין ציפייה ראשונית לאיזון ואיפוק מלאים.

נדמה כי לשלום-ניר-מוזס אין כל יומרות להציג מצג אובייקטיבי ומאוזן, והמאזינים מודעים לאופייה של התוכנית. לכן כל שנשארנו איתו הוא נראות.

אגב, גם בכלי תקשורת אחרים וממלכתיים פחות ממנפים לא פעם באופן יזום את הקשר האישי של הסיפור למשתתפי התוכנית. כך בחרו לעשות בקשת וב"מאקו" בנוגע לסיקור תחילת הרומן קצר המועד בין המגיש חיים אתגר לבין טהוניה רובל, זוכת "האח הגדול" ופאנליסטית בתוכנית הבוקר שלו.

בבוקר שבו התפרסם הסיפור לראשונה בכלי התקשורת שבו עובדים השניים, הוקדשו דקות לא מעטות להתייחסויות של פאנליסטים בתוכנית ואף של אתגר עצמו לחדשות המרעישות. כאן העימות האפשרי בין החובה העיתונאית להביא מידע שלם ואמיתי לבין אינטרסים אחרים של המעורבים ושל הזכיין עצמו בקידום עצמי של תכניו ושל הטאלנטים שלו באופן חיובי – גדול יותר לכאורה מבמקרה של שלום-ניר-מוזס.

מעקב המדור המשפטי

הצחקתם אותו. לא מזמן עסקתי כאן בתופעת הכתיבה בתשלום בוויקיפדיה. כעת מגיעה עוד עדות המצביעה על פניות יזומות לדמויות עם אפיון ציבורי במטרה לכתוב עבורם ועליהם ערכים בתשלום. הפעם מדובר בפנייה למני אסייג, שחקן, סטנדאפיסט ואחיו של שלום אסייג. על-פי עדותו בפוסט הקצר שהעלה לפייסבוק, נדרש אסייג לשלם 1,000 שקל עבור כתיבת הערך. הכספים, כך הוא מעיד שנאמר לו, אמורים לשמש לצורכי תחקיר.

פוסט מתוך דף הפייסבוק של מני אסייג, והתגובה של יו"ר ויקיפדיה ישראל איציק אדרי

כאמור, נהלים שקבעה קהילת העורכים בוויקיפדיה אוסרים על תשלום עבור כתיבה ואף אוסרים על שיווק יזום של שירותי כתיבה. לזכותו של יו"ר ויקיפדיה ישראל ניתן לציין כי הגיב לסטטוס של אסייג ואף ביקש לקבל את פרטי הפונה, כדי שניתן יהיה לחסום אותו. אם בסופו של דבר יתבצעו פעולות אכיפה מהירות כאלה (למרות הספקות שהבעתי כאן בנוגע ליכולת האמיתית לעקור את התופעה מהשורש), יתגבר הרושם שיש כאן כוונה אמיתית להרחיק את הכתיבה בתשלום מתוך ויקיפדיה ואיתה את ההטיות שהיא מביאה.

להתחיל מבראשית. כבר כתבתי כאן בעבר על טקסים ואירועים רשמיים שמנחים עיתונאים פעילים והדילמות המקצועיות הנלוות אליהם. בפעם הקודמת נאמרו הדברים בקשר לאשת חדשות 2 דנה וייס ולמשרד הכלכלה. הפעם פגשנו את וייס שוב בסיטואציה דומה. וייס הנחתה שיחה פומבית עם זוכה פרס בראשית מייקל בלומברג, בעוד שחדשות 2 עסקו בסיקור האירוע ובראיון עם המנחה שלו, ג'יי לנו. אורי משגב הצביע בבלוג שלו באתר "הארץ" על כמה וכמה מכשלות אפשריות ברשת הקשרים והמעורבים סביב הפרס, כולל וייס. אמנם המקרה הזאת אינו בוטה ובעייתי כמו זה שכתבתי עליו בפעם הקודמת, אך גם הוא מעורר שאלות.

ארטיק קוקוס. לרגע, ברצינות יותר או פחות, היו מי שהזכירו את מועמדותו האפשרית של השר והשגריר לשעבר ד"ר משה ארנס לכהונת נשיא המדינה. מודעה שפורסמה ביום ראשון בתמיכה במועמדותו של ארנס לתפקיד נחתמה על-ידי הארגון האניגמטי "האגודה החדשה לעתיד טוב יותר". חיפוש יותר משטחי במרחבי הרשת אינו מגלה תוצאות כלשהן המסייעות לגרש את המסתורין סביב זהות אותו גוף והעומדים מאחוריו. העירו על כך בזמן אמת גם מבקרים זריזים כמו דבורית שרגל.

בעבר עמדתי כאן על הצורך שבגילוי נאות גם בנוגע לתוכן מודעות. הצורך הזה מתחדד במיוחד על רקע שמות הגופים הפיקטיביים החתומים על המודעות האלו ומשקפים את העדר גבולות הדמיון של מנסחי המודעות במשרדי הייעוץ האסטרטגי והיחצנות. כאמור, גם לעיתון שבו מתפרסמת המודעה יש אחריות כלפי הקוראים באשר למסירת מלוא המידע הרלבנטי. זהות הגורם האחראי למודעה היא מידע בעל חשיבות גדולה; הוא מאפשר לבחון אותה ואת תוכנה בשקיפות ובלא הטעיות. ראוי היה לחייב את מקבלי המודעות לפרסום לקבל את פרטי הגורם האחראי לפרסום ולמימונו ולהתנות את הפרסום בהבאתם לידיעת הציבור.

פוגש את מישה ארנס: אם כבר שרי עבר, אולי נריץ אותך לנשיאות? יותר מתאים מלוי ארנס: זה מה שאתה מאחל לי? זה לא בשבילי pic.twitter.com/uHlG37ysUg

— odedkramer (@odedkramer) May 23, 2014

ארנס עצמו, אגב, נראה הרבה פחות נחוש וכבד ראש בקשר למועמדותו האפשרית (וככל הנראה הפיקטיבית, שנוצלה על-ידי אחרים) לנשיאות. רק ביום שישי האחרון צייץ עודד קרמר רשמים ותמונות ממפגש אקראי עם ארנס, שהסתיים בביטול מבודח של האופציה הנשיאותית ואכילת ארטיק קוקוס על המדרכה. ללוקש שהאכילו את כולנו במודעה ב"הארץ" היה טעם קצת פחות מבדח ויותר מפדח.

הערה לסיום

לאתר "מאקו" ואתר "גלובס" הסכם שיתוף תכנים שהביא לתופעה מעניינת, שאולי כדאי להתייחס אליה בהרחבה בפעם אחרת. הפרסום של לי-אור אברבך ב"גלובס" על חופשתה של פאר-לי שחר התפרסם גם באתר "מאקו", השייך לחברת קשת, המחזיקה מניות בחברת החדשות של ערוץ 2, תוך ציון קרדיט כללי ומשותף ל"גלובס" ולחדשות 2. מהטקסט ב"מאקו" נעלם, יחד עם הקרדיט ללי-אור אברבך, גם הקרדיט לכתב חדשות 2 עמית סגל, שחשף את הסיפור.