באפריל השנה פסק בית-המשפט העליון בערעור של פלוני נגד פלונית וקבע כי רומן שחיבר והוציא לאור פלוני ייגנז משום שפגע בפרטיותה של פלונית. במאי הותר לפרסום חלק מפסק הדין, אולם זהותם של פלוני ופלונית, שם היצירה ופרטים מזהים נאסרו לפרסום. אנו מביאים כאן את דבריו של הסופר, במגבלות איסור הפרסום.

*  *  *

החלטתו התקדימית של בית-המשפט העליון לאסור יצירה ספרותית שראתה אור, הופצה ופורסמה מעוררת ויכוח ציבורי נוקב. זהו דיון ראוי, מאחר שהוא נוגע לזכויות יסוד – הזכות לפרטיות מול חופש הביטוי וזכות היצירה. החלטת בית-המשפט נוגעת במכלול המרקם התרבותי של ישראל, ולפיכך היא מעניינו של כלל הציבור. ואולם, דיון מושכל חייב להתבסס על עובדות נכונות, שאם לא כן, הוא עלול להיקלע לעיסוק בטפל.

להלן העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים: אשה מנהלת קשר רומנטי עם סופר (לא, אין מדובר בקשר בין פרופסור וסטודנטית שלו, רחמנא ליצלן, כפי שטרח לספר ברדיו מאן דהו), ובמהלכו ובהשראתו של קשר זה כותב הסופר רומן. הרומן מתמקד בעבודת אמנות פלסטית שיצרה אותה אשה, עבודה המשמשת מטפורה לחיי בני זוג ולקשר זוגי בכללותו.

כתיבת הרומן אינה מוסתרת מן האשה כלל וכלל, כפי שנרמז בכתבות אלו ואחרות; נהפוך הוא, היא אף שותפה לעיצוב הטקסט המתאר את עבודת האמנות שלה. בתום שלוש שנות עבודה מאומצת, לאחר שהסופר משלים מספר לא מועט של גרסאות שונות של היצירה וההוצאה-לאור רואה בה יצירה ראויה של ספרות מקור, נופל דבר בין הסופר לאותה אשה והיא מסירה את הסכמתה.

הרומן, אף לדברי השופטת נאור, עוסק בראש וראשונה בדמות הגיבור שעימו מבקש הסופר לבוא חשבון, ולא בדמותה של הגיבורה. הסופר עומד לפיכך על זכותו להוציאו לאור. הוא רואה בדמות האשה הספרותית שיצר דמות יפה, שובת לב, העומדת בפני עצמה, מובחנת ומובדלת מפלונית על אף קווי הדמיון הרבים בין האירועים שהובילו לכתיבת הרומן לעלילת הספר.

מבחינתו של הסופר, אין יצירתו שונה מיצירות ספרותיות רבות אחרות בספרות העברית והבינלאומית השואבות את קיומן מחוויות החיים של יוצריהן, שזהות הדמויות שבהשראתן נוצרו ופרטי סיפורן האישי ידועים לציבור רחב או מצומצם, ועם זאת הן נועדו לבטא רעיון מופשט ולא רישום אוטוביוגרפי. אף מומחי הספרות שבחנו את היצירה ראו בה רומן לכל דבר ולא יצירה אוטוביוגרפית. הביקורת הספרותית על הרומן היתה טובה, ותגובותיהם של קוראים רבים העידו כי הרומן נגע ללבם.

כיצד נדע כי דמות ספרותית "הוחלפה"? הרי דמות ברומן היא מכלול הדיאלוגים שלה, דרך הילוכה, שתיקותיה, תנועות גופה, חיוכה, מבע פניה כפי שהוא משתקף בכל עמוד ועמוד בספר

בניגוד מוחלט לנאמר בתקשורת הכתובה והמשודרת, במשך הדיון המשפטי בשתי הערכאות מציע הסופר לשנות פרטי זיהוי אלה ואחרים בספר לו חפצה בכך פלונית, על אף שסבר שהדמות הספרותית רחוקה דיה מדמותה היא. יתר על כן, הסופר מרחיק לכת ומציע למחוק סצינות מן היצירה, על אף שהוא סבור כי הסצינות הללו אינן מתארות מציאות שהיתה, וכי יש בכך משום צנזורה של יצירה ספרותית.

אלא שהרכב בית-המשפט מציע "להסיר את דמות הגיבורה מן הספר ולהחליפה באחרת". זו הצעה תמוהה המביאה את הסופר לשאול את בית-המשפט: כיצד נדע כי דמות ספרותית "הוחלפה"? הרי דמות ברומן היא מכלול כל הדיאלוגים שלה, דרך הילוכה, שתיקותיה, תנועות גופה, חיוכה, מבע פניה כפי שהוא משתקף בכל עמוד ועמוד בספר. מה יביא את בית-המשפט להכרה כי הדמות הוחלפה באחרת? בית-המשפט הותיר לפיכך את העניין להסכמת הצדדים, אולם הסכמה שכזו לא הושגה, ולא משום סירובו של הסופר להכניס שינויים ביצירתו.

אלו הן העובדות, והן משתקפות בפסקי הדין של בית-המשפט המחוזי ובית-המשפט העליון.

מי הם בעלי העניין המבקשים להציג את הרומן האסור באופן שונה, קשה לדעת. צביעת העובדות בצבע זה או אחר נועדה להסיט את הדיון מלכתחילה אל עולם הרגש. הצגתה של כתיבת הרומן כמעשה שנעשה במחשכים, ללא ידיעתה של פלונית, תיאור תכליתו ככזו שנועדה "לחשיפה, פגיעה ונקמה", או הצגתו של המחבר כעיקש המסרב לשנות בו דבר על אף תחינותיה של פלונית – כל אלה נועדו להמתיק את מרירותה של הגלולה.

קל להצדיק את גניזתה של יצירה ספרותית שראתה אור, הודפסה ונמכרה כאשר היצירה מתוארת ככזו שבחטא נולדה. צביעתה בצבעי כיעור מועילה כמובן לגניזתה, ומונעת דיון ציבורי נכון בעניין העקרוני שעולה מאיסורה. "הרומן האסור" אינו מקרה קיצון שאין לו אח ורע בעולם הספרות בארץ ובעולם. לבית-המשפט הוגשה רשימה ארוכה של יצירות ידועות דומות לו. מה שהופך אותו למקרה קיצון הוא העובדה שהוגשה בגינו תביעה שהתקבלה.

תביעה זהה היתה יכולה להיות מוגשת נגד שורה של יצירות, ולפי הטיעונים בפסיקתו של השופט נועם סולברג, קרוב לוודאי שגם היתה מתקבלת. בימים אלה ממש סוערת נורבגיה בגין יצירתו האוטוביוגרפית בת ששת הכרכים של קארל אובה קנאוסגורד, החושף ללא כחל וסרק פרטים אינטימיים ביותר של אנשים הקרובים אליו וקורא להם ישירות בשמם. יצירה זו, שתורגמה ל-20 שפות, היתה נפסלת על-ידי השופט סולברג על הסף וגוררת תשלום פיצויים.

הפסיקה הנוכחית מאפשרת מהיום התדיינות משפטית יומיומית בין אמנות לבין מושאי השראתה

פסק הדין של השופט סולברג דן בזכותו (ולמעשה באי-זכותו) של הסופר ליצור יצירה ספרותית המבוססת על סיפורו האישי, מול זכותה של פלונית למנוע את פרסום יצירתו בטענה שזו מצביעה עליה במפורש ומתארת, לשיטתה, אותה ואת עולמה. פסק דין זה מבהיר חד-משמעית את מדרג הזכויות בישראל. הוא מקבע את הזכות לפרטיות כראשונה במעלה, ורואה בחופש היצירה חירות משנית המותרת כל עוד אינה פוגעת בזולת. זוהי סוגיה ערכית שעליה ייתן את דעתו כל איש ואיש לפי אמונתו וסולם ערכיו. אלא שמאחורי סוגיה זו חבוי דיון מהותי הרבה יותר: הפסיקה הנוכחית מאפשרת מהיום התדיינות משפטית יומיומית בין אמנות (תהא זו ספרות, שירה, מחזאות או אמנות פלסטית) לבין מושאי השראתה.

קו ההקבלה שמתח סולברג בין פרסום תצלום עירום של אדם לבין יצירה ספרותית מסוג fiction שלה הוא משמש השראה שומט את הקרקע מתחת להנחת היסוד העומדת בבסיס כל יצירה שהיא. מתחת לציור המקטרת המפורסם של רנה מגריט רשם הצייר: "Ceci n'est pas une pipe". כלומר, "זו אינה מקטרת", אלא רק ייצוג שלה.

כל מי שעיסוקו בכתיבה יודע שגם לו חפץ פלוני לספר אמת ורק אמת על פלונית, לא היה הדבר עולה בידו, שכן הדינמיקה של כתיבת רומן מטילה על הכותב אילוצים ייחודיים, שאינם חלים על כתיבה עיתונאית או אוטוביוגרפית. לא בכדי כתב הסופר כשמונה גרסאות של הרומן עד שמצא אותו ראוי.

להלכה שלפיה סופרים ייאלצו מהיום להכחיש או לאשר מה ברומן שלהם היה או לא היה, כפי שנדרש הסופר לעשות בהליכים המשפטיים הארוכים שעבר, יש השלכות מרחיקות לכת ביותר. הפסיקה דהיום קובעת הלכה למעשה כי מן הרגע שניתן לזהות בבירור דמות ספרותית כדמות מן המציאות, לאחר הצלבה מספיקה של פרטי זיהוי, כל שייכתב על דמות זו ישמש עילת תביעה בגין פגיעה בפרטיותה לו אמת נאמרה, או ישמש עילת תביעה בגין לשון הרע לו בבידיון מדובר.

השפעתה של פסיקה זו על מרקם חיינו היא מרחיקת לכת ביותר. היא אינה מתמקדת רק בשינוי כללי המשחק של כתיבה אוטוביוגרפית, סיפורת, מחזאות ואמנות, אלא היא רלבנטית אף לבלוגים ולאופייה של התקשורת הפתוחה של החברה המודרנית.

נוח מאוד לתאר את "הרומן האסור" כמקרה קיצוני של "ספרות רעה" שטוב שנגנזה. זהו תיאור שמעניק לכל מי שבספרות עיסוקו – סופרים, מחזאים, עורכים ומוציאים לאור – אשליית ביטחון כי לא נפל דבר כאן, וכי ניתן להמשיך ליצור כאן בארצנו בשקט ובשלווה כל עוד מדובר בספרות "טובה", "נכונה" ו"מתאימה". זה יתרונה של אשליה, אך פה גם טמון חסרונה.