רוח עליצות שטפה את התקשורת במחצית השנייה של השבוע: הבחירות בשער – ומה יותר משעשע מכך? בתוכנית האקטואליה של קול-ישראל התנהל שלשום בצהריים דיון רווי דאחקות על מצבן של המפלגות המתחרות ועל סיכוייהם הקלושים של מספר לא מבוטל מהח"כים לשוב לבית-הנבחרים אחרי ה-4 בספטמבר. הדיווח השליט בעיתונים כמו נשאב ממדורי הספורט, כפי שעמד על כך באתר זה שוקי טאוסיג.
הכותרות הראשיות של עיתוני אתמול סיפרו דבר והיפוכו בסגנון "תפוס ככל יכולתך" ("הארץ": "נתניהו בחן לרוץ ברשימה משותפת עם ליברמן"; "ידיעות אחרונות": "הדיל של נתניהו והחרדים" [נגד ליברמן]; "מעריב: "ש"ס מסירה את הכפפות"). מערכת בחירות מטבעה קוראת דרור לספינים, לספקולציות, להפרחת בלוני ניסוי ולמניפולציות של דעת הקהל. לפיכך, לפני שהתקשורת נסחפת לתוך המהומה, מערבלת אותה ונהנית ממנה (לא רק בגלל הסטוץ הפוליטי, אלא גם בגלל התשואה הכלכלית הלגיטימית), כדאי לה להיזכר, ולהזכיר, איזו כנסת היא משאירה מאחוריה.
מתוך מושב הכנסת ה-18, ינואר 2012 (צילום: יואב ארי דודקביץ')
הכנסת ה-18 הצטיינה בריבוי יוזמות מרחיקות לכת שנועדו לפגוע בחופש הביטוי ולהצר את צעדיה של התקשורת. דומה שמעולם לא היה בישראל בית-מחוקקים כה חסר עכבות במאמציו לסתום פיות, להכביד על העיתונאים למלא את תפקידם ולבלום ביקורת. ההתנהלות הזו של נבחרי העם יצאה אל הפועל, ברוב המקרים, בעידוד השלטון, אם לא בהשראתו ממש. הנה מבחר דוגמאות:
– יוזמה להרחיב את האיסור על הסתה, כך שגם שלילת מדינת ישראל כ"יהודית ודמוקרטית" תיחשב עילה למאסר (הצעת חוק של זבולון אורלב, עברה בקריאה טרומית).
– החוק (שהתקבל) המרחיב את חובת הגילוי של מקורות המימון של ארגונים ועמותות הנתמכים על-ידי מדינה זרה.
– הצעת חוק נאמנות הקולנוע, שלפיה יוצר הנתמך בכספי ציבור יהיה חייב להצהיר על מחויבותו לערכי הציונות (מיכאל בן-ארי, האיחוד-הלאומי). היוזמה נדחתה על-ידי ועדת השרים לענייני חקיקה ונפלה בקריאה טרומית.
– הצעת חוק לסגירת עמותות המעורבות בתביעות נגד בכירים ישראלים (רונית תירוש).
– "חוק הנכבה", המבטל את המימון למוסדות שיציינו את האסון הפלסטיני (התקבל).
– הצעת חוק שתשלול את תמיכת המדינה בתיאטראות שמעסיקים אמנים שיחרימו הופעות במקום כלשהו על רקע פוליטי (יוזמתם של ח"כ רונית תירוש, קדימה, וח"כ יריב לוין, ליכוד).
– הצעה להקים ועדה פרלמנטרית לבדיקת מקורות המימון של ארגוני זכויות האדם (דני דנון ורונית תירוש; ההצעה נפלה בגלל לחץ ציבורי).
– הצעת חוק המיועדת למנוע מימון ממוסדות תרבות המעסיקים אמנים שלא שירתו בצה"ל (משה מטלון, ישראל-ביתנו; ההצעה נדחתה בוועדת שרים לחקיקה).
– הצעת חוק שנועדה לקבוע עונשים כבדים לעיתונאי שיחזיק מידע סודי ולא ימסור אותו לשלטונות (עתניאל שנלר, קדימה).
– הצעת חוק הקובעת כי אסור יהיה לכלי התקשורת לפרסם את תמונותיהם של נפגעי אסונות ופיגועים ללא אישורם (אורי מקלב ומשה גפני, יהדות-התורה).
– הצעות חוק הבאות להקשות באופן ניכר על יכולת ההגנה של עיתונאים מפני תביעות בגין הוצאת לשון הרע, באופן המטיל עליהם תשלום פיצויים גבוהים פי שישה מהוראות החוק הקיים, גם כשלא הוכח נזק, ומחייב אותם לפרסם תגובות מלאות של מושאי הסיקור, באופן המכביד באופן ממשי על פרסום תחקירים אקטואליים (מאיר שטרית, יריב לוין ואחרים; ההצעות עברו קריאה ראשונה).
– הצעת חוק המאפשרת להגיש תביעת דיבה, ואף העמדה לדין פלילי, נגד מי שמדבר סרה במדינת ישראל או ברשויותיה, וכן לאפשר לאדם המשתייך לציבור מסוים שנגדו כוונה אמירה להגיש תביעה אזרחית (יעקב כץ ואחרים; אושרה בוועדת שרים לחקיקה).
– הצעת החוק המציבה תנאי למתן תעודה רשמית בסיסית של המדינה לאזרחיה (כמו תעודת זהות, דרכון או רשיון נהיגה) בהצהרת נאמנות של האזרח למדינה ולערכיה כמדינה יהודית ודמוקרטית (דני דנון, הליכוד).
ועוד לא מנינו את הכל. לבד מיוזמות החקיקה הללו התאפיינה הכנסת היוצאת בהתקפות שלוחות רסן של ח"כים כלפי התקשורת ובהצפת השיח הציבורי בטיעונים פוגעניים, המתייגים ביקורות עיתונאיות ואזרחיות לגיטימיות כביטויים של בגידה בערכים הלאומיים, הכפשת המדינה ומתן יד לדה-לגיטימציה שלה. הרוח שנשבה מהכנסת ה-18 היתה של התלהמות לאומנית שהכתימה עיתונאים וארגוני תקשורת (כמו גם שופטים ואת מערכת המשפט בכללה) כאנטי-פטריוטים וכמשרתי האויב.
וכאילו לא די בכך, בשלוש השנים האחרונות היתה התקשורת יעד למהלכים שלטוניים שהכבידו על פעולתה – החל מפניות רבות לבית-המשפט להוציא צווי איסור פרסום, דרך הטלת הגבלות נוקשות על דיווח מבצעים צבאיים בזמן אמת (עופרת-יצוקה, המשט הטורקי), וכלה בהתנכלות אישית לעיתונאים שהכעיסו רשויות או בעלי תפקידים בכירים בשירות הציבורי (רדיפת השב"כ והפרקליטות את אורי בלאו; איומים של קצין משטרה בכיר על חדשות ערוץ 10 בגין סיקור לא מחמיא; סילוקו של קלמן ליבסקינד משירות מילואים ביחידתו בגין תחקירו על אחוזתו של האלוף גלנט).
השלטון, בתמיכת הקואליציה בכנסת ה-18 ולא פעם ביוזמתה, לא הסתפק במהלכים שלעיל, אלא השתלט באופן ישיר על רשות השידור כדי להשפיע על התכנים בענייני היום המשודרים בערוציה, ניסה לסגור את הטלוויזיה החינוכית, וגם מגלי-צה"ל אינו מדיר את רגליו בניסיון לעצב את השיח במרחב התקשורתי.
אין ספק: לתקשורת לא תהיה סיבה להתגעגע לכנסת ה-18.