חינוך דרך רגש

שער "ישראל היום", ערב יום הזיכרון לשואה 2014

"לעולם לא עוד" היא הכותרת הראשית שבחרו עורכי "ישראל היום" להדפיס הבוקר בראש שער גליון ערב יום השואה. זו השנה השלישית ברציפות שכותרת בנוסח זה מעטרת את גליון ערב יום השואה של "ישראל היום", ובצדק.

דבר בשואה ובזכרון השואה לא השתנה בשנתיים האחרונות, ודאי לא באופן שמצדיק החלפה של המסר המרכזי. כמו ביום השואה 2013 וביום השואה 2012, ובעצם כמו בכל יום לאורך השנה, יש לקרוא "לעולם לא עוד" (ניחוש: הכותרת הראשית של "ישראל היום" מחר תהיה ציטוט של ראש הממשלה בנימין נתניהו על השואה ולקחיה).

עבור קוראים ביקורתיים של עיתון כמו "ישראל היום", יום השואה הוא יום חג, שכן ביום שכזה המסרים שזורמים מן העיתון לאורך כל ימות השנה בערוצים שוליים פורצים אל פני השטח באופן המובהק ביותר. הם בוטים, חד-משמעיים, לעתים גוזמאיים.

שער "ישראל היום", ערב יום הזיכרון לשואה 2013

הכפולה הפותחת של העיתון, תחת הכותרת "לא נשכח, לא נידום", מוקדשת לזכר השואה כפי שהעיתון מבין אותו. המאמר המרכזי, מאת הפרשן הבכיר של "ישראל היום" דן מרגלית, מומלץ לקריאה. הוא דיוקן תמציתי ובהיר של ההיסטריה הלאומית בישראל העכשווית: 1. השואה היא יהודית. 2. מי שחושב שהלקח שלה אוניברסלי אינו אלא "מצמק שואה". 3. הערבים הם נאצים. 4. צה"ל=אלוהים.

כן, קצת קשה להאמין, ובכל זאת: "[מצמקי שואה] מתנגדים שניסע לאושוויץ בטיעון הכוזב שמבקשים לחסוך מנפשות צעירות את מראות הזוועה; שלא נטוס בכחול-לבן מעל מחנות ההשמדה בהסבר מצוץ מן האצבע כי רצונם למנוע בעדנו מלהיות אומה טראומטית ונוירוטית. לא, תודה, לנו היהודים טובה נוירוזה עם חיים מאשר שלוות המוות הלאומי".

שער "ישראל היום", ערב יום הזיכרון לשואה 2012

והנה עוד משפט מרתק שיכול להופיע שחור על גבי לבן, כך נראה, רק בערב יום השואה: "[...] ובלילה זה, שבו ידליקו אחרוני הניצולים את הלפידים, נאמר מפי נעים זמירות ישראל: 'גם כי אלך בגיא צלמוות/ לא אירא רע/ כי אתה עימדי' – אתה אלוהים ו/או צה"ל ו/או מוסר הנביאים – שלא עמדו לנו בשואה, אבל הם עימנו לעד".

הבחירה העומדת בפני קוראי "ישראל היום", אם כן, היא בין הפרעת דחק פוסט-טראומטית נצחית לבין מוות. כדי לסייע בבחירה הנכונה מובהר לקוראים כי את חיי הטראומה הנצחיים שלהם הם יבלו לעד בצלו של צבא. גם זו נחמה.

הסיקור ב"ידיעות אחרונות" מבדר יותר, אך מעניין פחות. הידיעה על "ניצול השואה שאימץ אריק שרון" נקראת כבדיחה פנים-ברנז'אית שנועדה להפוך את יום הזיכרון לשואה ולגבורה ליום הזיכרון לאריאל שרון וגבורתו. ידיעת התצלום "בת-ים: היטלר בתערוכה" אמורה לזעזע.

במרכז הסיקור החדשותי של יום השואה ב"ידיעות אחרונות" נמצאת פנייה לרגשות הקוראים באמצעות הדגשת מצבם הקשה של ניצולי השואה בישראל, שרבים מהם חיים בדלות מחפירה.

ערב יום השואה הקודם זעקה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" כי "בכל חודש מתים 1,000 ניצולים". לפי הדיווח על שער העיתון לפני שנה, בישראל חיו אז 192 אלף ניצולי שואה. מאז חלפו 12 חודשים. "כמעט 13 אלף ניצולים נפטרו מאז יום השואה שעבר", מדווח הבוקר בעיתון. ניתן היה להניח כי כיום יחיו בישראל כ-180 אלף ניצולים, אולם לפי הדיווח ב"ידיעות אחרונות", בישראל חיים כיום כ-190 אלף ניצולים, שעדיין מתים בקצב של כ-1,000 ניצולים בחודש. אם לא די בכך, לפני ימים אחדים דיווח העיתון כי לפי דו"ח הקרן לרווחת ניצולי השואה, בישראל חיים 193 אלף ניצולים, שמתים בקצב של כ-1,000 בחודש.

"הארץ" מציב אלטרנטיבה מסודרת לאופן שבו "ישראל היום" מציין את זכרון השואה. במדור הדעות הקדמי של העיתון משווה גדעון לוי את ההתנגדות לשואת היהודים להתנגדות הפלסטינית לכיבוש הישראלי, ורוגל אלפר קורא לשכוח את השואה. במדור הדעות האחורי קורא עמרי בן-יהודה להשוות את השואה של יהודי אירופה לשואות אחרות.

ב"דה-מרקר" נאמנים לסיסמה הישנה "זה הכל כסף", ומתאימים אותה לזכרון השואה. בשער העיתון מתפרסם הציטוט "טוב שיש ביזנס ושמחה בעיסוק בשואה", שמוביל לכתבה מאת טלי חרותי-סובר על גילה אורן, פרסומאית לשעבר וכיום ראש ההתמחות בשיווק ופרסום במכללה למינהל, שהגישה באחרונה דוקטורט שעוסק ב"ניהול זכרון השואה".

אורן מצטטת את המשפט "There's no business like shoah business", המיוחס לאבא אבן, אך כיום משמש בעיקר את מבקריה האנטי-ציוניים של מדינת ישראל. אורן, לעומת זאת, טוענת כי "זו עוד פרה שצריך לשחוט. יש ביזנס בשואה, וטוב שיש ביזנס, כי אחרת לא היו זוכרים אותה".

לדברי אורן, "זכרון השואה הוא מותג שחי בסביבה תחרותית", ו"אם לא נטפל בזכרון השואה באופן מושכל, ולא אינטואיטיבי, הוא יישאר בידי ההיסטוריה, ולנו יש עניין לשמר אותו כמו שאנחנו רוצים שיישמר. לשם כך נדרשות מיומנויות שקיימות כבר בפרופסיה הניהולית". עמדה זו נכונה, היא טוענת, במיוחד בימים אלה, כש"זכרון השואה מתחרה על נתח בתודעת הקהל – והתחרות קשה".

את תורת שיווק השואה של אורן עוטפות שתי דעות מנוגדות. אמיר השכל, לשעבר קצין בכיר בחיל האוויר ואחד מיוזמי המיזם "עדים במדים", טוען כי אין לשלוח בני נוער למחנות השמדה, שכן "הם לא מספיק בוגרים". לדבריו, "הגיל המיטבי הוא 35–40". ההיסטוריונית וחוקרת השואה פרופ' חנה יבלונקה מתנגדת אף היא למשלחות של בני-נוער ישראלים למחנות ההשמדה באירופה. "הנסיעה לפולין היא קתרזיס קטן לטווח קצר, המלווה בייסורים שאינם ייסורי אמת. זה בוודאי אינו חינוך. חינוך דרך רגש אינו חינוך לטווח ארוך", טוענת יבלונקה. זה אולי נכון, אבל אין צורך בחינוך לטווח ארוך אם החינוך דרך רגש לטווח קצר נעשה מדי יום ביומו.

גבורה דרך לימוד תורה

בעיתון החרדי "המבשר" לא מוזכרת היום השואה, אלא בידיעה מאת א' למל על השחתת בית-קברות יהודי בעיר ספליט שבקרואטיה. יום הזיכרון הלאומי כלל אינו מוזכר; ההפך הוא הנכון: בשער העיתון מתפרסמת ידיעה תחת הכותרת "הערב הילולת כ"ק מרן אדמו"ר מפינסק קארלין זי"ע". יום הזיכרון לשואת העם הארמני דווקא מצוין בגליון העיתון. לפי ידיעה מאת אליעזר פרידמן, נשיא ארמניה סרז' סרקיסיאן פירסם ביום הזיכרון לשואת עמו הודעה שבה הוא מבקר את ההתכחשות הטורקית לאחריותם לאירועים שהתרחשו לפני 99 שנה.

בשער עיתון החרדי "המודיע" מופיע רמז לקיומו של יום הזיכרון. באוזן שמאל של השער מתפרסמת ידיעה שלפיה לפני כמה ימים התגלה ביער הסמוך לכפר פולני על גבול פולין-בלארוס "מצבור סבונים ענק". לפי כתב העיתון, מדובר ב"סבונים מתקופת הנאצים מלאי שומן", שהוחבאו על-ידיהם בעת בריחתם בסוף המלחמה. על הסבונים, כך מדווח, מופיעות ראשי התיבות RIF, שפירושן אמור להיות Rein Idisches Fett ("שומן יהודי טהור"). הדיווח הראשוני על הגילוי התפרסם ככל הנראה על-ידי רז קיל בעלון השבת "מצב הרוח" (יו"ר ועורך ראשי: שאול יהלום). בעיתונות החילונית טרם דווח על התגלית.

מאמר המערכת של "המודיע" מתייחס ישירות ליום הזיכרון הלאומי. "היהדות הנאמנה, הנוצרת ומשמרת את העבר היהודי – אינה שותפה לטקסי היום המסוים הזה", מובהר. "[...] ליהודים האמונים עלי תורה יש סדר ויש הוראות מי הם המוסמכים לקבוע ימי זיכרון לעם ישראל [...] יתרה מזאת: לדידנו, גם למונחים עצמם יש משמעות שונה. כאשר אנו מדברים על 'גבורה' אנו מתכוונים לגבורת-נפש אדירה, שבלעדיה לא יכול היה להיות המשך לחיים היהודיים. [...] זכירה תמידית – אינה יכולה לזכירה טקסית [כך במקור]. היא חייבת להיות מופנמת בישות, ולהיות חלק מן ההוויה".

מסר דומה עולה ממאמר המערכת של "הפלס": "התורה איננה זכרון העבר. היא חיה וקיימת, מתחדשת בכל יום ללא הפסקה על-ידי מאות האלפים ההוגים והיגעים בה בכל רחבי העולם. לה אין צורך ב'זכר', מאחר שהיא עצמה הזיכרון הטוב והיעיל ביותר".

אבריאל מרים את הכפפה

ביום שישי האחרון, בטורו שבמוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", יצא הפרשן הכלכלי הבכיר של העיתון, סבר פלוצקר, למאבק נגד "דיבוק המחירים". "ישראל השתגעה. השתלטה עליה אובססיה", כתב פלוצקר. "השתלט 'דיבוק המחירים' ואינו מרפה ממנה. הוא מאלץ אותה, כלומר אותנו, לראות את כל בעיותינו דרך המחיר. שום דבר לא חשוב מלבד המחיר. שום דבר לא ערכי מלבד המחיר. שום דבר לא כלכלי מלבד המחיר. המשק, המדינה, המפעל הציוני, המצפון הסוציאלי, הצדק החברתי, הכל כפוף לעקרון-על מקודש אחד: עקרון המחיר הנמוך".

הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר. תל-אביב, יולי 2012 (צילום: שוקי טאוסיג)

לפי פלוצקר, "בישראל 2014 המחיר הפך לחזות הכל. הדוברים בשם הציבור הרחב מגלגלים את צמד המלים 'יוקר המחיה' מבוקר עד ערב, ללא הפסק, ללא לאות, בהקשרים נכונים ומופרכים. הותקפנו על-ידי חיידק המשתק את כל הערכים שלנו מלבד אחד, ערך המחיר. זול יותר משמעותו מוסרי יותר, נכון יותר, טוב יותר. ככה לא רק במסחר בספרים, ככה גם בשירותי בריאות וככה אפילו בשידור הציבורי ('נבטל את האגרה!'). הפכנו – כלומר מתאמצים להפוך אותנו – לאומה סופר-פרימיטיבית ששום דבר לא מעניין אותה בחיים מלבד 'יוקר המחיה'. זאת כאשר התוצר לנפש בישראל עובר בחודשים אלו ממש את גבול 40 אלף דולר לשנה והעוני לא קטן.

"חיידק המחירים גורם לקדחת התחרות שלוחת הרסן. התחרות נתפסת כאליל כל-יכול, כפטנט פלא לכל חולי כלכלי וחברתי, כשיטה הכי נכונה לדפוק את הטייקונים ולהעשיר את המסכנים. ואין הכוונה לתחרות 'סתם'. זו חייבת להיות תחרות אלימה, בלתי מתחשבת וטוטאלית. תחרות שכל ייעודה להוריד מחירים ויהי מה".

את טורו סיכם פלוצקר כך: "תחרות כשלעצמה אינה ערך, היא רק שיטה לניהול שווקים. אם היא מידתית, היא בריאה לכלכלה. אם התחרות משתוללת, הנזקים שלה גוברים על התועלת. תחרות ללא שום גבולות הופכת הרסנית. מקורם של המשברים העולמיים הגדולים בתחרות טורפנית בלתי מפוקחת. מחיר נמוך אינו כשלעצמו ברכה לחברה. במשטרים טוטליטריים המחירים נמוכים, אבל המדפים ריקים ובתי-הכלא מלאים. נכנס בנו דיבוק המחירים. צא, דיבוק, צא".

הבוקר, ב"דה-מרקר", משיב איתן אבריאל לטענותיו של פלוצקר. אפשר לראות בטורו של אבריאל הסלמה נוספת ביחסים בין שני העיתונים. אחרי ש"דה-מרקר" הקדיש כתבה ליחס של "ידיעות אחרונות" ובעליו לנחקרים בשחיתות, תוקף "דה-מרקר" את האג'נדה הכלכלית של העיתון הנמכר ביותר בישראל.

יתר על כן, בעוד שפרשן "ידיעות אחרונות" מתייחס באופן מעורפל לעמיתיו ונמנע מלציין את שמם המפורש, אבריאל משיב לפלוצקר אישית, מבקר את איכות טיעוניו ("האם יש כאן תיזה כלכלית? לא ממש") ותוקף את העיתון שבו הוא כותב. כותרת מאמרו של אבריאל, "'על המשמר' של הטייקונים", מתייחסת אף היא לפלוצקר באופן אישי, שכן בעבר שימש האחרון כתב ועורך ראשי בעיתון "על המשמר".

"ה'מועדון'", כותב הבוקר אבריאל, "כנראה נמצא בלחץ כה גדול – עד שחבריו משכנעים את כלי התקשורת שמקורבים אליהם להציג דברים חסרי שחר. [...] 'ידיעות אחרונות' מנסה לשכנע שאם הרווחיות של אנשי העסקים תהיה גבוהה יותר, הם יוכלו לשלם יותר לעובדיהם – לרבות הקופאיות ועובדי מפעלי המזון. [...] הטיעון הזה מתחבר לתיזה הכלכלית של הימין השמרני באמריקה, תורה שמכונה Trickle Down Economics (חלחול למטה): תנו לעשירים להרוויח, והם כבר ייצרו מקומות עבודה – למשל נהגי מוניות, מסעדות וכמובן משרתים.

איתן אבריאל, 29.12.13 (צילום: "העין השביעית")

"[...] יכול להיות שהמאמר של 'ידיעות אחרונות' נגד התחרות מסתמן כתחילתו של קמפיין, אולי מתוחכם, של האוליגרכיה נגד הקטנת הריכוזיות ונגד הכנסת תחרות ורפורמות במשק. בקרוב, כאשר יעלו לסדר היום הרפורמות להוזלת המזון, הדיור, הרכבים וחלקי החילוף שלהם, ביטוחי בריאות והריביות בבנקים – ימהרו אנשי המועדון וכלי התקשורת שלהם, יחד עם חברי-הכנסת שיירתמו למאמץ, להזהיר מפני 'פגיעה בעובדים'. הרי אין זה סוד שהטייקונים חוששים מהרפורמות הללו, חוששים מהתחרות – וכן, חוששים מהורדת מחירים שתגיע בעקבותיהן.

"[...] זו לא הפעם הראשונה שקבוצת 'ידיעות' יוצאת נגד רפורמות – למשל חוק הריכוזיות. אבל האם אפשר להשיג צדק חברתי ואת האידיאל הציוני ללא רפורמות ותיקונים למה שלא עובד – או שהמשימה היא לשמור על הסדר הקיים ולאמץ סיסמאות קליטות בדרך למטרה? בישראל היה פעם עיתון בשם 'על המשמר', שבעמודו הראשון התנוססה הסיסמה: 'לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים'. הוא שיקף בעיקר את הדעות של קיבוצים וחקלאים ושמר על האינטרסים שלהם, עד שנסגר ב-1995 מחוסר רלבנטיות ועניין של הציבור. 'על המשמר' היה עיתון מצוין ואידיאליסטי. אם העיסוק ב'תיזה הכלכלית' או הקמפיין החדש למען הקטנת התחרות והעיסוק ב'יוקר המחיה' יימשך, הרי ש'ידיעות אחרונות' ייהפך לגלגולו חדש של 'על המשמר' – אבל הפעם תהיה זו עמידה על המשמר 'למען רווחיות הטייקונים ומקורביהם'".

ענייני תקשורת

ראובן וייס מדווח ב"ידיעות אחרונות" על אתר חדשות פנימי של אגף המודיעין בצה"ל – inet. בשולי הדיווח מוזכר כי האתר פותח בשיתוף חברת ידיעות-טכנולוגיות-מידע, "המתמחה בפתרונות אינטרנט לתעשיית המדיה".

ענת פלג קוראת ב"הארץ" לשדר בשידור חי את גזר הדין של אהוד אולמרט בפרשת הולילנד. "בהיענות לבקשה יהיה משום מימוש של זכות הציבור לסיקור עיתונאי הוגן ומכובד של החלטות שיפוטיות", כותבת פלג. "[...] היתר שידור גזר הדין בפרשת הולילנד ימתן את תופעת 'התקשורת השופטת' ויחשוף את הציבור באופן ישיר להליך חיוני ביותר לעיצוב חברה דמוקרטית".