תשמעו קטע. ישבתי שלשום עם זוגתי במטבח ואכלנו בנחת את ארוחת הצהריים שהיא בישלה. מה אגיד לכם – כבר ארבעים וחמש שנים פלוס-פלוס שהיא טורחת על הקדרות, יום-יום, ומוסיפה להשתפר. אני יודע שאני נשמע שוביניסטי, אבל זה המצב. היא השפית, אני רק מדיח הכלים. בעצם, גם זה לא. אני הוא זה שמכניס את הכלים למדיח. מנהגים טובים קשה לעקור. "חגית", אני אומר לה לפעמים, "תרגיעי. בואי נצא למסעדה", או: "היום אני אביא אוכל מוכן". אבל בדרך כלל היא מתעקשת. הארוחות המשפחתיות האלו (היום הן, בדרך כלל, רק בשניים, כי הציפורים פרחו מהקן) הן מרכיב בסיסי בזוגיות שלנו. אז אנחנו מקיימים את השגרה הזו בתיאבון רב ובכיף.

כך ישבנו גם השבוע, קצת דיברנו, קצת שתקנו, הרבה אכלנו (אני, אני; היא רק טועמת), ופתאום היא אומרת לי: "קראתי בסוף-השבוע את הטור של דנה ספקטור ב'7 ימים'". "את? את דנה ספקטור? מה עובר עלייך!". "רק ריפרפתי", היא כמעט מתנצלת, "נדמה לי שהיא מדברת על הבת שלה. חשבת פעם על הזכויות של ילדים שהוריהם כותבים עליהם בעיתונים?".

"ואללה", אמרתי לעצמי, "חגית שוב עלתה על משהו". פעם – כן, כן, גם זה היה ליד שולחן האוכל במטבח – היא הפנתה את תשומת לבי לחירות המוחלטת שעיתונאים נוטלים לעצמם לדבר על הוריהם המתים. זה היה בעקבות וידוי צהוב של מישהי שכדי ליחצן ספר שכתבה הופיעה בראיון ניחר ברדיו ותיארה כיצד אביה התעלל בה מינית. היא לא השאירה שום מקום לדמיון. זה, כמובן, לחץ על הבלוטות הנכונות, והמאזינים מיהרו לרשתות הספרים לרכוש את היצירה המסעירה.

אבל לחגית יש נקודת מבט משלה. אתם הרי מכירים אותה. זו היא מ"כשאמא היתה קטנה" ו"כשאבא היה קטן" שכותבת ספרים מחורזים מנקודת מבטו של הילד, ולפעמים גם מנקודות מבטם של ההורים. חגית חשבה אז שעם כל ההבנה וההזדהות עם סבלה של הכותבת שאביה הרס את חייה, יש לתת את הדעת גם לזכויותיהם של הנפטרים להגן על שמם. בעקבות הערותיה, פורסמה בזמנו ב"העין השביעית" כתבה גדולה על הנושא הזה. שלשום, בין מרק העדשים המלטף את החיך שחגית הכינה (לא תמצאו כמותו בשום מסעדה!) לבין צלחת המנה העיקרית המלאה כל טוב (היתה גם קערית סלט ירקות), היא תרמה ל"העין השביעית" רעיון לטור נוסף.  את ההגיג הזה.

כך תיארה דנה ספקטור, ביום שישי, 21 בפברואר 2014, את בתה המתבגרת, בהקשר ליום כיף שתיכננו ביחד: "מאיה נכנסת למטבח, חולפת על פני בגאוותנות שלה, מתעלמת מהעובדה שאני בדיוק מוחה דמעה שממש לא רציתי שתראה מהעיניים, והולכת ישר למזווה. מהרשרושים שבוקעים מתוכו אני מבינה שהיא לקחה לעצמה עוד קוביית שוקולד. אני חושבת: 'לא, היא כבר אכלה חצי חבילה ועוד לא אכלה ארוחת צהריים', אבל אין לי כוח למאבק הזה עכשיו, לשמוע שוב את הקול שלה מצטווח בעצבים: 'לא רוצה פסטה! אמרתי לך שאני לא רעבה. אואואואופפפף'".

חמוד, לא? מוכר, לא? איזו אם אינה נתקלת בנרגנות של בת מתבגרת. אבל בכל הבתים הסניטות הללו נשארות בתוך המשפחה. אצל דנה ספקטור הן חומר לטור שבועי רב-תפוצה. האם מאיה הסכימה שאמא תספר לכולם כיצד היא מתנהגת?

הלאה: מאיה וחברתה, כך מספרת ספקטור בסגנונה הקליל, המתינו בשער בית-הספר כדי שהיא תיקח אותן ליום הכיף בספארי. ואז מאיה שואלת את אמא: "הבאת את רשיון הנהיגה?". דנה לא הביאה כי היא בשלילת רישיון, ומאיה יודעת זאת. "'לא', אני אומרת לה, 'למה?', 'כי רציתי שתיקחי אותנו על המכוניות הקטנות האלו של הספארי', היא אומרת, ואני כבר מבינה – יום כיף לא יהיה לנו היום. 'אני לא רוצה ללכת ברגל!', מאיה אומרת, והנה הנגינה המפונדרקת המוכרת כבר בקול שלה. 'אני לא רוצה ללכת לספארי אם זה ברגל', והלב שלי שוב שוקע כמו מעלית, מהשמחה הכי גבוהה לדיכאון. 'בסדר', אני אומרת, 'אז לא נלך. הספארי זה פינוק שעולה מלא כסף ואין לי שום כוונה לתת את זה לילדה שלא רוצה'". וכאן משתפת הכותבת את קוראיה במצוקתה הקשה: "איך זה שזה כל-כך מסתבך בדרך? איך זה שמכל הבנייה והכוונה של יום כיף נהיה כל-כך מהר יום מדון ודיסהרמוניה וכאב?".

אכן נושא לענות בו ולשתף בו את הקוראות והקוראים בטור שעל-פי הגדרת קיומו הוא אישי לחלוטין ונועד ביודעין לאפשר לציבור להציץ לתוך חייה הפרטיים של הכותבת וגם לתחתוניה ("יש לי רדאר בין הרגליים", היא כתבה פעם). אבל למאיה יש חברים, ו"7 ימים" הוא שבועון נפוץ מאוד. והוא מועד להתגלגל גם לידיהם (או לפחות הפניות אליו עלולות לחלוף ברשתות החברתיות למיניהן). האם היא מרגישה בנוח כשאמא שלה מתארת אותה כפקאצה המתעללת בה נפשית?

מאיה, בעיני אמה, היא מתבגרת המפעילה עליה "טרור רגשי" וגורמת לה "כאב רצח עכשיו, זה כואב ברמה שזה שורף, הכל נראה לי הרוס ביני לבינה. בכל פעם שאני ארים את הראש תגיע עוד שבירה, עוד אכזבה. איך אפשר להתרגל לזה? כי זה הדבר היחידי שמתיש אותי בהורות [...] זה רק הנד-נד הזה שמעייף אותי ושולח אותי לקרוס במטבח, החיים הלא צפויים האלה, הלא לדעת איך אני אתחיל את הצהריים שלי עם מאיה, וגם אם יהיה טוב, לא לדעת אם בערב שוב הכל ייהרס [...]  מה שאני לא יודעת זה איך לגרום לשפה התחתונה שלי להפסיק לרעוד כשמאיה מתייחסת אלי מזעזע. איך לרוקן את העיניים שלי מההלם ומהכאב כשהיא מעליבה אותי בלי שום התגרות מצדי [...]".

יכול להיות שהתקשורת בין דנה ספקטור לבתה היא כל-כך קולחת, שכל ציטוט שמובא מפי הבת בטור של האם קיבל מראש את הסכמתה, וכל אפיון שנותנת האם על הבת זכה לאישורה לפני שהודפס. אם זה המצב, שלוחה בזאת התנצלותי לשתיהן. אם לא, וכך משתמע מסגנונם של הטורים שמפרסמת ספקטור ומהתובנות שלה עצמה על טיבם, יש משהו אבסורדי באופן שבו נשמרת צנעת הפרט של הבת הקטינה.

בכל מקרה, גם ללא קשר לספקטור ומדורה, הטורים האישיים הללו, שהעיתונות גדושה בהם, הרגילו את כותביהם לחשוף ללא מעצורים את חייהם. כל עוד הכתיבה הזו נסבה על אנשים מבוגרים – ניחא. הסגנון הוא האדם. אבל כאשר אבות ואמהות נסחפים בכתיבתם לעסוק בילדיהם הקטינים, הם דורסים באופן בוטה את פרטיותם.

בין המנה העיקרית לקינוח, העירה חגית שבמדינה שמגנה לכאורה על פרטיותם של קטינים, שמוציאה צווי איסור פרסום כדי לגונן עליהם מפומביות, שמפקסלת את דמויותיהם כשהם מושאי סיקור בטלוויזיה – חשופים ילדים לחלוטין כשהוריהם העיתונאים מחליטים לעשות בהם שימוש לצורכי כתיבתם. זה כמעט עניין למועצה לשלום הילד לענות בו.

נ"ב: ביקשתי את הסכמתה של חגית לעשות שימוש בדבריה בטור הזה.