גילוי נאות: אני מאוד-מאוד מחבב את דנה ספקטור. אני חושב שהיא עיתונאית מצוינת ובנאדם נפלא. אני עוקב אחריה באדיקות בטוויטר ומקפיד לקרוא את הטורים שלה ב"7 ימים". עד כדי כך אני מעריך את דעתה, שאפילו הרשיתי לעצמי להתייעץ איתה פה ושם.

אנשים נורא אוהבים לשים תוויות על הזולת. עיתונאי פלוני ימשיך להיחשב כעיתונאי "רציני" גם אם פירסם דברים שהופרכו לחלוטין אחר-כך. עיתונאי אחר ייחשב "חושף שחיתויות" גם אם הפעם האחרונה שעשה זאת היה לפני שלושה עשורים וחצי. על ספקטור אוהבים לשים את התווית העיתונאית של "פרובוקטורית", כי היא עושה את מה שרוב העיתונאים אינם מעיזים לעשות – כותבת את מה שהיא מרגישה, בלי פילטרים ובלי להתנחמד או לחשוב על מה יגידו.

זה מה שעוזי בנזימן עשה בטור "חשיפה כפולה" כשכתב, באישורה של זוגתו שתחיה, על שיחה שניהל עימה בנוגע לטור של ספקטור. בטור היא מספרת על קשיים שחווים לא מעט הורים עם הילדים שלהם בזמן שאלה מחליטים שהגיע הזמן להיכנס באבא או באמא ועל התסכול הרב שרובנו מכירים היטב. אלה "דברים שרובנו משאירים בתוך המשפחה", כותב בנזימן, ופותח במסכת שלמה על הפרת זכויות הפרטיות של בתה של ספקטור.

הפרת הזכויות, לפי בנזימן, נובעת מכך שאיש לא שאל את בתה של ספקטור אם זה בסדר שאמא שלה תכתוב עליה בעיתון. מייסד "העין השביעית" שואל בטור שלו: "האם מאיה הסכימה שאמא תספר לכולם כיצד היא מתנהגת?", ומוסיף: "האם היא מרגישה בנוח כשאמא שלה מתארת אותה כפקאצה המתעללת בה נפשית?", לא לפני שהוא מקפיד לצטט את ספקטור עצמה ואמירות שלה לגבי מה שקורה לה מתחת לתחתונים – כי הרי צריך להקפיד על מסגור ראוי של הכותבת, ובעולמו של בנזימן לא ייתכן שמישהי שכותבת דברים כאלה תהיה אמא טובה, קשובה, אכפתית וגם – אבוי! – כנה.

הרי לא יעלה על הדעת שאשה כמו ספקטור, שעבור בנזימן היא כנראה מין שילוב בין אמזונה לאשה מופקרת ומבולבלת (ולא עיתונאית מצוינת ומוערכת, הרי היא לא אחת מהחבר'ה), תהיה כותבת שמעזה לדבר בקול רם על דברים שבנזימן עצמו לא יעז להעלות על הכתב, בין אם מתוך בחירה ובין אם מתוך מבוכה ופחד: נושאים כמו מין, יחסים ובעיות ודילמות בגידול ילדים.

אני די בטוח שיש בעיה אתית אינהרנטית בעצם הכתיבה על בתה של ספקטור על-ידי מי שאינו אחד מהוריה. זו הפרת הזכויות האמיתית – זכותה המלאה של ספקטור לכתוב על בני משפחתה וחבריה, קטינים ובגירים כאחד. היא האמא. היא ההורה. היא רשאית לשתף ולא לשתף כאוות נפשה, ואין בטקסטים שלה ולו גרם אחד של ביזוי כלפי מי מיקיריה. לעומת זאת, כשבנזימן מרשה לעצמו לכתוב על בתה של ספקטור ולהיכנס למערכת היחסים הפנימית שבין אם לבתה, זו עזות מצח וחטטנות במקרה הטוב – וגועל נפש במקרה הרע. האם בנזימן היה כותב אותם הדברים על "ספר משפחתי" של אפרים קישון? האם חשב אי-פעם אם יש בעייתיות בטורים של יאיר לפיד על בני משפחתו? אולי הטורים של סמדר שיר מטרידים גם הם את בנזימן, כי היא כתבה אינספור טקסטים על ילדיה?

בוודאי שלא.

אבל הטורים של ספקטור, שאומרים בקול רם את מה שרבים כל-כך מרגישים, אותם הוא תוקף. טוב, נו, כבר אמרנו שהיא שילוב בין אמזונה לאשה מופקרת ומבולבלת. אי-אפשר לשבור את התווית. מסורת זו מסורת, בקרב האולד בויז.

אסיים בכך שאגיד שמיכל, בכורתי בת השש, נורא מעצבנת אותי לפעמים. יערה בת הארבע גורמת לי לרצות להתפוצץ מפעם לפעם. לפעמים כל מה שעובר לי בראש הוא רק צמד המלים "אמצעי מניעה", מלווה בתחושת חרטה מנקרת במוח. זה לא אומר שאני לא אוהב אותן עד מוות, שהן לא הדבר הכי חשוב לי ביקום, וזה לא הופך אותי לאבא טוב פחות. וזה שכתבתי זאת עכשיו, בלי לבקש את רשותן של בנותי הקטינות לפרסם, לא אומר שאני לא שומר ולא אשמור כל חיי על זכויותיהן ופרטיותן.

הלוואי שבנזימן היה נזהר בזכויותיהם של אחרים כפי שהוא דורש מאחרים להיזהר. ד"ש חמה לחגית.