בין פסקי-הדין המפורסמים ביותר בענייני לשון הרע נמצא פסק-הדין בתביעה שהגישה בזמנה בלה אלמוג נגד רבקה מיכאלי. מיכאלי טענה כי אלמוג אמרה שהיא אינה יכולה להגיש את "התוכנית לעקרת הבית", כיוון שהיא אם לא נשואה, ואלמוג, שלא אמרה את הדברים, הגישה תביעת דיבה נגד מיכאלי וזכתה. מיכאלי הגישה ערעור לבית-המשפט העליון, ונדחתה. עם זאת ציין השופט מאיר שמגר בפסק-הדין, כי אינו מבין כלל איך הגיע העניין לבתי-המשפט, משום שעל המחלוקת היה להיפתר לפני כן. בין היתר קבע השופט שמגר: "אין הכרח שכל עניין היכול להיות נדון בבית-המשפט, אכן ידון כאמור". השופט שמגר המליץ להסתפק בקביעת סכום פיצויים סמלי על מיכאלי, 100 ש"ח, אך דעתו לא נתקבלה באותו מקרה.
לאחרונה קבע השופט בעז אוקון, שופט בית-משפט השלום בתל-אביב, כי הגיע הזמן להתקדם ולדחות לחלוטין תביעות לשון הרע, שעניינן לכאורה בירור בעניין לשון הרע, אך למעשה הן נועדו לשרת אינטרסים אחרים, והתביעות נדונות סביב עניינים של מה בכך.
בעניין שנדון אצל השופט אוקון הגישה חברת "ישראליפט" תביעה נגד חברת "אינטרליפט". בבית-המשפט התברר, כי מאחורי התביעה קיים רקע של מערכת יחסים עכורה בין מנהלי החברות, העוסקות בתחום המעליות. מנהל "אינטרליפט", חגי כץ, עבד בעבר ב"ישראליפט" ובין החברות כבר התנהלה התדיינות משפטית ענפה. גם בתביעה זו טענה "ישראליפט", בנוסף לתביעת לשון הרע, שחברת "אינטרליפט" גנבה ממנה תוכנות.
התביעה בעניין לשון הרע באה לאחר שכץ הגיש מפרט להתקנת מעליות לחברת בנייה, וחברת "ישראליפט" כתבה הערות שונות על המפרט. בתגובה כתב להם כץ: "אבקש[כם]... לתת תשובות יותר אמינות, כגון חב' 'ישראליפט' לא מסוגלת לבצע פרויקט מסוג זה, עקב חוסר ידע, מקצועיות, רצון או כל תירוץ אחר, ולא לתת תשובות לא מקצועיות ולא אמינות".
על מכתב זה הגישה "ישראליפט" את תביעת הדיבה.
השופט אוקון קבע אמנם, כי גם לו היה דן בתביעה לגופה היה דוחה אותה, הן משום שלא הוכח שהמכתב הגיע לאדם מחוץ ל"ישראליפט" (ולפיכך לא מתקיימת דרישת ה"פרסום" של לשון הרע), והן משום שלשון הרע שבמכתב נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר של כץ, וכדי להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן על-ידי "ישראליפט" עצמה, אולם בראש ובראשונה קבע:
"נראה לי, כי הגיעה העת להתקדם, ולהדוף תביעות שעניינן לשון הרע לכאורה, אך למעשה הן נועדו לשרת אינטרסים אחרים, והן סבות סביב עניינים של מה בכך".
השופט אוקון קבע כי מקרה זה - שבו יש יחסי תחרות ויריבות בין שתי החברות ומנהליהן, שבשלן גם התקיימו התדיינויות אחרות בבתי-המשפט (מה עוד שבמקרה זה חברת הבנייה, שנזקקה להתקנת המעליות, היתה מודעת ליחסים אלה), והמכתב מחברה אחת לשנייה מגלה שהוא נועד בעיקר למנוע הערות של "ישראליפט" על ביצועי חברת "אינטרליפט" - הוא בדיוק המקרה של "עניין של מה בכך", שצריך להביא לדחיית התביעה.
עם זאת, בית-המשפט החליט להימנע מהטלת הוצאות לטובת "אינטרליפט", משום שהמכתב שנשלח ממנה ל"ישראליפט" אכן כתוב בצורה בלתי ראויה, ומשום שגם במהלך המשפט המשיך כץ להשמיע דברים חריפים ולא רלבנטיים על מנהלי החברה היריבה.
הגבלת גובה הפיצוי
לאחרונה קיבלה הכנסת תיקון לחוק איסור לשון הרע, שמגביל את גובה הפיצויים לנפגע פרסום שלא הוכיח שנגרם לו נזק כתוצאה ממנו.
ח"כ מאיר שטרית, שיזם את התיקון, הצהיר כי כוונתו להקל על הנפגע התובע את המפרסם, כדי שלא יהיה עליו כלל להוכיח נזק, אולם למעשה אין בכך חידוש, שכן הפסיקה מכירה באפשרות לפצות את הנפגע, גם אם לא הוכיח נזק. למעשה, הצעתו של שטרית רק מגבילה את הנפגע בסכום שהוא יכול לקבל כפיצוי, אם לא הוכיח נזק.
ההצעה המקורית ביקשה להגביל את הפיצוי ל-30 אלף ש"ח, אולם הסתייגות של ח"כ בני אלון, שהתקבלה בקריאה שנייה, העמידה את גובה הפיצוי על 50 אלף ש"ח. עוד נקבע שאם הוכחה כוונתו של המפרסם לפגוע בנפגע, עשוי הפיצוי המרבי להגיע ל-100 אלף ש"ח. כמו כן נקבע שאדם שקיבל פיצוי ללא הוכחת נזק, לא יכול לקבל פיצוי על אותה לשון הרע יותר מפעם אחת.
תביעת "כלל" נגד רשות השידור
בית-המשפט המחוזי בירושלים חייב לא מכבר את רשות השידור, כתביה ועורכיה, לשלם מיליון שקל לחברת "כלל" ומנהליה, לאחר שקבע כי בכתבה ששידרה התפרסמה לשון הרע נגדם. הכתבה האמורה התבססה על האמור בכתב-תביעה שהגיש עובד חברת "כלל" לשעבר, עמיר רונן, ועל דו"ח שלו על פעילות החברה וניהולה משנת 93'.
לצורך קביעת נזקיהם הגישו מנהלי החברה את קורות חייהם והצביעו על היותם מבכירי הכלכלנים בארץ. השופט אליהו בן-זמרה לקח בחשבון, מחד גיסא, את העובדה שלמנהלי "כלל" יוחסו בכתבה עבירות פליליות ומעשי שחיתות, שהכתבה שודרה בליל שבת (שעת צפיית שיא), שכתבי רשות השידור היו אדישים להשלכות הפרסום על הנפגעים, שהיא לא התנצלה, וכן שיש צורך כללי "להרתיע כלי תקשורת רבי עוצמה" מלהוציא לשון הרע. מאידך גיסא, מעבר לעובדה שהוכח שהתובעים אכן הסתירו מידע מוועדת הביקורת של "כלל", הרי איש מהם לא הוכיח כי הכתבה גרמה נזק כלשהו לממונו או למעמדו בחברה.
לפיכך, נקבעו פיצויים של 100 עד 200 אלף ש"ח לכל אחד ממנהלי החברה, ובסך-הכל מיליון ש"ח שעל רשות השידור וכתביה להוציא מכיסם (לא כולל הוצאות).
פסק-הדין ניתן בסוף ספטמבר. מאז התקבל בכנסת תיקון לחוק איסור לשון הרע, המגביל פיצוי (כשלא הוכח נזק) ל-50 אלף ש"ח, וייתכן שעניין זה יועלה בערעור על פסק-הדין, שהוגש לבית-המשפט העליון.
בשולי פסק-הדין מתח השופט ביקורת על העמדת התביעה על סך 10 מיליון ש"ח, בשעה שהתובעים ידעו מראש שלא יוכלו להוכיח כי נגרם נזק ממשי לכיסם או למעמדם, ולא יקבלו פיצוי המתקרב בכלל לסכום הזה. כן מתח השופט ביקורת על כך שלצורך בירור התביעה, שלא היו בה קשיים עובדתיים מיוחדים, הוציאה חברת "כלל" יותר מ-2.25 מיליון ש"ח כשכר טרחת עורך-הדין יגאל ארנון, והוסיף: "ספק רב בעיני, אם בעלי מניות של 'כלל' היו מרוצים מהחלטת ההנהלה לשלם סכומי עתק כפי ששולם לעורך-הדין".
איתן להמן הוא עורך-דין
גיליון 18, ינואר 1999