ראשית, אזהרה. הטקסט הזה עלול לסבול מעמימות, כיוון שאין בכוונתי להיות הראשון שיציג חומר אסור. לא אציג כאן חומר בנושאי הגרעין ולא בענייני ביטחון לאומי. למען האמת, אין לי מושג מה בדיוק אסור לכתוב היום ומה מותר. אילו הצנזורה הצבאית היתה מייצגת את בטחון המדינה במובן המהותי של המושג, הייתי יודע בבירור מה לא לפרסם. אבל כבר היו מקרים שבהם הצנזורה ייצגה את בטחון מערכת הביטחון ואת בטחונם העצמי של העומדים בראשה – ולאו דווקא את בטחון המדינה.

לפעמים נדמה שמערכת הביטחון מפתחת אישיות משל עצמה. היא נעלבת, נפגעת, מתגוננת, נוקמת. אני חושש שמא הדברים שהייתי רוצה לכתוב יפגעו בגאווה המקצועית של אנשים במערכת הביטחון, מה שעלול אולי לערער את הביטחון העצמי של כולנו. ייתכן כי הדברים שהייתי רוצה לכתוב יפגעו גם בגאווה המקצועית של ראשי פרקליטות המדינה בתקופה מסוימת. אני מניח שפגיעה בפרקליטות אינה בגדר פגיעה ישירה בבטחון המדינה, אבל מה אני יודע? אולי, במשתמע, גם אנשי המערכת הבטחונית שהפרקליטות ייצגה בחקירות ובבית-המשפט עלולים להיפגע. ואם כך, אזהר מלהזכיר אותם ולו במלה.

רק אציין כי למדתי מוויקיפדיה שבישראל יש מוסד שנקרא "הממונה על הביטחון במשרד הביטחון". ואני ער כמובן לכך שוויקיפדיה היא מקור זר, לחלוטין לא אמין, ובהחלט ייתכן כי גורמים לא אחראיים הסתננו לתוכו. ייתכן אפוא שהתיאור הזה של הממונה על הביטחון הוא מפוקפק מיסודו, וגם התפקידים המיוחסים לממונה אינם יותר מסתם שמועה. אני מנחש כי הממונה על הביטחון ממונה על עמימות העניינים שבהם הוא עוסק. כך שגם הוא עצמו עמום, מעצם עיסוקו בעניינים עמומים. אין אפוא שום דרך לדעת במה באמת עוסק הממונה על הביטחון, אפילו לא דרך חיפוש בוויקיפדיה. הייתכן שהממונה אחראי גם על תחומים שלא אוכל להזכירם, שהם תחומים רגישים הנוגעים לאושיות קיומנו?

הייתי כמובן שמח לקבל מראש את אישור הצנזורה לניסוחים שאמורים להתפרסם כאן, ולדעת מבעוד מועד שכתיבה על העניינים האלה אינה אסורה מבחינתם.

אם אפנה לצנזורה, בוודאי אדרש להעביר את החומר לעיונם ולהפקירו לגורלו. ייתכן שהטקסט הזה יוחזר לידי כפי שהוא, עם אישור לפרסמו. ייתכן שייפסל בשלמותו, ויהיה עלי לצאת למסע משפטי ארוך ויקר כדי לערער על ההחלטה. אבל, בהנחה שאני אדם סביר ואיש המשמרת בצנזורה אף הוא אדם סביר, סבירה יותר האפשרות שהטקסט יוחזר לידי לאחר מחיקות שונות ושינויי נוסח מוצעים.

נניח שיאשרו את הטקסט לפרסום, תוך התערבות מינימלית בכתוב. הוא יוּתַר לפרסום בתנאי שהמלים "הראשון שיציג", שכתבתי כאן למעלה, לא תופענה סמוך למלים "חומר אסור". כמו כן יהיה עלי למחוק את המלים "בנושאי הגרעין", כדי לא ליצור חלילה רושם מוטעה באשר לכוונותיה האסטרטגיות של מדינת ישראל, ולשנות, למחוק ולהזיז כמה מלים וצירופים אחרים.

אם יפרסמו, מה טוב. אם יפסלו, אגנוז או אעתור. אבל אני מסרב מראש לכפיית קופרודוקציה מצד מערכת הביטחון באשר ליצירותי. אני הולך לקחת סיכון ולפרסם את הדברים כמו שהם. לסכן את עצמי, אבל להציל את הצנזורה. ברגע שאני לוקח אחריות אישית, אני פוטר את המדינה מאחריותה למידע המתפרסם על-ידי. לא צריך להודות לי. אני עושה את זה ברצון.

מכתב לצנזור

צנזור צבאי יקר,

ראשית תודה על הפתיחות והנדיבות. מתוך אלף המלים שביקשתי לפרסם, אתם מאשרים לי לפרסם 992. ושנית הרשו נא לי להחמיא לעיניכם החדות. היטבתם לזהות את ליבת היצירה שבכוונתי לפרסם. פתגם סיני עתיק אומר (על-פי מקורות זרים) כי גם טקסט בן 1,000 מלים, ליבתו היא מלה אחת. ואכן, בין שמונה המלים שאתם מבקשים למחוק או מציעים לי לשנות את ניסוחן, נמצאת אותה מלה אחת שהיא ליבת המאמר.

על הליבה לא אוכל לוותר. כמו מחרוזת, שאם ייתלש ממנה החרוז שבקצה, היא תיפרם למרכיביה ותחדל להיות מחרוזת, כך הטקסט שיצרתי: הוא עשוי מקשה אחת. כל מלה בו נבחרה בקפידה (והודות לכם גם נמחקת בקפידה). אם ליבתו, המלה האחת ההיא, תוצא מן המאמר, כל מה שייוותר ממנו הוא גיבוב מלים שמשמעותן עמומה.

אני מתרשם כי ההבנה שלכם בטקסטים היא כה מעמיקה, עד שתדעו בדיוק לאיזו מלה מבין השמונה אני מתכוון. אבל איני מתכוון להצביע עליה בשום דרך. כך שגם אם תאשרו לי את שבע המלים האחרות ותימחק רק מלה אחת קטנה מכל הטקסט, לא אוכל להסכים לפרסמו כך. לאלה שאינם בעניינים זה בוודאי נשמע קטנוני. אבל אתם, אנשי המלים, אמורים להיות הראשונים שיבינו ללבי ולדעת כי את מה שאתם דורשים, לא אוכל לתת.

זוהי הסיבה שבגללה אני הולך לקראתכם, ונמנע מלהגיש את הטקסט הזה לבדיקתכם. בכך אני פוטר אתכם מן המבוכה שבלעקור ממנו את ליבתו, ובמיוחד את המלה ההיא. וכדי שלא ישתמע חלילה שבכוונתי להתריס כלפיכם ולהפר את הצו המנדטורי שמתוקפו אתם פועלים עד היום, אני מתכוון לטשטש ככל שניתן את מה שאני מתכוון לומר, כך שאף אחד מקוראי – ובכלל זה כל שירותי המודיעין של מדינות העימות וארגוני הטרור, הבוחנים כל טור וטור שלי בזכוכית מגדלת – לא יוכלו לקלוט שום מסר קוהרנטי שייפגע חלילה בבטחונכם (ובבטחון המדינה).

אני מתכוון, כמובן, להסתמך אך ורק על דברים שכבר פורסמו, כמו למשל המלים "ביזיון" ו"עשור", שכבר פורסמו לאחרונה – יחד או בנפרד – בכמה כלי תקשורת ישראליים.

* חשבתי לזרוע פה ושם רמיזות שאף אחד לא יבין, גם אם קרא את כל ספרי תורת הצירופים והדילוגים.

* חשבתי לספר קצת על דודי הקשיש חיליק, שהתגורר רוב שנותיו בחיפה, ברחוב מוריה פינת חורב, והיה מאמין גדול בחופש הביטוי של היוצר הדוקומנטרי, כל עוד הוא מבטא את עצמו בחקירה שב"כית צולבת.

* חשבתי לבקש מקוראי עזרה בפתרון חידה בתשבץ היגיון שאני תקוע עליה כבר שבוע: "עשה ברית מילה ל-42 תינוקות", ארבע אותיות?

* חשבתי לספר שמכל פרשות השבוע נוגעת ללבי במיוחד פרשת וַיֵצֶה, ("ויצה יעקב מבאר שבע וילך חרנה...").

* חשבתי לבטא את דעתי על חשיבות חופש המידע בתקופת האבות, שבזכותו לא יכול היה לבן הארמי למנוע את פרסום הפרשה ההיא, שבה התעלל ביעקב, ואשר בעקבותיה הצטייר כנבל וכציניקן.

צנזור יקר, נדמה לי שדי בכך כדי להמחיש כי כל מלה שתימחק בשרירות, תצמיח תחתיה כמה מלים חדשות; להדגים איך נסיונכם לבלום יצירה שניתן היה לפרסמה ללא קושי מיוחד עלול להתפוצץ בפניכם כשערורייה. ולנחש כי לבסוף תיתפסו, כמו תמיד, כאלה שמגוננים על מנגנוני אופל העושים על גבכם שימוש לרעה בכוחם.

בברכת פרסום ללא אישור.

הצנזור אינו יכול להעמיד את עצמו כשותף ליוצר

ככל שהעולם התקשורתי מתרחב, הצנזורה הצבאית רלבנטית פחות. לא רק בגלל ההיקף, כפי שנטען רבות כבר בעבר, אלא גם בגלל הגישה הדוגמטית הנקוטה בה מן הימים שבהם העיתונות היתה קטנה, ריכוזית ונוחה לשליטה.

מוטת השליטה של הצנזורה הצבאית מכסה לכאורה כל פרסום שרואה אור בישראל, אבל בפועל מנגנוני הניטור והאכיפה של הצנזור מותאמים לעבודה מול עיתונים ועיתונאים. במיוחד גישת הפסילה החלקית, לעתים תוך התדיינות.

זוהי פרקטיקה שצמחה מאליה, שכן עיתון גמיש מטבעו בענייני ניסוח, ונוקשה באשר ללוחות הזמנים המיידיים, אך יודע שיוכל לפתח סיפור במהדורות הבאות. זאת שלא כמו במדיום תקשורתי אחר, כגון יצירה ספרותית-עיונית, דוקו-תיאטרונית או קולנועית-דוקומנטרית, שבה שלמות ואחדות היצירה הן ערך מהותי, כמו גם חירות היוצר.

היום קשה יותר להגביל את חירות היוצר הדוקומנטרי, מפני שהמדיום משתנה במהירות וגבולותיו מתרחבים ומסיגים את גבול היצירה האמנותית. הדוקו החדש הוא אישי, אקטיביסטי, אימפרסיוניסטי, יצירתי. הוא פועל על הצופה בכמה רבדים, שהעובדות הקשות הן רק אחד מהם; הפסקול המוזיקלי, האיור החזותי, הטקסט שמבטא את יוצרו, הסאב-טקסט, החוויה המלווה את הסרט, ולא רק המידע הקשיח שהוא מכיל. הדוקומנטריסט החדש הוא ממשיכו של העיתונאי החדש – מניפולטור של מידע, המודע לזווית הראייה האישית שלו. מניפולטור אינה בהכרח מלת גנאי, כל עוד היא מופעלת ביושר מקצועי או אמנותי. יוצר קולנועי, לדוגמה, בונה מכלול, ורק הוא יכול זה שיכול לשנותו.

הצנזור אינו יכול להעמיד את עצמו כשותף ליוצר. אין כל יחסי קופרודוקציה ביניהם. הצנזור יכול לפסול את המכלול ולהתמודד עם פסילתו בערכאות המשפטיות, אבל הוא אינו יכול לנצל את כוחו הפקידותי כדי לכפות שינויים באופי היצירה. לא יכול להיות מצב שבו יוקרן סרט תחת הכותרת "המחבר והצנזור מציגים".

השינוי המהותי הזה טרם הופנם במרחבי שטח השיפוט של הצנזורה, אף כי הוא יכול לפעול דווקא להקלת הנטל שעל כתפיה. המצב הוא שכל פרסום ישראלי, מהימן יותר או פחות, הנחשב בעייתי מבחינת הצנזורה, נבלם בנימוק שייתפס בעולם כמייצג כביכול עמדות ישראליות מוסדיות. זו הסיבה שפרסום בעניינים בטחוניים רגישים בא תמיד ממקורות זרים. הטענה זאת הולכת ומתרוקנת ממשקלה ככל שמספר המפרסמים העצמאיים, הקטנים, גדל.

ההתעללות של הצנזורה ביצירות שאפשר להגדירן כמעשה אמנות עלולה לגרור את הצנזור לבית-המשפט ולאלץ אותו להתמודד עם סוג חדש של טענות. טענות שהיצירה אינה מייצגת איש, או מוסד, או מדינה שלמה, אלא אך ורק את יוצרה. זה יהיה מבחינת הצנזור מצב של הפסד כך או כך – כפי שהיה בשעתו בעניין האיפול על תאונות אוויריות (מי זוכר...): ניצחון לא ישנה את המציאות החדשה, ואילו הפסד יקבע את הצנזור עמוק יותר בעבר הרחוק.