מה היה באוסקר?
העיתונים נסגרו אמש מוקדם מדי, הן מבחינת טקס האוסקר והן מבחינת ההפגנה בעזה. במקרה הראשון נדמה שאין לעורכים הרבה אפשרויות - זהות הזוכה בפרס הסרט הזר הוכרזה בין ההדפסה להפצה, וכל שנותר לעיתונים לעשות הוא להפנות את קוראיהם לאתרי האינטרנט שלהם. מבחינה זו בולט "מעריב", המפנה לאתר nrg בעמוד השער כמו גם בעמוד האחורי. ב"ידיעות אחרונות" מסתפקים בהפניה ל-ynet בעמוד האחורי בלבד, אך זו מלווה בידיעת תמונה [ניר גונטז'] שבה מצוטטת צופה מיועדת בטקס המבטיחה כי אם "בופור" יזכה בסרט הזר, "אני רצה ברחוב עירומה". תמונת האילוסטרציה שמעל הטקסט [דנה קופל] מדמה את הצפייה בטקס ולא את הריצה בעירום.
אך אם נדמה כי הבטחה מעורפלת למופע חשפנות היא הפתרון העיתונאי הטוב ביותר לדיווח על טקס פרסים שטרם התרחש, קוראי "ישראל היום" למדו הבוקר על פתרון מבריק עוד יותר. בעמ' 7 של העיתון מפרסם אלון רוזנבלום שני טורי פרשנות, אחד לכל תוצאה. הראשון מקבל את הכותרת: "מדוע זכינו באוסקר?", והשני: "מדוע לא זכינו באוסקר?". על כל צרה שלא תבוא.
מה יהיה בעזה?
בנוגע לאירוע השני, השרשרת האנושית הצפויה בעזה, העיתונים הרבה יותר מתורגלים. ב"מעריב" למשל בוחרים בפתרון הקל עם כותרת ראשית המתארת את התסריט העתידני הגרוע ביותר - "החשש: החמאס יאבד שליטה" (אגב, בעמ' 13 יש כותרת נוספת שבה ה"חשש" הוא בכלל מפני "מחסור בגננות פרטיות". הייתכנו שני חששות במדינה אחת?). הכותרת הפרוסה לרוחב הכפולה הפותחת היא "התנגשות בגבול עזה", כותרת הכתובה בנטיית זמן הייחודית לעיתונות המדווחת על העתיד, נטיית זמן שאינה נמצאת כלל על רצף הזמנים הרגיל. לא עבר, לא בדיוק הווה וגם לא ממש עתיד.
טנקים ישראליים ליד מעבר קרני, אתמול צילום: פלאש 90
כותרת זו מלווה בתמונה של תותחי צה"ל המוכנים לירי, תמונה המופיעה הבוקר, בגרסה כזו או אחרת, בכל העיתונים. אך דווקא בידיעה שתחת הכותרת [עמיר רפפורט, פליקס פריש, אבי אשכנזי, מיה בנגל ואורי בינדר], בפסקה השלישית, בלי שהדבר מוזכר כלל בכותרת המשנה, נכתב כי "אתמול דווקא ירד החשש שחמאס ידרבן תהלוכות לכיוון ישראל", משפט שלכאורה שומט את הקרקע תחת הדיווח כולו, או לפחות תחת הטון ההיסטרי שלו. חבל שבימינו אין כמעט אנשים הקוראים פסקאות פנימיות, או מתעניינים בתסריטים מתונים. לצד הידיעה טור של בן כספית, המפנטז על מצב שבו מהצד השני של הגדר מחכים למפגיני עזה לא חיילי צה"ל, אלא "אלפי תושבי שדרות והסביבה".
ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית מציאותית יותר: "כוננות גדר", והכותרת בכפולה הפותחת שאובה מציטוט של "גורמי ביטחון": "שלא יבחנו אותנו". דווקא כאן, בידיעה מאת יוסי יהושוע, רוני שקד ואיתמר אייכנר, מודגש כבר בפתיחה שהחמאס הצהיר כי אין בכוונתו להצעיד את המפגינים אל הגדר, אך עורכי העיתון ממהרים מיד להרגיע אותנו, כלומר להלחיץ, עם שלל נבואות שחורות על הצפוי להתרחש אם בכל זאת יצעדו המפגינים לגדר. כותרת המשנה: "אם התותחים, העשן והגז לא ירחיקו אותם מהגדר, ייכנסו הצלפים לפעולה".
לצד הידיעה מאמר פרשנות מאת אלכס פישמן, "לא ליפול בפח", ובו הוא משרטט תחזיות שונות והשלכותיהן על פעולות החיילים. לדבריו, החמאס מעוניין בצילומי כוחות צה"ל היורים על המפגינים, ולכן יהיה צורך לפזר את ההפגנה עוד בטרם תגיע לגדר הגבול. פישמן מתאר בפירוט את האמצעים והשיטות לבצע זאת. מצד אחר, פישמן מסיים את טור הפרשנות בתחזית שלפיה הגדר נפרצת בכל זאת, ושואל: "האם יש תוכנית למצב שבו התוכנית הצבאית תקרוס?".
יש לקוות שלא נגיע במהרה למצב שבו גם בנושאים רציניים נמצא בעיתונות שני מאמרי פרשנות, אחד לכל מקרה שטרם התרחש ("מדוע נמנע טבח המוני?" ו"מדוע התחולל טבח המוני?"), אבל אם נגיע ליום שכזה, אלכס פישמן הוא מועמד טבעי לכתיבתם.
ב"הארץ" אפילו התחזיות האפוקליפטיות מנוסחות באופן מאכזב. מתחת לכותרת הראשית "צה"ל: נמנע חדירה 'בכל האמצעים'", מצוין בכותרת המשנה כי במקרה הגרוע צה"ל עשוי לירות אל רגלי המפגינים [אבי יששכרוף, עמוס הראל ויובל אזולאי]. הדגשת המטרה הלא קטלנית של הצלפים ב"הארץ" עומדת בניגוד חד להלהטת היצרים ששני הצהובונים הגדולים מלבים אצל קוראיהם.
כותרת ראשית דומה ב"ישראל היום": "צה"ל ימנע חציית הגדר - בכל מחיר". החידוש בחינמון: ידיעה קטנה המשולבת בדיווח על ההפגנה הצפויה, ונושאת את כותרת הגג "החשש הבא". הדס שטייף כבר מסתכלת קדימה ומדווחת על אפשרות ש"בגדה ינסו לחקות את עזה" ולארגן צעדה המונית שתסתער על כפר-סבא.
בשירות ההון
דמו בנפשכם לרגע תסריט בדיוני שאינו קשור להפגנה בעזה: הממשלה מלאימה את חברת הדואר הגדולה במדינה, וכתוצאה מכך שירות קבלת חבילות מחו"ל, שניתן עד כה חינם, עולה 35 שקל לכל הפחות, גם לחבילה הפטורה ממכס. אתם יכולים לדמיין את הכותרות בעיתונים? את הזעקה על הבזבוז הממשלתי והקריאה להפרטה? את שלל מאמרי הפרשנות של הפלוצקרים והשטרסלרים? עכשיו בואו נחזור למציאות: רשות הדואר הממשלתית הופרטה, וכתוצאה מכך שירות קבלת חבילות מחו"ל, שניתן עד כה חינם, יעלה 35 שקל לכל הפחות. ב"כלכליסט" אין היום זכר לעניין. גם לא ב"דה-מרקר", "מעריב" או "ישראל היום".
ב"ידיעות אחרונות" מדווחת על כך נופר סיני בעמוד האחורי. המלה "הפרטה" כלל לא מופיעה בטקסט. במקום זאת נכתב: "עם הפיכתה של הרשות לחברה". ב"גלובס" מופיעה ידיעה בעניין בתחתית עמ' 15 של המוסף היומי [אורלי פלג-מזרחי], ושם מחליף את המלה "הפרטה" הביטוי "מאז שינוי מעמד הדואר לפני מספר חודשים והפיכתו ל'חברת דואר ישראל'". בצדק לא כותבים העיתונאים הכלכליים את המלה "הפרטה", שהרי מי כמוהם יודע כי "הפרטה" מיטיבה עם הצרכן, לא מייקרת את הוצאותיו.
בשולי העיתונים
קובי ניב, בעמוד הדעות של "מעריב", כותב על "הון וחינמון". לדבריו, פריחת העיתונות הכלכלית נובעת מכך ש"החברה הישראלית התפרקה מכל ערכיה, כך שנותרנו עם ערך אחד - כסף". בהמשך הוא מפליג למחוזות פרזיטיים עוד יותר וטוען כי כסף זה לא הכל בחיים וכדומה. חבל שלא נתן דוגמה מהמציאות לחברה מסחרית המוכיחה זאת הלכה למעשה – קבוצת "מעריב".
הזהות הנכונה של מקים אחוזת הענק בקיסריה (ואלרי קוגן) מופיעה היום ב"גלובס", לאחר שבגיליון יום חמישי האחרון דווח בעיתון כי מדובר באדם בשם ודים רבינוביץ'. אריאל רוזנברג, כותב שתי הידיעות, לא מנצל את ההזדמנות כדי להתנצל על הדיווח השגוי.
המוסף היומי של "מעריב", שהחל מאתמול יוצא במתכונת מחודשת, זוכה הבוקר להפניה גדולה בשער העיתון. הסיפור: חייל אמריקאי, ישראלי לשעבר, שנפל בעיראק.
לי-אור אברבך מדווח כי בכירי העדה הדרוזית מעוניינים בתחנת רדיו משלהם .לדבריהם, תחנת א-שאמס אינה מייצגת אותם.
עוד פרסומת ב"ידיעות אחרונות" ל"כלכליסט", והפעם מסתתר מאחורי העיתון הכלכלי אדם בכומתה אדומה. הסיסמה: "גם מטכ"ליסט יכול להיות כלכליסט". המטכ"ליסט הוא החוליה האחרונה ברצף של יסט-ים שנראו בפרסומת כשהם קוראים את העיתון והופכים לכלכליסטים. נראה אם באדלר-חומסקי יגיעו גם ל"סוציאליסט", "קומוניסט" ו"אנרכו-סינדיקליסט".
מאמר המערכת של "הארץ" מקבל הבוקר כותרת כאילו היה מאמר של יאיר לפיד - "משהו רע עובר עלינו". המשהו הרע הזה, אגב, הוא הכיבוש.