ראש הממשלה בנימין נתניהו, אתמול בטקס יום ירושלים (צילום: אמיל סלמן)

פגישת נתניהו-אובמה, שלב הסיכומים

אחרי שבמשך כל השבוע, וזה שלפניו, קראנו הערכות, ניחושים ודיווחים של כלום בזמן אמת על פגישת אובמה-נתניהו, מציעים היום המוספים הפוליטיים פרשנויות שיש להן כבר אופק של ניתוח היסטורי (עברו כבר ארבעה ימים שלמים מאז הפגישה).

ב"השבוע" של "הארץ" מצמצם אלוף בן את נושאי הפגישה ומסקנותיה לשניים: הידברות אמריקאית עם איראן, הקצובה לתקופה של שנה; הסכמה ישראלית לדון בהקפאת התנחלויות. כל השאר, כותב בן, תפאורה (נורמליזציה, שתי מדינות, הכרה במדינה יהודית ועוד). העניין המרכזי באמת שעמד ברקע הדיון בין השניים, כך בן, היה אחד: יכולת שרידותו הפוליטית של נתניהו. סיכומו של דבר: פגישת גישוש, שעד לבאה אחריה "אובמה ינסה להושיט יד לאיראנים, ונתניהו יחשוב מה עושים עם מועצת יש"ע". גם נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מעדיף את סוד הצמצום: "כשאובמה אומר לא" היא כותרת מאמרו, המסכמת אותו יפה (ושמעון שיפר, באותו עיתון, כותב: "נתניהו אמר לאובמה כן ולא").

באותו מוסף של "הארץ" כותבים אמיר אורן וצבי בראל כי יש "זיקה" בין הנושא הפלסטיני לזה האיראני, אולם הפוכה מזו שנתניהו ניסה לקבע (התקדמות במאבק באיראן תמורת ויתורים לפלסטינים). לפי אורן, התעקשותו של נתניהו על הקפאת תהליך השלום עד לטיפול באיראן מזיקה לאינטרסים הישראליים משום שדווקא התקדמות בתהליך תדחוק את איראן לפינה. זהו הד של הוויכוח שניטש אתמול בעמודי הדעות של "הארץ" בין ארי שביט לגדעון לוי, שעיקרו הקביעה מי הביצה ומי התרנגולת: הטיל האיראני או הטרוריסט הפלסטיני. "נתניהו חוזר מוושינגטון מובס וממולכד", קובע אורן, משום שאובמה קבע ההפך מנתניהו: הפלסטינים הם התרנגולת.

מה, בכל זאת, בדיווחי החדשות? הכותרת הראשית של "הארץ" מתייחסת למה שהוא, כנראה, פרי החשיבה של נתניהו: "מה עושים עם מועצת יש"ע: נתניהו: הבהרתי לאובמה כי לעולם לא נחלק את ירושלים". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא, כנראה, מה שנתניהו אמר לנשיא ארה"ב: "ההבטחה של ראש הממשלה לנשיא ארה"ב: לא נקים עוד התנחלויות". הדיווחים נפגשים בכותרות המשנה. לפי זו של "הארץ", פינוי המאחז אתמול היה אחיזת עיניים בלבד, ולפי זו של "ידיעות אחרונות" "רה"מ דחה את דרישת האמריקאים להפסיק הרחבת התנחלויות קיימות". הכותרת הראשית של "מעריב" מתייחסת לגורם השלישי במשוואה ישראל-ארה"ב-איראן: "חיל האוויר מתאמן למלחמה עם איראן". הדיווח הוא על תרגיל "רחב היקף".

יש נמרים ויש נמרים

שער מוסף "השבוע" של "הארץ" מוקדש לסיום הסכסוך בן רבע המאה בסרי-לנקה, שגבה את חייהם של כ-70 אלף איש ושהיה כר גידול ל"המצאות" רבות בתחום לוחמת הטרור והאנטי-טרור. כתבת השער היא מאמר מתורגם מה"גרדיאן" של סופר סרי-לנקי, ובטור הפרשנות כותב עמוס הראל מדוע אין לדון גזירה שווה לישראל ולאי האסיאתי או להסיק ממנה שניתן למגר את הטרור. לפי הראל, ישראל היא מקרה ביניים בין וייטנם לסרי-לנקה. עוד הוא טופח על שכמנו, או שמא על חזנו, וכותב כי דווקא ההצלחה של ישראל במאבק בפיגועי ההתאבדות נחשבת ל"הישג עצום הראוי ללימוד ולחיקוי".

"פועלים", "הארץ", "מעריב" והאינטרס הציבורי

פרשת בנק הפועלים מתכנסת לקראת סיום, כך נראה. לפי שער "דה-מרקר", יו"ר הפועלים דנקנר יודח לא יאוחר מיום שלישי, וכל דרישותיו של הנגיד פישר ימולאו (או שלא, כך בדיווח עצמו). הכותרת של העיתון בנושא היא "הדחה ראשונה בקבוצת אריסון: איריס דרור". דרור היתה מקורבת של אריסון ומונתה לתפקיד שנשא את השם "מנהלת שפה ותקשורת" וכן לתפקיד דירקטורית בבנק, אף שהיתה חסרת ניסיון בבנקאות (משום מה, עובדה זו נזקפת לחובתה. אגב, נסיונה בתחום התקשורת והדוברות הועמד גם הוא בספק בעקבות התגלגלות הפרשה הנוכחית).

המועמד המוביל להחלפת דנקנר, לפי "דה-מרקר", הוא יוסי בכר, לשעבר מנכ"ל האוצר ומי שהיה חביבו של העיתון ושנוא נפשם של הבנקים משום שהעביר את הרפורמה הקרויה על שמו, שהוציאה את קופות הגמל והפנסיה מבעלותם של הבנקים.

עורך "דה-מרקר" היומי, סמי פרץ, מתייחס להאשמה שלפיה טיפולו של העיתון בפרשת הפועלים נעשה בהשפעת אג'נדה מסוימת. פרץ מזכיר פרשה מלפני תריסר שנים, אז ניסו מנהלים בכירים בענף הביטוח לשמור על תפקידם אף שהורשעו בעבירות קרטל. "הארץ" דיווח אז על טענות כל הצדדים, אולם הצהיר כי הוא תומך בסילוק המנהלים. זו אג'נדה, אבל ראויה, כותב פרץ, משום ש"תפקידה של העיתונות היא לדאוג לאינטרס הציבורי, ולא למנהלים". לא רק פרץ, אלא גם מו"ל העיתון עמוס שוקן כותב דברים זהים, אם כי בסגנון משובח יותר, בעמודי הדעות של "הארץ".

כותרת המאמר היא "העיתונות של דנקנר". שוקן קובל בצדק על העדר הסולידריות של "מעריב", על הסיקור המוטה של "מעריב", ויוצא נגד משפחת דנקנר, שבניה הם בעלי החברות המפרסמות מהגדולות במשק. לכל מי שמתעניינים בעיתונות, ביחסים בין תקשורת והון ובין התקשורת ובין עצמה כדאי לקרוא את המאמר הזה. גם מי שלא מתעניינים ייצאו נשכרים מקריאתו.

גם מו"ל "מעריב" עופר נמרודי טען לא מזמן כי עיתון "דה-מרקר" של "הארץ" מסקר את מצבו הכלכלי של "מעריב" במשוא פנים, ויורד לחייו בדיווחים שליליים בשל התחרות בין העיתונים. מי שכתב את הדיווח החריף ביותר נגד "מעריב" וטען כי ניתנה לו הלוואה מבנק הפועלים בתנאים המזיקים לבנק היה הכתב יורם גביזון. היום כותרת דיווחו של גביזון: "'מעריב' הפתיע לטובה: ההכנסות ברבעון הראשון ירדו רק ב-47%". בכותרת המשנה נכתב: "תוכנית ההתייעלות ב'מעריב' השיגה תוצאות". כל הצדדים, אם כן, יכולים קצת להירגע, הן מההאשמות בדבר הטיה עיתונאית והן מההאשמות בדבר הטיה בנקאית.

מוסף "סופשבוע" של "מעריב" הוא עד עוין למצבו של העיתון. אף ש"מעריב" עסוק במאבק הישרדות, הרי שהמוסף אינו נופל ברמתו ממתחריו בעיתונים האחרים, ובשבועות רבים גם עולה עליהם.

כתבת השער השבוע (ראיון עם כוכב הטלוויזיה אסי כהן) היא אולי הישג עיתונאי בתחום סיקור התרבות והבידור, אולי לא. אך בתוך המוסף מתחבאים שני תחקירים: של קלמן ליבסקינד, על התנהלותו של ראש עיריית נצרת-עילית, ושל שרה ליבוביץ'-דר, על הצלע הרביעית במשרד עורכי-הדין אולמרט ושות' – עו"ד ברוך אדלר. אלו אינן כתבות יוצאות דופן בשום צורה. התחקירים אינם מרעישים. סגנון כתיבתם אינו עמוס במחוות ומעשי לוליינות. ייתכן שרוב הקוראים ימצאו את הכתבות בנאליות או משעממות. כתבות כאלו אינן נכתבות בשביל הקוראים, אלא בשביל הציבור. עיתונאים כמו ליבוביץ'-דר וליבסקינד והכתבות שהם מגישים לציבור הם ההצדקה האמיתית לכך שהפועלים נותן אשראי ל"מעריב", גם אם פרנסי הבנק כלל אינם מודעים לכך.

העיתונאים הידועים מראש

הנטפל התורני לאשת ראש הממשלה, על השער האחורי של מוסף "השבוע" של "הארץ", הוא בני ציפר. ציפר סבור שהיא לא היתה צריכה להצטרף לבעלה בביקורו בוושינגטון. שהיא לא תרמה דבר לנסיעתו. הוא סולד מהחיוך שלה. הוא מזכיר לו את הוולגריות והאגרסיביות הישראלית. גם מהן הוא סולד. חיוך המונה ליזה של נתניהו, כפי שמכנה אותו ציפר, מודפס היום על שער "ידיעות אחרונות", ולצדו הפניה: "מיוחד – שלושה ימים עם שרה נתניהו". המלווה והכתבת היא סמדר שיר, והבחירה בה דומה לשליחת גדעון לוי לבקר בעופרה ולהביא את רשמיו. טקסטים כאלה אפשר לדקלם גם בלי ממש לקרוא אותם.

טרנטינו

"יש להניח שבחוגי הימין בישראל ומחוץ לה יקבלו באהדה את הסרט", כותב אורי קליין על סרטו החדש של קוונטין טרנטינו, שהוצג בפסטיבל קאן. הסרט עוסק ב"נקמה יהודית" בחבורת נאצים. "ההיבט הזה בסרטו החדש של טרנטינו היה עלול לעורר רתיעה עמוקה – ויהיו בוודאי מי שיזדעזעו ממנו – לולא היתה קיימת הרגשה שבנוגע לטרנטינו, שאלות מסורתיות של היסטוריה, אידיאולוגיה ופוליטיקה אינן קיימות כלל. כל מה שקיים לגביו הוא הקולנוע, והקולנוע מבחינתו פועל מעבר להיסטוריה, לאידיאולוגיה ולפוליטיקה, ואולי אף מעבר למיתולוגיה", כותב קליין.

עולה ויורד, יורד ועולה, למי בכלל יש מושג

איזו סחרחורת. "מצד אחד המיתון בישראל בעיצומו, מצד שני המומחים אומרים שהרע מאחורינו", כתוב באחת הכותרות היום ב"דה-מרקר". אתמול היתה הכותרת הראשית של העיתון "המיתון נבלם". כמה ימים קודם לכן הכריז העיתון שהמצב גרוע, ושאין שום בשורה חיובית ביחס למיתון. רכבת הרים, כבר אמרנו. אבל אם מוספי הכלכלה נכתבים באווירה של רכבת הרים, הרי שמדורי הנדל"ן הם קרוסלה מהסוג המסתובב על צירו ללא הרף, שאינה מציעה לעולים עליה דבר מלבד נוף חדגוני ותחושה לא נעימה בבבטן ובראש. השבוע התבשרנו כי הנדל"ן זינק, קפא, המחירים עלו וגם ירדו. אלו תחזיות דומות לאלו המלוות אותנו מאז פרוץ המשבר: המחירים עולים. או שהם יורדים. היום על השער האחורי של "דה-מרקר", שהוא השער הקדמי של חלק הנדל"ן בעיתון, אנו מתבשרים כי "שיעורם של תושבי החוץ בשוק ירד בחדות, בעוד חלקם של המשקיעים ומשפרי הדיור גדל". הנתון לקוח מדו"ח מינהל הכנסות המדינה. האם הדו"ח מספק מידע מקיף ומהימן? ב"דה-מרקר" הטילו בכך ספק לפני יומיים. דבר אחד בטוח, תמיד: "זוגות צעירים מתקשים לרכוש דירה", נכתב בדיווח של אריק מירובסקי. אבל לשם כך לא צריך עיתון כלכלי.

תקשורת

"הוליווד, לידיעתך: רחל שלמה מבת-ים בדרך אלייך" (כותרת על שער המקומון "ידיעות בת-ים").