א', ב'

"ראיון בלעדי", מכריזה חותמת צהובה על שער "מעריב", עם הכותרת הראשית "נשמתי לרווחה", ציטוט של "א' ממשרד התחבורה", שלא נכללה בכתב האישום נגד הנשיא לשעבר. "עכשיו יודעים שאמרתי אמת", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", תחת הרצועה הצהובה עם הכיתוב "הנאנסת מדברת". "היא נאנסה פעמיים על-ידי קצב ועמדה במרכז כתב האישום. בראיון לשבועון 'לאשה' אומרת א' ממשרד התיירות: 'קצב הפעיל מערכת משומנת כדי להציג אותי כשקרנית'". בתחילת הפרשה פירסמו העיתונים כי היו כעשר מתלוננות נגד משה קצב שביצע בהן עבירות מין שונות. ייתכן כי בהמשך החודש אנו צפויים לראיונות בלעדיים נוספים ואותיות נוספות מהא'-ב'.

הגז המצרי

אתמול הוגשו המסקנות הסופיות של דו"ח ששינסקי לבחינת הכנסות המדינה ממשאבי הגז הטבעי של מדינת ישראל. כצפוי, הן קשות יותר למדינה מן המסקנות שבדו"ח הביניים, שהעיתונים כתבו כבר אז שהוא בגדר בלון ניסוי. "הדו"ח הסופי של ועדת ששינסקי: 62% מרווחי הגז יועברו למדינה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "דו"ח הביניים של הוועדה לבחינת מיסוי הגז קבע בעבר שהציבור ייהנה מ-70% מהרווחים. המאבק הבא: אישור הממשלה". כותרת תמצית טורה של מירב ארלוזורוב, המודפסת סמוך לידיעה ומפנה למוסף "דה-מרקר", היא "לא נעשה עוול ליזמים".

ב"דה-מרקר" עצמו הטון מרוכך מעט פחות. הכותרת הראשית היא פשוט "ועדת ששינסקי: נתח המדינה מהגז – 62%", אולם כותרת הכפולה הפותחת היא "ועדת ששינסקי ויתרה על 9 מיליארד שקל מרווחי תמר", וכותרת המשנה מפרטת את ההטבות שניתנו בדו"ח לטייקוני הגז ולאלו המכונים "המשקיעים הקטנים".

"ועדת ששינסקי ריככה את גזירות המס" היא הכותרת הראשית של "כלכליסט", ואילו המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות" חריף עוד יותר: "צעד אחורה" היא הכותרת הראשית שלו, המלווה בתצלום של שטייניץ לוחץ את ידו של ששינסקי במעמד מסירת הדו"ח אתמול.

הכותרת הראשית של "עסקים" של "מעריב", המקבלת הפניה גם משער העיתון, היא "ששינסקי לייט: ההיטל המקסימלי ירד ל-50%". טור פרשנות של רונית מורגנשטרן מזכיר כי "המאבק יימשך גם בשבועות הקרובים באותן עוצמות ואולי אפילו יותר", משום שכעת צריך לאשר את ההמלצות בממשלה. ובמלים אחרות: ככל שמתקרב הרגע שבו המדינה תזכה להגדיל את הכנסותיה מהגז שנמצא בחופיה, נשמע עוד ועוד על הגז שמצאו המצרים בארצם.

הגז הישראלי

"גז קטלני" היא כותרת מאמר המערכת של "הארץ", שמוקדש ל"ג'וואהר אבו-רחמה, גננת בת 36", ש"נהרגה בסוף-השבוע שעבר לאחר שנחנקה משאיפת גז מדמיע, שעה שעמדה והשקיפה על ההפגנה השבועית של בני כפרה ופעילי זכויות אדם כנגד גדר ההפרדה, שהוקמה על אדמות הכפר. [...] פחות משנתיים אחרי שאחיה, באסם, נהרג מרימון גז שנורה היישר אל חזהו, בהפגה דומה". המאמר נחתם באזהרה של "הארץ" את ישראל שלא "תיהפך לאחת מהן", כלומר, אחת מאותן מדינות שבהן "המשטרים הורגים את המפגינים נגדם". אזהרה משונה, משום שלפי המאמר, ישראל היא כבר מדינה כזו.

ואולי לא? "צה"ל: מות המפגינה – פברוק", נכתב בכותרת בראש שער "ידיעות אחרונות". "עלילת בילעין?", שואלת כותרת על שער "מעריב", "תחקיר צה"ל: יש אפשרות שהמפגינה נגד הגדר מתה מסרטן ולא משאיפת גז מדמיע, כפי שטוענים הפלסטינים", נכתב בכותרת המשנה. "צה"ל: ההרוגה בבילעין סבלה ממחלה קשה; המשפחה: היתה לה דלקת באוזן", נכתב בכותרת ידיעה בעמוד הפותח של "הארץ".

"בצה"ל טוענים כי הדו"ח הרפואי מעלה סתירות מהותיות באשר לנסיבות מותה", כותבים ב"הארץ" אבי יששכרוף (שלצד חתימתו נכתב משום מה בסוגריים "בילעין") ואנשיל פפר. "לאחר בקשות נשנות, העבירה אתמול הרשות הפלסטינית את הדו"ח הרפואי של אבו-רחמה למערכת הביטחון", כותבים השניים. "לדברי מקורות בצבא, קשה להגיע למסקנות ברורות מתוך הדו"ח הרפואי הפלסטיני כיוון שהוא נכתב ברובו בדיעבד, לאחר מותה".

בדיווח של אמיר בוחבוט ועמית כהן ב"מעריב" אין זכר לתמונה המורכבת שמשרטטים כתבי "הארץ", שטרחו וערכו תחקיר עיתונאי על מצבה הבריאותי של אבו-רחמה לפני התקרית, וגם לא ממש לסימני השאלה שמעלה תחקיר צה"ל עצמו. ב"מעריב" מכירים היום בעיקר סימני קריאה: "הפלסטינים שיקרו לאורך כל הדרך", נכתב בכותרת המשנה, "אז מה סיבת המוות האמיתית?", היא שואלת, ולצד הדיווח, בכפולה הפותחת של העיתון, "תזכורת: מניפולציה של מוות"; "א-דורה לא נפגע מאש צה"ל". ב"ידיעות אחרונות" הגישה דומה, כולל טור עם הכותרת "כך מייצרים מוחמד א-דורא" (יועז הנדל), וידיעה תחת הכותרת "יוזמה בכנסת: לחקור את מימון השמאל הקיצוני" (צביקה ברוט).

ממה מתה אבו-רחמה? העובדות כפי שהן ידועות היום, גם אלו שמציג צה"ל, אינן מספקות תשובה לשאלה, אלא רק מציבות סימני שאלה בסופן של הגרסאות השונות. "מעריב", ו"ידיעות אחרונות" שמצטרף אליו, מעדיפים להתעלם מהמציאות הלא ברורה ולהגיש מציאות מדומיינת, נוחה לעיכול לקוראיהם כפי שהם מדמיינים אותם. מאמר המערכת של "הארץ" נוהג באופן זהה. חבל שנהפכנו לאחת המדינות ההן, שיש בהן עיתונים כאלה. ובעצם, הרי תמיד היינו מדינה כזו.

במדור הדעות של "מעריב" כותב בן דרור ימיני על ההפגנות בבילעין ש"חזרו לכותרות בגלל מותה של מפגינה": "עם כל העוינות לשונאי ישראל, במקרה דנן הם דווקא צודקים. עניינה של הגדר כבר עלה פעמים רבות בבג"ץ. יש החלטה מפורשת על הזזת הגדר. ההחלטה לא מבוצעת. אפשר ומותר לערער על החלטות שיפוטיות. אפשר למצוא בהן פגמים. אלא שאין שום קשר בין ביקורת על החלטות שיפוטיות ובין החובה העליונה לקיים אותן. כדי להפר החלטה שיפוטית יש צורך שדגל שחור של אי-חוקיות או אי-מוסריות יתנופף מעליה. זה לא הסיפור. ולמרות זאת, ממשלת ישראל רומסת ברגל גסה החלטה שיפוטית. כשבודקים את הסיפור מתברר שבמסווה של תירוצים בטחוניים שיתפה המדינה פעולה עם קבלני נדל"ן. קרקע פלסטינית, ציבורית ופרטית, הופקעה מנימוקים בטחוניים. בפועל, ההפקעה היתה לצורכי הקמת מתחמי דיור נוספים, שעדיין לא אושרו". מתחמי המגורים, לפי ימיני, יועדו עבור היישוב החרדי מודיעין-עילית.

הגזים העולמיים

בחודש שעבר התפרסם במדור הדעות של "מעריב" מאמר של ד"ר גבי אביטל, המנחם בן של המדענים, מי שפוטר ממשרת המדען הראשי של משרד החינוך והתפרסם בעיקר בזכות דעותיו הריאקציונריות. אביטל כתב אז בעד הקונספירציה שלפיה תיאוריית ההתחממות הגלובלית היא המצאה מצוצה מן האצבע. היום, באיחור מסוים, מתפרסמת תשובה לטור ההוא, בחתימתו של ד"ר אורי שיינס, ראש החוג לביולוגיה באוניברסיטת חיפה-אורנים ויו"ר מועצת המומחים של התנועה-הירוקה.

"בין מכחישי שינויי האקלים יש כאלה השוללים מכל וכל את עצם העובדה שההתחממות הגלובלית אמיתית, וישנם כאלה שטוענים שההתחממות היא ודאית אבל אינה מושפעת ממעשיו של אדם", כותב שיינס. "הקבוצה הראשונה היא הזויה וקשה למצוא בתוכה מדענים, ודאי שלא מדעני אקלים. בקבוצה השנייה ישנו מיעוט די רועש של אנשי מדע שאיתם עוד ניתן להתווכח".

שיינס כותב כי אף שההתחממות הגלובלית היא תופעה עובדתית, שתקפותה נבחנת בכלים מדעיים, הרי שבציבור הרחב ההכרה בה "נתונה להשקפות פוליטיות". שיינס מצטט סקר לגבי ההתפלגות הפוליטית בסוגיה בארה"ב: 70% מהדמוקרטים מכירים בהתחממות כבעיה, רק 27% מהרפובליקאים; רוב מי שאינם מאמינים באבולוציה הם רפובליקאים; רוב מי שמעדיפים לקצץ בתקציבי המדע הם רפובליקאים.

"גם אצלנו יש שגריר של הגישה הרפובליקאית", כותב שיינס, "ד"ר גבי אביטל, שמתבטא בעקביות נגד הירוקים בנושא ההתחממות ונגד תורת האבולוציה. ללא נתונים וללא תמיכה מדעית כלשהי, בונה מדען הטילים תלי תלים של טענות שאין בינן ובין המציאות דבר. כל עוד נשארים התלים הללו בכתובים אין בכך סכנה, אך כאשר הוא קורא להמשך ההתנהגות הבלתי מרוסנת שלנו כלפי הסביבה, ללא לקיחת אחריות, התל הופך לטיל".

ובינתיים, בסוריה

"אין בשורה מדמשק" היא כותרת מאמר נוסף המתפרסם במדור הדעות של "מעריב". יואל גוז'נסקי כותב כי "משא-ומתן ישראלי-סורי יפחית את הלחץ על נתניהו ועל אסד, אבל קשה להאמין שהוא יפגע בשיתוף הפעולה ההדוק בין סוריה לאיראן".

"נתניהו העביר לאסד מסרים", נכתב בכותרת, עטוית מרכאות, על שער "ישראל היום". "ערוץ 10: מלקולם הונליין, מנכ"ל ועידת הנשיאים ומקורבו של רה"מ, ביקר בדמשק", מבשרת כותרת המשנה; "הונליין: 'אם ביקרתי בסוריה, זה לקידום עניינים הומניטריים'. לשכת נתניהו: הוא לא שליח של רה"מ".

עניים וגזענים

כזכור, בחודש שעבר התקיימו שתי הפגנות בערך באותו הזמן: האחת, בבת-ים, שבה נשאו המפגינים שלטים בגנות חיבור בין יהודיות לערבים, והשנייה, בדרום תל-אביב, שבה קראו התושבים היהודים לסלק את האפריקאים המתגוררים באזור. כזכור, בעיתונות נשמעו קולות שונים לגבי ההפגנות (הכוונה, כמובן, למי שטרח לסקר את שתיהן, לא ל"מעריב" למשל), וכך ב"ידיעות אחרונות" הקו המערכתי, בהובלת טור של יאיר לפיד, קבע כי בעוד ההפגנה בבת-ים (וגילויי שנאה כלפי ערבים ומיעוטים שונים) היתה "גזענית", הרי שההפגנה בדרום תל-אביב לא היתה גזענית, וזאת משום שהמפגינים הם עניים.

הזכרנו כאן מה שכתבה בנושא מאוחר יותר מרב מיכאלי ב"הארץ": "המצוקה אינה סותרת את הגזענות, היא הולכת איתה יד ביד". היום במדור הדעות של "הארץ" מתפרסם מאמר מעניין באותו נושא, המדגים כיצד ניתן להתייחס לסוגיה מורכבת שיש בה גם "גזענים" וגם "עניים" בלי להידרש לפסיחה יאיר לפידית על שתי הסעיפים, והוא נפתח דווקא בתיאור גזענות של "הארץ" עצמו. הנה כך כותבת ורד לי:

"'בפינות מגוריהם של האפריקאים [...] תמצא את הזוהמה, משחק הקלפים בכסף, שתייה לשוכרה וזנות [...] צורות חיים אלה מביאים איתם האפריקאים למקומות יישוביהם, ואין פלא שגל הפשעים הכללי במדינה הוא במעלה [...] שוב אין זה בטוח כלל לצעירה ואף לצעיר לצאת לבדו לרחוב לאחר שקיעת החמה [...]'. הדברים הקשים הללו לא נכתבו על פליטים אפריקאים שהגיעו באחרונה לישראל. הם פורסמו על-ידי עיתונאי 'הארץ' אריה גלבלום ב-22 באפריל 1949, וכוונו נגד היהודים שעלו מצפון אפריקה; אותם עולים שרבים מהם או מצאצאיהם מאכלסים כיום את שכונות דרום תל-אביב, ושמגרונם בוקע כעת טקסט דומה נגד הפליטים יוצאי אפריקה.

"תושבי דרום תל-אביב, הסובלים שנים רבות מפגעי העוני, הפשיעה והזנות, פועלים זה זמן לסילוק הפליטים מאזור מגוריהם. הרטוריקה שבה הם משתמשים מצליחה לתעתע ולעוור רבים, שבימים בהירים יותר היו מסמנים שיח זה כגזענות טהורה. אך דווקא בימים חשוכים אלה, כשמפלס השנאה כלפי האחר גואה, חובה לומר בקול צלול: ההתקוממות בשכונות דרום תל-אביב נגד הפליטים היא גזענות מובהקת.

"[...] באופן מפתיע לא יצאו בשנים האחרונות תושבי שכונות דרום תל-אביב נגד המקור האמיתי לקריסת אזור מגוריהם, נגד האיום האמיתי עליהם ועל בנותיהם ובניהם: הסחר בסמים שיוצר את פשיעת המכורים ומזין את תעשיית הזנות. אבל תושבי השכונות למדו להגיב באדישות להידרדרות המכורים המקיפים אותם לפשע, לסחר בנשים המתחולל ללא הפרעה ברחובותיהם, לזנות הרחוב המגיעה לא אחת לחדרי המדרגות שלהם, למכוני הליווי המשגשגים, למזרקי המכורים המפוזרים בגנים הציבוריים ובחצרות הבתים.

"לו חפצים היו תושבי דרום תל-אביב להילחם למען שיפור חזות שכונותיהם, היו יכולים לחבור לפליטים ולפעול יחד עימם לשינוי חברתי אמיתי. הם היו יכולים לקיים דיון פורה עם מנהיגי הקהילות השונות, לגשר על פערים תרבותיים, ויחד לתבוע התערבות עירונית וממשלתית שתיטיב עם כלל אוכלוסיית האזור. ניסיון להכפיש את הפליטים, להאשימם בפשיעה, לבוז להסתופפותם בדירות קטנות תוך התעלמות מסבלם ועוניים, חושף את מה שמניע את הגזענות של תושבי דרום תל-אביב: הפחד ממגורים בסמיכות לאוכלוסייה מוסלמית, והחשש הגדול מכל: שערך דירותיהם יירד".

מינימום מאמץ

"המאבק המוצדק על העלאת שכר המינימום אינו מצליח להתרומם בגלל שלל אינטרסים פוליטיים", טוען יהודה שרוני במאמר במדור הדעות של "מעריב". לפי שרוני, שר האוצר יובל שטייניץ, ח"כ עמיר פרץ, מזכ"ל ההסתדרות עופר עיני, נשיא התעשיינים שרגא ברוש ושר התמ"ת פואד בן-אליעזר מתגוששים על הקרדיט, וכך מרחיקים את היישום בפועל. אהדתו של שרוני נתונה הפעם למתגושש הראשון.

"הגיבורים התורניים שניסו לגנוב את ההצגה ולגזור קופון היו עיני וברוש. השניים הגיעו להסכמה, שבדיעבד התבררה כווירטואלית, על שדרוג השכר. שלשום, במסיבת עיתונאים מיוחצנת, הם הכריזו על העלאת שכר המינימום ב-450 שקל ל-4,300 שקל בחודש". אלא שלפי שרוני, הקרב על הקרדיט גרם לשניים להוציא את שטייניץ מסוד העניינים, בעזרתו של שר התמ"ת, ולכן כעת שטייניץ יטרפד את המהלך: "זה לא רק עניין של כבוד, אלא בעיקר של סדרי ממשל תקינים".

"קידום שכר המינימום בדרך של חקיקה עשוי היה להיות אפקטיבי הרבה יותר מאשר ההסכמה חסרת המשמעות בין עיני לברוש. חקיקה היתה מעגנת את זכויות העובדים ונותנת שיניים למחוקק כלפי מעסיקים מפירי חוק. אז כיצד קרה שברוש שינה את עורו והפך ליקיר מעמד הפועלים? כיוון שרצה לתת את הקרדיט בהישג לחברו עופר עיני", כותב שרוני ומוסיף: "אם שרגא ברוש עדיין מתעקש, הוא מוזמן להורות לכל המפעלים החברים בהתאחדות התעשיינים להעלות באופן חד-צדדי את שכר המינימום. אף אחד לא יעצור בעדו".

במדור הדעות של "הארץ" כותב נחמיה שטרסלר בגנות העלאת שכר המינימום, כמו גם בגנותן של העלאות השכר השונות והדרישות הכספיות של העובדים, השרים, ההסתדרות, חברי-הכנסת וראשי הערים (רגע, אז למי לתת את הכסף? כי זה משאיר רק אותי ואת שטרסלר, ואני לא מתכוון לוותר). כל אלה "מסכנים את יציבות המשק, אך האחריות לכך מוטלת בראש ובראשונה על יובל שטייניץ ובכירי האוצר. הבעיה היא ששר האוצר מחפש את אהבת הציבור. הוא אינו צועק 'משוגעים רדו מהגג', אלא פותח את הקופה לכל. מעמדו כה רעוע, עד שראש הממשלה נוטל ממנו את המושכות בכל פעם שמתעוררת בעיה, ועיני וברוש פשוט לא סופרים אותו".

עבודה עברית

אחרי ש"הארץ" הקדיש אתמול מאמר מערכת עם הכותרת "החוצה" לאהוד ברק ולשרי העבודה, מפרסם היום עפר שלח במדור הדעות של "מעריב" קריאה "לפרק את מפלגת העבודה", כדבר כותרת המאמר.

ענייני תקשורת

"נראה שדריסת הרגל המהוססת והמאוד לא משכנעת של העיתונים ברשתות החברתיות היא רק פרומו לקראת הדבר האמיתי, שעשוי להופיע במהלך השנה שזה עתה החלה", כתב יובל דרור במאמר שמתפרסם היום ב"עין השביעית" (במסגרת הפרויקט "עיתונות 2011"). "בשנה הזו, עיתונים רבים בעולם יבצעו תנועת מספריים: מצד אחד, יסגרו את המהדורות המקוונות שלהם למנויים בתשלום, כפי שכבר עשה רופרט מרדוק לעיתוניו באנגליה, כפי שעתיד לעשות 'הניו-יורק טיימס' בימים הקרובים, ומצד שני, ישיקו פלטפורמת הפצה דיגיטלית חדשה המבוססת על קוראי הספרים האלקטרוניים".

היום במוסף "גלריה" של "הארץ" כותבת עידית פרנקל על "שנת הז'ורנל המשוכלל" ("מה צריך לקרות כדי שהניו-פבלישינג יהיה הניו-מדיה של 2011?"): "ינואר 2011 מסתמן כחודש מעניין במיוחד בשביל כל מי שמשלח ידו קשור בהפצה, יצירה או צריכה של תוכן, משתי סיבות עיקריות: הראשונה, פתיחתה של CES, תערוכת הטכנולוגיה הגדולה בעולם המתקיימת בלאס-וגאס; השנייה, אם לא יצוצו עיכובים נוספים, היא השקתו של 'The Daily', יומון הטאבלט הראשון מבית ניוז-קורפ, תאגיד התקשורת הענקי שבבעלות רופרט מרדוק".

בחלק ב' של "הארץ" מתפרסמים שני מאמרים, של טליה ששון ודליה גבריאלי, על אודות הדברים שנכתבו על התנהלותה של התקשורת בפרשת קצב, בהכרעת הדין בעניינו. "אדם המעמיד את עצמו למשרה ציבורית, ודאי מהמעלה הראשונה כמו שר ונשיא המדינה, כדאי כי יפשפש במעשיו היטב בטרם בחירה למשרה הרמה", כותבת ששון. "הוא, שלא כמו הציבור, יודע היטב מה עשה ומה פעל. שחיתותו, תאוותיו הרעות ומימושן על חשבון צריבת נפש של קורבנותיו ידועות לו טוב יותר מלכל אדם אחר. ואם מלאו לבו להציג את עצמו ברבים כטלית שכולה תכלת, כמי שאין בו רבב, הרי קיבל עליו סיכון מרצונו. סיכון שיבוא יום, ואם ייחשף, הציבור בעזרת התקשורת יעמיד אותו בשער בת רבים ויטיח בו את קלונו. אין לו לאותו אדם טענת הגנה מן הצדק. כי הצדק ממנו והלאה".