"צה"ל הוא צבא העם", "חובשי מד"א מצילים חיים", "מתנדבי זק"א עושים עבודת קודש", ו"לוחמי משמר-הגבול בולמים בגופם מחבלים". כל ארגון והתהילה שלו. במשך שנים הסתכלו הקצינים והסוהרים של שירות בתי-הסוהר בעיניים כלות על עמיתיהם וקינאו. שב"ס סבל מתדמית אפורה ועלה לכותרות רק לאחר בריחות של אסירים ופאשלות אחרות. הטיפול התקשורתי בשביתת הרעב של האסירים הבטחוניים, בחודש אוגוסט האחרון, אותת, לעומת זאת, על כיוון אחר: מעבר יזום מהגנה להתקפה.

במשך חודשים ארוכים התכוננו האסירים המחבלים ל"אמא של שביתות הרעב". הם תיאמו עמדות, ניסו לאחד שורות, אך שני דברים שכחו לקחת בחשבון: העיתוי - שביתת הרעב נפתחה ביום שבו החלה האולימפיאדה ביוון (מה לעשות - מדליות זהב מעניינות הרבה יותר ממחבלים רעבים); והתחרות - לשירות בתי-הסוהר זו היתה הזדמנות פז לשקם את תדמיתו, לעשות קצת יחסי ציבור גם לעומד בראשו, והכל על חשבונם של השובתים. בקיצור, שב"ס גנב להם את ההצגה.

המערכה הפומבית הראשונה נפתחה יומיים לפני שהחלה השביתה. העיתונאים, המסקרים את המשטרה ושירות בתי-הסוהר, זומנו למסיבת–עיתונאים בקומה החמישית של המשרד לבטחון הפנים בירושלים. המועד המפתיע - יום שישי, 12:00 בצהריים - שידר דחיפות ובהילות. הפתעה נוספת ציפתה לכתבים על השולחנות: חוברת כרומו מהודרת שהוציא דובר שב"ס, עופר לפלר, על האסירים הבטחוניים. לעיתונאים היה ברור: שב"ס פתח בקמפיין. "אנחנו מקדימים תרופה תקשורתית", אמר השר לבטחון הפנים דאז, צחי הנגבי, כשנשאל אם המעמד אינו משרת דווקא את האינטרס של האסירים - להעלות את דבר השביתה על סדר-היום. הדברים שהופיעו בחוברת והאמירות שהשמיעו השר הנגבי ונציב שב"ס, יעקב גנות, ביקשו להעביר מסר אחד: הסוהרים של שירות בתי–הסוהר נמצאים בחזית המאבק מול האסירים הבטחוניים. "כניעה לדרישות האסירים בשביתות קודמות רק חיזקה את מעמדם של המחבלים", אמר גנות, וייחד בכך את עצמו מהנציבים שקדמו לו.

המערכה השנייה התנהלה בזמן ימי השביתה: שערי בתי-הכלא נפתחו בפני כלי תקשורת מהארץ ומהעולם, כולל מדינות ערביות. בשב"ס שמחו לשחרר לעיתונאים תמונות של מרוואן ברגותי, האסיר הבטחוני מספר 1, אוכל בתיאבון, ועדכנו את העיתונאים מדי יום כמה אסירים הפסיקו את השביתה. כדי ליצור תנאים נוחים למלחמה הפסיכולוגית הוצאו מתאיהם של האסירים השובתים מכשירי הרדיו והטלוויזיה, והופסקה חלוקת העיתונים. הסוהרים מצאו דרכים מקוריות ליצור לחץ על השובתים ולתת להם תחושה שהם הפראיירים היחידים שעוד רעבים: עיתונים עם תמונות של ברגותי "נשכחו" פה ושם בבתי-הכלא, סוהרים שחררו "פליטות פה" בשיחות "אקראיות", וגם עורכי-הדין בתמימותם(?) דאגו לעדכן את לקוחותיהם על ההתפתחויות.

הימים חלפו, הרחוב הפלסטיני ודעת-הקהל בעולם לא יצאו מגדרם ויותר ויותר אסירים נשברו וחזרו לאכול. לאחר כשלושה שבועות הופסקה שביתת הרעב כליל, בלי שנענו דרישותיהם העיקריות של האסירים.

עם זאת יש לזכור שאחת ממטרותיה העיקריות של שביתת הרעב היתה להעלות את עניין האסירים הבטחוניים על סדר-היום. שב"ס, מרוב להיטות לדבר על עצמו, עשה להם בעקיפין חלק ניכר מעבודת היח"צנות, למרות שעם רדת המסך רשם לעצמו הצלחה.

גיליון 53, נובמבר 2004