כאשר יצאה אל הפועל תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה, בקיץ 2005, נשבעו ראשי המדינה – הקולני שבהם היה שמעון פרס, במעמדו כמשנה לראש הממשלה – שאם יעז חמאס לפגוע בבטחונם של אזרחי ישראל מתוך השטח המפונה, יהלום בו צה"ל בעוצמה שלא היתה כמותה, שתוציא ממנו את החשק לחזור על תקיפותיו. גם אם פרס האמין במה שאמר, המציאות טפחה על פניו, עד שלימים התנצל על תמיכתו באופן שבו יצאה הנסיגה מעזה אל הפועל.
פוליטיקאים מיומנים בשכנוע עצמם בצדקת מהלכיהם כדי שיקל עליהם לגייס את תמיכת הציבור. לעתים מנהיגי המדינה מוליכים שולל את הציבור באופן ציני מובהק, ולפעמים הם נסחפים בדברי עצמם עד שקשה להבחין עד כמה הם מאמינים בהם ועד כמה הם מעמידים פנים. כך או כך, הרטוריקה האופפת את פעולות השלטון הופכת למרכיב מרכזי בהתנהלותו. כך היה מאז ומעולם, ושבעתיים נכון הדבר בעידן הנוכחי, כאשר למלה, לאמירה, לדימוי, יש ערך ותוקף לא פחות מאשר למעשה השלטוני עצמו.
השבוע, בשוך ההתרגשות משובו של גלעד שליט הביתה, הלכו מנהיגי המדינה בעקבותיו של פרס לפני שש שנים והבהירו כי מעתה והלאה יתנהלו באופן שונה לחלוטין אם וכאשר ייקלעו למצב שבו יהיה עליהם לנהל מו"מ על החזרת שבוי, או חטוף, ישראלי.
הם בישרו על ניסוחם של כללים חדשים, שיצאו מתחת ידה של ועדה בראשות מאיר שמגר, הקובעים מתווה חד-משמעי להתנהלות המדינה במו"מ על החזרת שבויים. ההמלצה המרכזית, כך הודלף לתקשורת, היא גישה של עין תחת עין. רוצים לומר, שבוי ישראלי לא ייפדה אלא תמורת אסיר פלסטיני אחד בלבד; לא אלף ויותר, כמו במקרה של גלעד שליט. וכדי לתת תוקף לכוונה הזו, בישרו מקורות ממשלתיים כי היא תעוגן בקרוב בספר החוקים של המדינה.
מילא שהפוליטיקאים של היום, כמו הפוליטיקאים של אתמול ושלשום (במקרה הישראלי אלה אותם אנשים), משכנעים את עצמם, או מעמידים פנים במצח נחושה, שבכוחם לשנות מהיסוד את כללי המשחק שעל-פיהם התנהלו עד עתה משאים-ומתנים לשחרור שבויים ישראלים; מילא שאנשי ציבור בכירים אלה מאמינים באמת ובתמים, או מסתמכים בקור רוח על זכרונו הקצר של הציבור, שבעזרת קביים של חקיקה ושל הצהרות מחייבות יהיה בכוחם לעמוד מול תחנוני הוריו של החטוף הבא ושל המסע התקשורתי הלוחץ שיגבה את דרישתם לשחרר את בנם בכל מחיר; מדוע עיתונאים בכירים נותנים יד לאשליה הזו?
אוהל המחאה של תומכי עסקת שליט בירושלים, חול-המועד סוכות. 18.10.11 (צילום: יואב ארי דודקביץ')
בעיתוני החג וסוף-השבוע פורסמו מאמרים של בעלי טורים ידועים שנשבעו בסגנון "לעולם לא עוד". כאלה, לדוגמה, היו דבריהם של דן מרגלית ב"ישראל היום" ושל ארי שביט ב"הארץ", שאיבחנו נכונה את היפוך התפקידים המתחולל בחברה הישראלית – האזרחים מגוננים על החיילים – והפצירו בממשלה לעשות את הצעדים המתבקשים כדי שהמיקוח שיתנהל מעתה והלאה מול ארגוני האויב יהיה כבול בסד של כללים שישפרו את יכולתו של השלטון לעמוד מול לחץ ציבורי התובע החזרת שבויים בכל מחיר.
קולות דומים נשמעו גם בכלי תקשורת אחרים והם משקפים הנחה, או קביעה, שהדבר אכן אפשרי; שהחברה הישראלית בהלך רוחה הנוכחי, ועל-פי יחסי הכוחות הנמתחים בין השלטון, התקשורת והציבור, מסוגלת לייצר מנגנון התנהלות יעיל שיאפשר להנהגת המדינה לנהל מו"מ קשוח מול ארגוני טרור, או מדינות אויבות, שבידיהם נפלו חיילים או אזרחים ישראלים.
זו אשליה. ההסכם שהביא לשחרור גלעד שליט רק קיבע תקדימים שהחלו עוד לפני עסקת ג'יבריל (1985) והלכו והעמיקו בשורה של הסדרים עם ארגוני טרור שהושגו מאז, ושביסודם עמדה אי-יכולתם של ראשי הממשלה, לדורותיהם, לעמוד מול תחנוני המשפחות הנוגעות בדבר ומול ההד שנתנה התקשורת למצוקתם. מצב היסוד הזה תקף שבעתיים בעידן שבו הרשת מאפשרת, בזמינות שלא היתה בעבר, לגייס אהדה המונית למחאות של יחידים. זה עידן שבו הפרט מסוגל, בקלות יחסית, להרטיט מיתר הפועם בלבבות רבים, וכתוצאה מכך להעביר את תהליך קבלת ההחלטות ממוסדותיה הנבחרים של המדינה אל הציבור הרחב.
בגלל השימוש ברשת בזמן אמת, והתיווך של אמצעי התקשורת המסורתיים, נקבעו תוצאות מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת-יצוקה בתודעה הציבורית יותר מאשר בשדות הקרב ממש. יואב גלנט לא נבחר לרמטכ"ל, בניגוד להחלטתם ולרצונם של ראש הממשלה ושר הביטחון, בגלל הדימוי שנוצר לו בתקשורת. המחאה החברתית של יולי-אוגוסט השנה שינתה את המציאות יותר מאשר עשרות מהלכים שלטוניים שנעשו בכנסת ובממשלה. וגלעד שליט שב הביתה משום שמשפחתו הצליחה לנתב לרחוב ולכיכר את סבלה ולהנחיל לכל בית את דמותו השברירית של בנה.
קשה להעלות על הדעת שתנאי יסוד אלה, שבהם ענותו של חייל בודד בשבי, שיש לו משפחה לוחמת בעורף היודעת לנצל את כוחה של התקשורת, ישתנו מעתה והלאה כתוצאה מהחלטות שלטוניות נחושות או מחקיקה של הכנסת.
מאלף להיווכח שעיתונאים נגרפים לתוך האשליה הזו, שהם עצמם יוצרים או נותנים לה יד. הם כמו לא מודעים לתפקיד שממלאה התקשורת, בעשור השני של המאה ה-21, בתהליכי קבלת ההחלטות בחיים הציבוריים, לעוצמתה של הרשת, להתערערותה של הדמוקרטיה הייצוגית, לחשיפותה הקיצונית של התנהלות המנהיגים, ולדרישתו הגדלה והולכת של הציבור להשפיע באופן ישיר על ניהול ענייני המדינה.
יש אירוניה רבה בכך שלא זו בלבד שהתקשורת נמצאת כיום במחזור הדם של עצם העשייה השלטונית, אלא שהיא גם מזדהה עם קהל היעד שלה והופכת לחלק ממנו. וכך, התקשורת תובעת לעצמה את הזכות להכתיב מי יהיה הרמטכ"ל הבא ואילו שינויים לחולל במבנה המשק, ובד בבד נמנית עם מפגיני מחאת האוהלים ועם תומכי משפחת שליט. בתנאים אלה, איזה סיכוי יש להנהגת המדינה לממש את כוונותיה לנהל מעתה והלאה מו"מ קשוח מול ארגוני הטרור?