אמש פורסמה החלטת הוועדה המחוזית לבנייה בירושלים לאשר את הקמתן של 1,500 יחידות דיור בשכונת רמת-שלמה. ההחלטה גררה תגובה ביקורתית מיידית מצד ארצות-הברית. הרדיו, הטלוויזיה ואתרי החדשות דיווחו על ההתרחשויות. המתנתי בסקרנות לראות כיצד יסקרו אותן הבוקר העיתונים. הסקרנות הזו נובעת מהאופן שבו דנו העיתונים במהלך דומה של הממשלה – ההכרזה על ההחלטה להתיר בנייה למגורים בשטח E1, המחבר בין מעלה-אדומים לירושלים – דיון שגלש גם לוויכוח פנים-עיתונאי על הראוי והפסול בסיקור מצוקות שהמדינה נקלעת אליהן.
זה אמנם קרה רק לפני שבועיים, אבל מי זוכר? "הארץ" יצא בכותרת ראשית המבשרת על האפשרות שמדינות אירופיות יחזירו את שגריריהן מישראל בתגובה על החלטת הבנייה ב-E1. הכתב, ברק רביד, אמנם חיסן את עצמו מפני פאשלה מקצועית מהדהדת כאשר סייג את תחזיתו בהדגישו כי ייתכן ובשל חריגות הסנקציה, יימנעו המדינות האירופיות מלהשתמש בה, אבל המסר שהיה גלום בידיעה ובכותרת היה ברור: המערב כועס מאוד על החלטת הבנייה.
שכונת רמת-שלמה בירושלים, מרץ 2010 (צילום: קובי גדעון)
אירופה, וגם ארצות-הברית, אכן לא עשו סוד ממורת רוחן לנוכח מהלכי הממשלה: הן גינו את תוכניות הבנייה, זימנו את שגרירי ישראל בבירותיהן לשיחות נזיפה, והזהירו בפומבי את ממשלת נתניהו מצעדים בלתי הפיכים. יחסה של אירופה כל-כך הרגיז את שר החוץ אביגדור ליברמן, שהוא לא היסס להמשיל אותו ליחסה לעם היהודי בתקופת השואה. נתניהו, בנימה קצת יותר מאופקת, יצר אף הוא בתודעת הציבור (בארץ ובעולם) זיקה בין אדישותו של המערב לאיומי ההפחדה של חאלד משעל למחוק את ישראל לבין קהות הלב של הקהילה הבינלאומית לנוכח השמדת היהודים על-ידי הנאצים.
תגובת השרשרת של אירופה וארצות-הברית להכרזה על הבנייה ב-E1 תוארה על-ידי רוב התקשורת הישראלית כביטוי מובהק של כסילות מדינית וכשל דיפלומטי ישראליים. נתניהו הוצג בסיקורים אלה כפוליטיקאי צר אופקים שמקריב את אינטרס המדינה למען הישגים אלקטורליים. ההחלטה על הבנייה מוצבה על-ידי רוב התקשורת הישראלית כסחריר בחירות שנועד לרכוש את אהדתו של הציבור הימני וכמהלך סרק שבא להעניש כביכול את אבו-מאזן על פנייתו לעצרת האו"ם, שהובילה לשדרוג מעמדה של הרשות הפלסטינית.
לעיתונאים המזוהים עם הימין היתה פרשנות אחרת להתפתחויות: הם ראו בהודעת הממשלה על הבנייה פעולת תגמול הולמת למהלכה של הרשות הפלסטינית, ביטוי אמיץ לנחישות עמידתו של ראש הממשלה, וגם מימוש זכותה הטבעית של ישראל לבנות ולהתרחב בשטחי מולדת.
היתה לעיתונאים אלה אבחנה נוספת: הם ראו בסיקור שהעניקה רוב התקשורת לעימות הדיפלומטי סביב שטחי E1 ביטוי להטייתה השמאלנית. לא זו בלבד אלא שהם ראו בה ביטוי לתופעה נמשכת שעליה הם מתריעים לא פעם: התקשורת ברובה אינה פטריוטית דיה (בעיני עיתונאים ימניים אלה); היא משקיפה על ההתרחשויות המשבריות שאליהן נקלעת המדינה כאילו היא יושבת ביציע, כאילו היא מן האו"ם. והרי המצוקות הלאומיות הן של כולנו, הן מכאיבות לנו, הן מעיקות עלינו, הן משפיעות על גורלנו. כיצד אפוא מרשה לעצמה התקשורת השמאלנית לסקר אותן מתוך ריחוק?
בעבר הושמעו הטענות הללו בזמן מלחמה. ביסודן עמדה ההנחה שהעם כולו מאוחד במצבים של עימותים צבאיים ושתפקיד התקשורת לשקף את הלכידות הזו ואף לתרום להידוקה. בתקופה האחרונה עולים קולות במחנה התקשורתי הימני התובעים סולידריות לאומית מוחלטת גם כשהתותחים שותקים.
עיתונאים כמו בן-דרור ימיני, חגי סגל, דרור אידר, אראל סג"ל, אמנון לורד וישראל הראל מאשימים עמיתים שמאלנים בהסתה, בשנאה עצמית, בתרומה לדה-לגיטימציה של ישראל, בשמחה לאיד על מבוכות דיפלומטיות שנגרמות למדינה, בהזמנת לחץ בינלאומי על ישראל ובעידוד ממשלות זרות להעניש אותה על מהלכי הנהגתה.
זו תפיסה מאלפת. צפונה בה ההנחה שיש לתקשורת הישראלית ("השמאלנית") השפעה עצומה על ממשלות המערב ועל דעת הקהל העולמית. גלומה בה האמונה שהתקשורת השמאלנית עשויה מעור אחד, ושמבחן נאמנותה לישראל הוא בהזדהותה המוחלטת עם מדיניות הממשלה והחלטותיה.
ואין עיתונאים אלה זוכרים שמבחנו העיקרי של כל עיתונאי הוא ביכולתו לסקר את המציאות, ולפרש אותה, בתום לב, באופן ענייני, ללא דעות קדומות והטיות אידיאולוגיות (כמידת יכולתו). ואין הם מתמודדים עם הקושי המוסרי והמקצועי הגלום בגישתם, המבטא נכונות לקבל במלואה את גרסת השלטון ולהתעלם מנתונים החולקים עליה או להצניע עמדות המתנגדות לה. ואין הם לוקחים בחשבון שהליכה בנתיב הסיקור שהם מציעים מובילה להתנהלות תקשורתית פטרונית, הומוגנית ותלותית.
יופיה של תקשורת חופשית הוא בפלורליזם שלה, בחתירתה לחשוף את האמת ברוח אמרתו של השופט היהודי אמריקאי הדגול לואיס ברנדייס, "אור השמש מחטא". מי שקורא לכלל העיתונאים בישראל להכפיף את מצפונם המקצועי לשיקולים של סולידריות לאומית, ממליץ להם לסרס את עצמם. עיתונאות, מטבע בריאתה, היא קריאת תיגר על המוסכמות, היא חיפוש אחר האמת ומאמץ לתקן את העולם. לא מיותר גם לזכור כי הפטריוטיזם הוא לא פעם מפלטם האחרון של הנבלים.
הבוקר מסתמן שידור חוזר של הסיקור בעיתונים: "הארץ" מציג את ההחלטה על הבנייה ברמת-שלמה בכותרתו הראשית. נימת הדיווח מזעיקה: "משנים את מפת ירושלים; ועדות התכנון מאשרות בנייה נרחבת מעבר לקו הירוק". הידיעה על הנושא הזה מובאת בהבלטה רבה. ב"ישראל היום" הגישה דומה, אם כי מנקודת מבט הפוכה: הכותרת הראשית מודיעה: "אושרה בניית 1,500 דירות ברמת-שלמה". כותרת המשנה שוקדת לשרת את נתניהו: "למרות הלחץ האמריקאי אישר משרד הפנים את התוכנית שהוקפאה ב-2010". החינמון אף הספיק לפרסם טור דעה מאת נדב שרגאי, שתומך בכל פה בהחלטה וקורא לממשלה להרבות בבנייה מעבר לקו הירוק בירושלים.
"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" בוחרים לדווח על הנושא הזה בקצרה יחסית ולמקם אותו בעמודי הפנים (ב"מעריב", עם הפניה מהשער). עוד מעט יגיעו מתוך התקשורת הקולות המתמרמרים על סגנון הסיקור.
אתר "העין השביעית" הקדיש בראשית השנה סדרה של כתבות ומאמרים להארת ממדיה המתרחבים של ההתגייסות האידיאולוגית בעיתונות הישראלית. ההתנהלות החמורה הזו מגיעה עתה לשלב שבו עיתונאים אינם רק מושפעים באופן מכריע מהטיותיהם האידיאולוגיות בדיווחיהם ובפרשנויותיהם, אלא שהשקפות עולמם הפוליטיות קובעות את יחסם לעמיתיהם ואת האופן שבו הם מציגים אותם לציבור – הצגה שתוצאתה הבלתי נמנעת, אם לא מטרתה מלכתחילה, היא לערער על אמינותם ומעמדם.