חרדים
"מאות אלפים הפגינו נגד הגיוס", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "מאות אלפי חרדים בהפגנה בירושלים: לא נתגייס", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". שתי הכותרות מלוות בתצלומים המוכרים של נחיל אדם שחור. ב"הארץ" התמונה אינה כזו המנצלת את הפוטוגניות שבהחלטת החברה החרדית לשלול מחבריה את נראותם הייחודית. זו החלטה עריכתית נאה, אולם התמונה שנבחרה אינה מצליחה למצוא אובייקט מעניין יותר: אוליביה פיטוסי התמקד בקבוצה קטנה של מפגינים, אחד מהם יושב על עץ. הכותרת עצמה מנסה גם היא להעניק נפח נוסף, אפילו חתרני, לזה האינפורמטיבי: "מפגן אחדות של הציבור החרדי", נכתב בה, "מאות אלפים מחו נגד חוק הגיוס".
הפגנת חרדים נגד חוק הגיוס, ירושלים, 2.3.14 (צילום: יונתן זינדל)
ההפגנה אתמול מניבה היום טורי פרשנות רבים המוצבים בקדמת העיתונים ומחמשים גם את ירכתיהם. "ההנהגה החרדית הקפידה לקרוא לאירוע 'עצרת' ולא 'הפגנה'. יש כאן גם דיוק ענייני. לחרדים אין למעשה נגד מה ונגד מי להפגין או למחות. חוק הגיוס החדש, מי כמוהם יודע, הוא בעצם חוק אי-גיוס", כותב שלום ירושלמי בטור הפרשנות המרכזי ב"מעריב". "מי שמעיין בחוק הגיוס מבין שדווקא מצביעי יש-עתיד היו צריכים לחסום את ירושלים", כותב יאיר אטינגר בטור הפרשנות ב"הארץ".
"בגלל הפגנת החרדים: אלפי עובדי מדינה בירושלים נאלצו לצאת מוקדם מהעבודה. הבעיה: חצי יום חופש על חשבונם", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של תלם יהב ב"ממון" של "ידיעות אחרונות".
השלום
המלחמה, כרגיל, גונבת את ההצגה לשלום, והמחלוקת סביב הגיוס לצבא גונבת את הכותרות מאיומי השלום של הנשיא האמריקאי. "אובמה לנתניהו: זמנה של ישראל לשלום הולך ואוזל", נכתב במעלה שער "הארץ", בכותרת בעלת הגופן הגדול ביותר. "בראיון שהתפרסם ערב פגישתם בבית-הלבן, מתח הנשיא ביקורת על הבנייה בהתנחלויות ואמר כי ללא הסכם, ארה"ב תתקשה לעמוד לצד ישראל בזירה הבינלאומית", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של ברק רביד, "שליח 'הארץ' לוושינגטון". למעשה אפשר היה להחליף את המלה "אובמה" שבכותרת ל"הארץ" והתוכן היה נותר נאמן למציאות ("יש פרטנר בבית-הלבן" היא כותרת מאמר המערכת).
גם ב"ידיעות אחרונות", המחזיק מסיבות שונות עמדה דומה לזו של "הארץ" ביחס לאובמה ולתהליך השלום, מוקדשת לדברי אובמה כותרת בולטת יחסית במעלה השער: "אזהרה מאובמה", נכתב בה, לצד דיוקנאות של אובמה ונתניהו במיצוב עימותי. "רגע לפני הפגישה עם נתניהו אמר נשיא ארה"ב: 'לישראל צפוי עתיד קודר, בידוד בינלאומי ואסון דמוגרפי אם נתניהו לא יקבל את מתווה קרי'", נכתב בכותרת המשנה, המובילה לידיעה של "אורלי אזולאי, שליחתנו לוושינגטון".
ב"ישראל היום" הכותרת נמצאת במיקום דומה (וככותרת הראשית), אולם תוכנה שונה: "אובאמה: הזמן אוזל; נתניהו: אעמוד איתן", נכתב בה. פרצופיהם של הנשיא ושל ראש הממשלה אינם מוצגים בפרופיל זה כנגד זה אלא חזיתית, זה מאחורי זה. כותרת בולטת יותר על השער היא "אוקראינה מנופפת בפיסת נייר: 'הבטחתם שתבואו להגן עלינו'". "סנטורים: חולשת אובאמה מזמינה תוקפנות", נכתב בסופה של כותרת המשנה. כותרת הגג להפניה לדיווח על הראיון של אובמה קושרת בין שני הדיווחים: "יום לפני פרוץ המשבר באוקראינה, התראיין הנשיא לקראת הפגישה עם רה"מ", נכתב בה.
בעמ' 5 של "ישראל היום" מתפרסם הדיווח של שלמה צזנה, שבתואר המוצמד לשמו נכתב לא "שליחנו בוושינגטון" אלא "עם פמליית רה"מ בארה"ב". מתחת לו מתפרסם טור הפרשנות של דן מרגלית, העוסק דווקא בנעשה באוקראינה והופך את הקשר בין הנושאים למפורש. "מה שאובאמה חייב להבין הוא שכאשר מתגלה היסוס אמריקני בקייב, הוא מחליש את שר החוץ שלו במזה"ת", כותב מרגלית. בעמודים הבאים עוסק גם בועז ביסמוט בביקורת על הנרפות האמריקאית והמערבית באוקראינה, וגם עמודי הדעות עוסקים בכך, ואפילו הסכם מינכן מוזכר, אולם משום מה העיתון אינו בוחר להדגיש באופן מובלט את הקשר בין הערבויות הכושלות של המערב לאוקראינה לבין הערבויות המובטחות לישראל על-ידי אותו מערב במקרה של הסכם שלום.
המלחמה
"רוסיה מבססת את שליטתה בקרים; אוקראינה בגיוס מילואים נרחב", נכתב על שער "הארץ", בכותרת ידיעה של אנשיל פפר, "שליח 'הארץ' לאוקראינה". טור הפרשנות המעניין ביותר מתפרסם גם הוא ב"הארץ". אסף רונאל מביט מעבר למובן מאליו, דהיינו, חולשתם המובנית של מנהיגי המערב מול התוקפנות חסרת הבושה והעכבות של פוטין, אל התוצאות הרחוקות יותר של הפלישה הצבאית הרוסית. כמו פרשנים אחרים, גם רונאל מזכיר את הפלישה הרוסית לגרוזיה ב-2008, אך מתמקד בהשלכותיה כיום ולא במשמעותה אז.
רונאל מצביע על כך שהנשיא הגיאורגי הנבחר, על אף שנתפס כמועמד פרו-רוסי, המשיך "במדיניות של קודמו להידוק היחסים עם המערב. יתרה מזאת, מבחינת הרוסים גיאורגיה פחות או יותר אבודה. הסיבה: מלחמת גיאורגיה-רוסיה ב-2008. כפי שהסביר ל'הארץ' פיודר לוקיאנוב, יו"ר המועצה למדיניות חוץ וביטחון במוסקבה, גוף מחקר המקורב לקרמלין, ידיו של הקרמלין כבולות, כי מול גיאורגיה כבר השתמשה רוסיה 'בכל האמצעים הקיימים'. [...] הקווים המקבילים בין גיאורגיה ב-2008 לאוקראינה ב-2014 מצביעים על כך שייתכן כי החלטתו של פוטין לשלוח כוחות לקרים זיכתה אותו בהישג טקטי, אבל הזיקה לרוסיה ברמה האסטרטגית.
"[...] כמו בגיאורגיה, גם עתה כבר הבטיח לעצמו פוטין את האינטרסים המיידיים שלו – חצי האי קרים עם הנמל הצבאי הרוסי בשליטתו, וקשה לראות איך המערב יוציא אותו מידיו. [...] גם אם פוטין יצליח לשלול מאוקראינה את השליטה באזורים העשירים בחקלאות ובמשאבים במזרח, את קייב הוא כנראה איבד. בשבוע שעבר עוד התחייבו באיחוד-האירופי כי יחכו עם חתימה על הסכמים חדשים עם אוקראינה עד אחרי עריכת בחירות במדינה. אתמול אמר ל'הארץ' מקור בבריסל כי עתה הם 'שומרים על ראש פתוח' לגבי הידוק היחסים עוד לפני הבחירות, דבר שהממשלה בקייב להוטה לעשות. בנוסף, בשליחת הכוחות לקרים חשף פוטין את הקלפים שלו, ובבריסל כבר מתכוננים לקראת העימות הבא עם הקרמלין – החתימה על הסכמי הידוק היחסים בין האיחוד לשכנות נוספות של רוסיה, מולדובה וגיאורגיה, שלפי המקור באיחוד, תיעשה לכל המאוחר באוגוסט".
החברה האזרחית
הכותרת הראשית של "דה-מרקר" היא "לקראת הפרטת ענק: 19 חברות ממשלתיות בדרך לשוק הפרטי". "חברת החשמל, הנמלים, הרכבת, הדואר וחברות נוספת יופרטו חלקית, בעיקר בהנפקת מניות. חברת מקינזי מכינה עבור המדינה את התוכנית, שנועדה להעביר את הפיקוח על חברות ממשלתיות לשוק הפרטי", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של אבי בר-אלי. נדמה שקשה יהיה למצוא אדבוקט נלהב לנאום בשבח הניהול המוצלח של אחת מהחברות הממשלתיות שמונה הכותרת, ובכל זאת מפליא לגלות את העדרו של דיון ציבורי בסוגיה. למעשה, גם בלי לעסוק כלל בתוכן הפרסום ב"דה-מרקר", עצם פרסום הכותרת הוא זרקור החושף שמרכז הבימה נותר כל העת חשוך.
ההפרטה היא אחד התהליכים הכלכליים המשמעותיים שעיצבו את פניה של החברה הישראלית בעשורים האחרונים. היא הפכה מלת מפתח בשיח הציבורי בענייני כלכלה וחברה עוד לפני שהעיתונות הכלכלית (ו"דה-מרקר" בראשה) לימדה את הציבור להגיד "תספורת" או "ריכוזיות". יש לקוות שהדיון בה יתעורר מחדש.
במוסף היומי של "ידיעות אחרונות" ממשיכים לסקר באופן ביקורתי את השילוב בין דת למדינה בישראל. "הקץ לאפליית נשים בבתי-הדין הרבניים?", שואלת כותרת המשנה לראשית על שער המוסף. "מהלך המשלב חקיקה בכנסת, מינוי דיינים ליברליים ושימוש בכלים הלכתיים יוצאי דופן עשוי לשנות דרמטית את התמונה". הכותרת מסתיימת במלה "חשיפה", למרות שהיא מבוססת על חומרי דוברות של כנס אוניברסיטאי, אך היא מעניינת גם לולא ההתהדרות המיותרת ויהודה שוחט חורז יפה בין ההתפתחויות השונות בתחום.
ב"כלכליסט" משיקים מדור חדש-ישן: "'כלכליסט' מלווה זוגות צעירים במירוץ אחר דירתם הראשונה ומשווה את הקשיים לאלה של ההורים". הכותרת הראשית היא "100 אלף שקל מענק לרוכשי דירה ראשונה", הצעה הנבחנת על-ידי "קבינט הדיור" (תמונתו של יאיר לפיד מודפסת לצד הכותרת). "המהלך נובע מהרצון לספק פתרונות מהירים במקביל לפתרונות ארוכי הטווח, אך החשש הוא שהמענקים יגררו את ייקור הדירות על-ידי הקבלנים בגובה המענק", נכתב בכותרת המשנה (עינת פז-פרנקל ורוני זינגר).
עוד ב"דה-מרקר": "רשתות מזון לוחצות על ח"כים להצביע נגד פרסום מחיריהן באינטרנט", מדווחים צבי זרחיה, אורן קורן ועדי דברת-מזריץ. הצעת החוק נועדה לאפשר "השוואת מחירים נוחה". במוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות" מבטיחים מדור חדש, שינסה למלא את יומרתו לקו צרכני. המדור, שהיום חתומה עליו איריס ליפשיץ-קליגר, מבטיח לבדוק את פערי המחירים בין אותם מוצרים ברשתות המזון השונות. אין מדובר במיזם עיתונאי מקורי או מתוחכם, אלא בפרויקט המתאים בול לרוח "ידיעות אחרונות" במובנה החיובי: כזה המצריך עבודת רגליים והתמדה ושהוא בעל ערך חומרי ממשי לקוראים. אם במוסף יתמידו בפרסומו באופן בולט, הוא יהיה חשוב הרבה יותר מעוד ידיעה עסקית שכמותה ניתן לקרוא בהרחבה בעיתוני הכלכלה.
עוד ב"ממון": דני שדה מדווח כי מנכ"ל אל-על הנכנס, דוד מימון, ישתכר 97,500 שקל בחודש. "כמו כן יהיה זכאי למענק שנתי בשיעור של 2% מהרווח השנתי של החברה לפני מס". רועי ברגמן חתום בהמשך המוסף על עמוד תחת הכותרת "חסכו ואמצו": "לפני שהמשכורת נעלמת בעו"ש כדאי להקצות חלק ממנה לחיסכון. כמה צריך לחסוך בכל חודש ואיך לבחור את האפיק המתאים".
העולם השני
"פרק ב' בתחקיר 'כלכליסט' על פרויקט הענק של אפריקה-ישראל ומשה אהרוני לבניית 600 דירות בגבעת-שמואל", נכתב בכותרת משנה לכתבה של שי אספריל ב"כלכליסט", "והפעם: כיצד הוכפלו זכויות הבנייה חרף העובדה שהתנאי המוקדם היה אישור תוכנית-אב לניקוז, אבל עד היום לא נמצא ולו גורם מוסמך אחד שיצהיר כי תוכנית כזו אכן אושרה. מסע הזוי במסדרונות הקפקאיים של ועדות הבנייה, בעקבות הטבות של מאות מיליונים ליזמי הנדל"ן".
אופציה נוספת
העיתונים מציינים היום את מותו של אלן רנה, מי שנחשב לאחד מגדולי הקולנוענים. ב"ידיעות אחרונות" מקדישים לכך את הידיעה הקטנה בעמוד חדשות הבידור שבעמוד הלפני אחרון של המוסף היומי. תחת הכותרת "האיש ששינה את שפת הקולנוע" כותב בנימין טוביאס כי סרטיו של רנה "נטו לרוב לכיוון המופשט, המודרניסטי והאינטלקטואלי" ומגיש תמצית אינפורמטיבית קצרה של חלקים נבחרים מהפילמוגרפיה שלו.
ב"הארץ" פותח את מוסף "גלריה" מאמר של קליין על רנה. קליין כותב כי "סרטיו של רנה חגו בתוך הזיכרון והתודעה האנושית המעצבת אותו, והמבנה שלהם היה לעתים קרובות כשל מבוך, שהצופים נעים בתוכו בכוח התבונה הבונה את מסלוליו". זהו "אולי המבוך המכשף ביותר בתולדות הקולנוע. רנה הציע מבוך זה כאופציה נוספת שעומדת מול אמנות הקולנוע כמתעדת וממציאה, צופה והוזה, תוקפת ומשתעשעת. אמנותו צמחה מתוך אחד הרגעים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע. היא ליוותה רגע זה אל ההווה שבו אנו נמצאים כשהיא ממשיכה להעשיר אותו גם אם הרגע שבו צמחה דעך מזמן ורק זכרונו ממשיך להדהד בנו באופן שממשיך להלהיב, אך גם מדכא בשל אובדנו".
המלה החוזרת על עצמה בתכיפות הרבה ביותר בטקסט של טוביאס היא כנראה "הצלחה" ("רנה המשיך להצליח [...] והמיוזיקל 'החיים הם שיר' (1997) שזכה להצלחה עצומה בישראל [...] גם סרטיו האחרונים [...] זכו להצלחה"). המלה החוזרת על עצמה בתכיפות הרבה ביותר בטקסט של קליין היא כנראה "זיכרון". ואולם, מדובר בעיקר בזכרונות של קליין עצמו.
נקודת השקפה
אובך בתל-אביב, 2.3.14 (צילום: הדס פרוש)
"גוונים של אפור: גם היום צפוי אובך", נכתב ברצועה צרה בתחתית שער "ידיעות אחרונות". "אחרי יממה שרבית עם חלקיקי אבק וחול ממדבריות אפריקה: האובך הכבד ישקע היום אחר הצהריים", נכתב בכותרת הקטנה הצמודה ללוגו על שער "מעריב".
בנפול ידידך
"נוחי דנקנר שירטט בשבוע שעבר את הקו הכללי שלפיו הוא ינהל, יחד עם עו"ד ליפא מאיר, את המגעים מול שישה בנקים על פרעון חובותיו האישיים, המוערכים ב-485 מיליון שקל", מדווחים מיכאל רוכוורגר ושלי אפלברג בעמ' 42 של "דה-מרקר". לפי השניים, דנקנר "נענה לדרישות שהציגו לו מנכ"לית בנק לאומי, רקפת רוסק-עמינח, וראש החטיבה העסקית של הבנק, קובי הבר", לפנות את "ביתו המפואר בהרצליה-פיתוח".
"נכון להיום לא ברור כיצד דנקנר מתכוון לפרוע את החוב בהיקף כה גבוה, שכן התמורה שתתקבל ממכירת הבית רחוקה מלהספיק", כותבים ב"דה-מרקר". "דנקנר סומך גם על הסיוע של אביו יצחק (87), שמצבו הכלכלי טוב בהרבה משלו. דנקנר גם בוחן בימים אלה השתלבות בפרויקטים ומיזמים שונים בישראל ובחו"ל, אך לא ברור עד כמה התוכניות האלו ייצאו לפועל. כל זאת במקביל לכך שדנקנר עדיין לא ויתר על השליטה באי.די.בי, ומחכה לתוצאות של הערעורים שהגיש. מן הסתם, גם העובדה שבאחרונה נפוצו שמועות על חיכוכים בין בעלי השליטה החדשים בקונצרן, מוטי בן-משה ואדוארדו אלשטיין, נוסכת בו תקווה מחודשת".
לא באמת צריך לקרוא את החדשות על פרטי ההתמודדות של דנקנר מול הנושים כדי להבין שאיבד את מעמדו העסקי. היום במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", שהתחרה במוסף הכלכלי של דנקנר עצמו (כששלט ב"מעריב") במידת החנפנות וההטיה לטובת הטייקון, מרוחה היום תמונתו של דנקנר לצד כותרת ראשית לוחמנית המצטטת בנקאי ("בכיר") אלמוני: "לא נסתפק בפירורים ממכירת הבית בהרצליה".
"אתמול נחשף ב'ממון' כי דנקנר והבנקים החלו במשא-ומתן להשבת חובותיו הפרטיים", מתהדרת כותרת המשנה (למעשה, המשא-ומתן הצפוי ואפילו זהות עורך-הדין של דנקנר פורסמו כבר מזמן), הממשיכה בציטוט אנונימי נוסף: "אנו שואפים לסיכום מהיר, אבל רק בתנאי שהוא יענה על כל הדרישות שלנו". גם כותרת הידיעה עצמה, של הכתב והעורך רועי ברגמן, היא ציטוט אנונימי: "נוחי דנקנר יצטרך להביא הרבה יותר מזומנים". דנקנר יכול לערער בעליון, בערכאה של מוזס הוא כבר הפסיד.
ובינתיים, ברשות השידור
אחרי שכיכבו במוסף הבידור והתרבות של "ידיעות אחרונות" ביום שישי, מגיעות הדלפות מוועדת לנדס, ששר התקשורת גלעד ארדן מינה כדי לסגור את רשות השידור, לכותרת הראשית של "גלובס" (ו"גלובס על הבוקר"): "רשות השידור לא תשתנה; יש התערבות פוליטית בשידורים, מרימים טלפון לעורך 'מבט' – כל ראש ממשלה, מפרס ועד נתניהו".
לי-אור אברבך מגיש סקירה רחבה ואינפורמטיבית, מספק רוח גבית לארדן ומתאר בצדק ואפילו באופן רך מדי את השחיתות והסיאוב הפושים ברשות, אך חרף הציטוט בכותרת הראשית (של יו"ר ועד ההנדסאים והטכנאים), כושל מלהעניק תשובה מספקת לשאלה המהותית ביותר בקשר להמלצות הוועדה: האם היא תנתק את הקשר הגורדי בין הפוליטיקאים לגוף המשדר, או שרשות השידור החדשה שארדן מתעתד להקים תסבול מאותו מבנה מושחת ומשחית?
אברבך מקדיש חלק מסקירתו לנושא, מזכיר כי "לוועדת לנדס כמו גם לשר ארדן ברור שאין שום סיכוי להושיע את רשות השידור ללא טיפול בסוגיית המינויים הפוליטיים", ואף מוסיף כי "ל'גלובס' נודע שעל-פי הצעת הוועדה, נושא המינויים יורחק מהדרג הפוליטי ככל האפשר", אך בהמשך דבריו אינו מציע תשובה ברורה לשאלה היחידה החשובה באמת: האם גם במבנה המוצע של הרשות לפי ועדת לנדס השר הוא זה שימנה את היו"ר ו/או את המנכ"ל או את מי שיבחר בהם. למעשה, בחצי משפט מגומגם, אברבך מסגיר כי התשובה היא חיובית.
לכתבה נלווה תצלום של השר ארדן וחברי הוועדה רם לנדס וקרני זיו כשהם מחייכים חיוכים דקים למצלמה של רפי דלויה, אותה מצלמה שתיעדה במשך שנים את דיוקנותיהם חמורי הסבר של מנהלי רשות השידור עבור דוברות הרשות. לארדן יש סיבות לחייך: היריב שבחר לעצמו הוא מוסד רקוב באופן מעורר צחנה ממש, ומסע יחסי-הציבור שלו מתקבל היטב אצל כתבי התקשורת והעורכים שלהם. ארדן רוצה להיות כחלון וסגירת הרשות היא רפורמת הסלולר שלו. אסור לעיתונאים להניח לארדן לגלוש בקלות לעבר המטרה הפופולרית בלי להכריח אותו לענות על השאלה אם בכוונתו לסגור את הביזיון – רק כדי לפתוח אותו מחדש בשם אחר.
ענייני תקשורת
ב"ממון" מדווחים בידיעה קטנטנה כי ארה"ב הוציאה את ישראל מהרשימה השחורה של מדינות המפרות זכויות יוצרים של קניין רוחני. ב"דה-מרקר" מספקים ידיעה באורך ממוצע, ולפיה "ישראל נכללה ברשימת המדינות המפרות זכויות יוצרים בשל טענות של יצרניות תרופות מקור אמריקאיות להגנה חזקה מדי על טבע". ב"כלכליסט" מתפרסמת בעמ' 14 ידיעה של משה גורלי: "ישראל נכנעת ללחץ אמריקאי ותגן יותר על תרופות מקור".
עוד ב"ממון": נמשך הקמפיין נגד מכירת תנובה לסינים: "ח"כ רוזנטל לנתניהו: 'צריך לבדוק את עסקת תנובה'", נכתב בכותרת ידיעה של נווית זומר בעמ' 4 של המוסף.
ב"גלריה" מדווחת רותה קופפר כי אתר "אל-מוניטור" זכה בפרס המכון לתקשורת בינלאומית לתקשורת חופשית וחלוצית.
נמשך המיזם הפרסומי "שולחן משפחתי", שבמסגרתו מעמידים ב"ידיעות אחרונות" את עמודי המערכת לטובת חברת המזון אוסם. המשפט הפותח את התוכן השיווקי היום במוסף "24 שעות" הוא "מי לא רוצה פיצה לארוחת הערב?".