אנחנו עיתון. לא מסעדה, לא רשת חברתית, לא מתחם תרבות, לא ארוחת טלוויזיה, לא בר, לא חממת סטרטאפים"
(עיתונאי "ליברסיון" מגיבים על תוכנית המו"לים להפוך את העיתון ל"רשת חברתית המייצרת תכנים בתשלום, כולל וידיאו ופורומים". השבוע)
אנחנו במאה ה-21. לעתים קרובות במסעדה, פעילים ברשת החברתית, מוקירים מתחמי תרבות, ניידים יותר, לא ארכאיים, מעריצים סטרטאפים ועובדים בהם".
("קוראי ליברסיון" מגיבים בטוויטר להכרזת העיתונאים, באותו פורמט)
פריז: כניעה או סגירה
שביתת עיתונאי "ליברסיון" ביום חמישי ה-6 בפברואר הביאה להתפטרותו הסופית של עורך היומון, ניקולא דֶמוֹרָן. כבר תקופה ממושכת ש"ליברסיון" מדמם, ומעמדו של דמורן, הנושא בנטל בשלוש השנים האחרונות ונתפס על-ידי עיתונאיו כמגלם את רצון הבעלים, נשחק והולך. דמורן, שבא מתחום השידור, בעיקר רדיו, ומזוהה עם מדיניות הקיצוצים והלחץ לשינויי זהות מקיפים, עבר ארבע הצבעות אי-אמון מצד עיתונאיו השכירים, 290 במספר, ונדרש לשלם בכסאו.
"ליברסיון" מעולם לא היה מכונה להדפסת כסף, וכפי שקורה לעיתונים מסוגו, מעמדו מעולם לא היה פרופורציוני למספר קוראיו (היום נמכרים בדוכנים כ-100 אלף עותקים) ולהכנסותיו.
כעיתון שנוסד ב-1973 על-ידי ז'אן פול סארטר וסרז' ז'ולי, ונחשב לאחד מפירות מרד הסטודנטים בסוף שנות ה-60, גילם "ליברסיון" את העיתון החדש, המשמיע קול פוליטי-חברתי רדיקלי ומשוחרר מלחצים מסחריים. מאז 2011 בעלי השליטה בעיתון הם יזם הנדלן ברונו לֶדוּ ואיל קרנות ההשקעה אדוארדו דה-רוטשילד. בשנת 2013 צנחו הכנסות העיתון ב-14.9% והוא צפוי להפסד שנתי של 1–1.5 מיליון יורו. לאחרונה הודיעו הבעלים כי לא יזרימו כספים לעיתון ללא תוכנית הבראה.
לנוכח מצבו של העיתון הציגה הנהלת "ליברסיון" תוכנית הכוללת לא רק קיצוצי שכר (10% לעיתונאים) ופרישה מוקדמת, אלא גם הקדמת ההורדה לדפוס והקמת חומת תשלום על תוכני האתר. תוכנית הבעלים הציעה שינוי מהותי באופיו של "ליברסיון" והפיכתו מעיתון מודפס עם מהדורה מקוונת למעין פורטל דיגיטלי המציע תכנים מעורבים, כמה מהם בתשלום. "דיגיטל פירסט" באוריינטציה מסחרית.
התסיסה המתמשכת בקרב חברי המערכת ביחס להנהלה באה לידי ביטוי בהצבעת אי-אמון גורפת בדמורן כבר בנובמבר 2013, שבעקבותיה ויתר על כמה מסמכויותיו. אבל מה שהצית את להבות הסכסוך עם הבעלים והביא להתפטרותו היה שביתת העיתונאים בת היממה ב-8 בפברואר, שהפקיעה את העמוד הראשון בעיתון ושתי כפולות עמודים פנימיים להכרזה "אנחנו עיתון, לא מסעדה, לא רשת חברתית, לא מתחם תרבות...".
השביתה נערכה במחאה על תוכנית הבעלים להפוך את בניין המערכת ברח' בֶּרנזֶ'ה 11 (ברובע ה-3, 200 מטר מכיכר הרפובליק) למרכז כנסים ואירועי תרבות שלתכנונו נקרא המעצב פיליפ סטארק, ולהעתיק את מקום מושבם של העיתונאים למבנה אחר. האירוני הוא שההנהלה רואה בחזונה את המבנה המחודש כמעין "קפה דה-פלור של המאה ה-21" (במחווה לקפה שבו ישבו סארטר וחבורתו ושבו הגו את הקמת העיתון). הבניין, יש לציין, הוא בבעלותו של לֶדוּ. אם אכן יוקם שם מתחם התרבות המתוכנן, שמו של העיתון ישמש להאדרת הנכס ובוודאי להגדלת שוויו.
אחרי שהתפטר, הבהיר דמורן את עמדתו בראיון ל"לה-מונד": "החלטתי נובעת ממחלוקת אסטרטגית עמוקה. 'ליברסיון' הוא עדיין גורם מרכזי בשוק הנייר, 'פרינט פירסט'. בשלוש שנותי בתפקיד לקחתי על עצמי להעבירו לדיגיטל. ב-2012 נוכחתי כי התפוצה בדוכנים צונחת והצגתי להנהלה תוכנית לבנייה מחדש של 'ליברסיון', כעיתון חזק מוקף במולטימדיה".
כשנשאל מה הוא חושב על התוכנית שהציע לֶדוּ וחוללה את הסערה, השיב: "ל'גרדיאן' יש קפה, אבל הוא בראש וראשונה עיתון גדול ואתר גדול [...] היום עיתון אינו יכול להתקיים כשלעצמו. הפעילויות הפריפריאליות חייבות לעמוד לשירות הפקת עיתונות איכותית".
ה"גרדיאן" הבריטי האיכותי והמצליח, שדמורן מביא כאן כדוגמה, הוא תופעה ייחודית. זהו עיתון ותיק בעל מבנה בעלות וניהול יוצא דופן, המבוסס על-ידי גופי נאמנות. ועדיין, גם ה"גרדיאן" תלוי בכל שנות קיומו בתרומות ידידים ובמימון משלים מקרנות שאינן למטרות רווח.
מתייחסים אל "ליברסיון" כאל מותג מסחרי, אומרים העיתונאים, ודורשים לשמר את אופיו המיוחד בין השאר באמצעות גיוס כספים ממקורות אחרים. לדברי דמורן, הוא ניסה לפעול לשם כך, על אף שהדבר מחוץ לתחום אחריותו, וללא הצלחה.
"אנחנו מבינים את הצורך בגיוון", אמרה ל"גרדיאן" סגנית עורך "ליברסיון" אלכסנדרה שוורצברוד (כתבת "ליברסיון" בירושלים בימי האינתיפאדה השנייה), "אבל בעלי המניות אומרים שהם רוצים לעשות כל דבר חוץ מעיתונות".
הדברים ברורים: המגזר העסקי והתאגידים המסחריים אינם בנויים להחזיק עיתון שאינו רווחי. עיתון מסחרי אינו מצליח לגייס משקיעים נוספים, לא יכול לקושש תרומות, ואת הברירה בין כניעה לסגירה רק עיתונים מעטים ישרדו. אפשר לשמר את שם המותג כקליפה ריקה, אבל מה שיתקיים בתוכה עלול להיות יצור שונה לגמרי ממה שהתכוונו לו מייסדיו בחזונם וממשיכיהם בפועלם.
מלאכים בשמי אמריקה
ביל קלר התברך בביוגרפיה המקצועית המסעירה ביותר שעיתונאי יכול לאחל לעצמו. 30 שנה ב"ניו-יורק טיימס". כתב בוושינגטון מ-1984, ראש המשרד במוסקבה בשנות הדטנט, וביוהנסבורג בתקופת המעבר ממשטר האפרטהייד לדמוקרטיה חוקתית. עם שובו לניו-יורק כיהן כעורך חדשות החוץ מ-1995, כעורך האחראי מ-1997, ככותב למגזין ולעמוד הדעות מ-2001 וכעורכו הראשי של העיתון מ-2003. בזמנו כעורך גרף העיתון 18 פוליצרים, והוא עצמו זכה באחד (על סיקורו את נפילת הקומוניזם בברית-המועצות). מאז פרישתו מהתפקיד בספטמבר 2011 הוא כותב מאמרים, והשבוע, בן 65, הודיע על פרישתו מהעיתון ותחילתה של קריירה חדשה.
שמו של ניל בארסקי נחרת בתודעתי כמפיק הסרט התיעודי "קוץ'", על ראש העיר המיתולוגי אד קוץ' (1978–1989), שהוקרן השבוע ביס-דוקו. והנה מתברר כי בארסקי בן ה-57 שימש כתב ה"וול-סטריט ג'ורנל" בשנים 1988–1993 ואז חצה את הקווים, עבד במורגן-סטנלי כאנליסט, הקים ב-1988 קרן גידור משלו ומצא ברכה בהשקעותיו.
איל ההון בארסקי הוא המלאך של ביל קלר. השניים יוצאים למיזם משותף בלתי תלוי וללא כוונת רווח, "פרויקט מרשל" (The Marshall Project), עיתון תחקירים מקוון שיתמחה בכיסוי מערכת המשפט הפלילי באמריקה. בארסקי יהיה המו"ל וקלר ישמש העורך הראשי. המיזם יזכה לתקציב שנתי של 4–5 מיליון דולר, יעסיק בהיקף מלא 20–25 עיתונאים ויעלה לרשת במחצית השנייה של 2014.
"אחד מכל 31 אמריקאים נתון תחת פיקוחה של מערכת המשפט", כתב קלר באתר הזמני של המיזם החדש. "במעצר, בכלא, בעונש על תנאי או בשחרור על תנאי. לכך יש להוסיף מיליונים הפועלים במערכות אכיפת החוק, המשפט ועריכת-הדין, וכן באקדמיה, בעיתונות ובפוליטיקה. אם נצליח, נגרום למערכת להיות אחראית יותר בקיום הבטחתה לצדק אנושי ומועיל".
בארסקי בחר בדרך חשובה וראויה להערכה להחזיר נתח מעושרו לחברה. בכך הוא מצטרף למלאכי עיתונות כמו מריון והרברט סנדלר, שאיפשרו את הקמתו ותפעולו של אתר התחקירים "פרופבליקה", וכמו כריס יוז, ממייסדי פייסבוק, המחזיק כמו"ל את כתב-העת הפוליטי-ספרותי "ניו-רפבליק". בלוגר המדיה ג'ק שייפר מונה בבלוג שלו את רשימת מלאכי העיתונות המרחפים מעל שמי אמריקה. "בני מדיצ'י החדשים", הוא מכנה את פטרוניה של העיתונות החדשה, על שם שושלת פטרוני האמנות הפיורנטינים שאיפשרו במאה ה-15 רנסנס יצירתי שלא היה כמותו.
עם זאת, כפי ששייפר מציין, מספר המלאכים עדיין קטן והסכום הכולל שהם מקדישים לעיתונות חוקרת הוא מזערי ביחס לכלל התרומות "למען האנושות". ולספקנים אומר שייפר: "להיות תלוי במדיצ'יס החדשים במימון עיתונות חוקרת ישנם אותם חסרונות כמו להיות תלוי בהם במימון אמנות פלסטית, מחול, מוזיקה קלאסית ומופעי ספורט. ואם אתם מתנגדים תקיפים לסוג העיתונות שהמדיצ'יס החדשים קונים בכספם, אני בטוח שתמצאו מישהו אחר שיעשה זאת בשבילכם במחיר המתאים. אז למה אתם מחכים?".
היום ברור שתאגידי התקשורת אינם מסוגלים לתחזק עיתונות בלתי תלויה ואיכותית, וכי יש לחפש פתרונות אחרים כדי לשמר עיתונות נקייה מאינטרסים ומניעים זרים. תקופת המעבר, עד שיתבססו פתרונות מסחריים יעילים לקיום עיתונות חופשית, מסתמנת כעידן עיתוני הנישה המקוונים והמלאכים שמעל ראשיהם.
ביל קלר התברך בביוגרפיה המסעירה ביותר שעיתונאי יכול להתברך בה. ביוגרפיה שבדור העיתונאים הזה כמעט איננה בת השגה עוד. בארסקי התברך בהצלחה דומה במסלול חייו, וביכולתו להגשים כל משאלה, לעצמו ולחברה כולה.
נאחל להם שבעיסוקם החדש יסללו דרך לביוגרפיות עיתונאיות מסעירות ומעשירות לנערי הדור הבא.